מדי שבוע אני לוקח את הרכבת המהירה מבריסל ותוך שעה אני ברוטרדם, שם נמצא מקום עבודתי. אני יורד בתחנת הרכבת החדשה שעברה לפני מספר שנים שיפוץ מאסיבי, והיא ללא ספק אחת התחנות היפות והנעימות שראיתי באירופה. מהתחנה אני צועד ברגל במשך כעשר דקות לכיוון בניין המשרדים שבו אני עובד. בדרך, אני עובר דרך אזור של בנייני משרדים, ברים ומסעדות, שעד לא מזמן נחשב מוזנח, לפחות במושגים הולנדיים, ולאחרונה עבר מתיחת פנים בכיוון של אזור בילויים היפסטרי וטרנדי. אני עולה על גשר צבוע צהוב שהמדרגות המובילות אליו מתחילות בפתח בניין משרדים. הגשר נפרס מעל אחד הכבישים הגדולים בעיר, ולוקח אותי ישירות לדלת המשנית של בניין המשרדים שבו אני עובד. בפעמים הראשונות שבהן הלכתי במסלול הזה לעבודה, לא הקדשתי לגשר תשומת לב מיוחדת מעבר לפונקציונליות שלו. ״עוד גשר״ חשבתי לעצמי, מעביר אותי מנקודה אחת לשנייה. אבל משהו בו סקרן אותי. ועדיין לא הייתי בטוח למה ומדוע.
לקח לי זמן לשים לב שבתוך חיפויי העץ שעוטפים את שולי הגשר, העשויים ממאות לוחות עץ, חרוטים שמות. במבט ראשון חשבתי שמדובר במילים אקראיות או בשמות האנשים שקשורים לתכנון הפרויקט. אבל ראיתי שם מאות שמות. כשנעצרתי והתבוננתי בהם מקרוב, ראיתי שמות של אנשים בודדים, זוגות, שמות משפחה ואפילו אתרי אינטרנט. עכשיו כבר הייתי ממש מסוקרן. נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי בגוגל את שם הגשר – The Luchtsingel Bridge (״גשר האוויר״) – וזה הוביל אותי לאתר ייעודי של גיוס המונים למטרת בניית הגשר. האתר כולל הסבר על הפרויקט ולשונית של תרומה לביצוע הפרויקט. נכתב שם שכל מי שמעוניין לתרום לפרויקט מוזמן לרכוש לוח עץ ב-25 אירו ולכתוב עליו את שמו הפרטי או כל מילה אחרת, לפי רצונו. ״גשר ציבורי שהוקם בגיוס המונים?״, שאלתי את עצמי.
אלפי תושבים תרמו לפרויקט
הסיפור של הגשר התחיל לפני עשור, בשנת 2001. משרד האדריכלים ההולנדי ZUS, הפועל בבניין שבו עובר הגשר, פנה לעיריית רוטרדם והציע לתכנן גשר באורך 400 מטר אשר יחבר מספר חלקים באזור – אזור בילוי מרופט, תחנת הרכבת הישנה בעיר (שהפכה נטושה), גינה קטנה ומוזנחת וחווה שנמצאת על גג אחד הבניינים. פסי הרכבת באזור יצרו הפרדה שהשאירה מצידם האחד שטחים שהוזנחו והפכו למתחמים של צריכת סמים וזנות. מעבר להיבט הפונקציונלי – יצירת מעבר נוח להולכי הרגל, מטרת הפרויקט הייתה לחבר בעזרת הגשר, תרתי משמע, את מרכז העיר לאזורים המוזנחים ולאחות את החלקים. העירייה התלהבה מההצעה אבל נאלצה לדחות אותה בטענה המוכרת: אין תקציב.
האדריכלים לא ויתרו. הם הבינו את חשיבותו של הפרויקט לשיפור פני השכונה, וניסו למצוא פתרון לקדם אותו, ולמעשה, להשיג מימון לביצועו. הם השיקו יוזמה לגיוס המונים וקבלת עזרה מהציבור. שם הקמפיין היה ״אני עושה את רוטרדם – דרך חדשה ליצירת איכויות עירוניות בכלכלת פוסט משבר כלכלי״. להפתעתם (או לא), ובוודאי לשמחתם, תוך מספר חודשים מעל ל-8,000 אזרחים תמכו בפרויקט ותרמו לו כסף. כשהאדריכלים חזרו לעירייה והציגו את התוצאות, מועצת העיר החליטה להשלים את המימון ובשנת 2015 הפרויקט יצא לדרך.
שיתוף ציבור הדור הבא?
מהר מאוד הגשר זכה לכינוי ״פרויקט התשתית הציבורית הראשון בעולם שממומן במימון המוני״. גם אם זה לא לגמרי מדויק, ללא ספק זהו אחד הפרויקטים הציבוריים שתקציב נכבד ממנו הגיע מתרומות פרטיות של הציבור. פרויקט מסוג זה נקרא בעגה המקצועית ״עירוניות של מימון המונים״(Crowdfunding Urbanism) – מונח חדש יחסית המתאר פרויקטים או תהליכים עירוניים שמנוהלים וממומנים באופן מלא או חלקי על ידי אזרחים פרטיים, ולא בהכרח על ידי העירייה או הממשל המקומי.
הגישה החדשה הזו נולדה גם בעקבות המגמה הרווחת בשנים האחרונות של שיתוף הציבור בקבלת החלטות בנוגע לתכנון המרחב הציבורי. אפשר לראות בערים רבות בעולם שינוי במודעות הציבורית ביחס לכוחו של היחיד וליכולתם של קבוצות וארגונים להשפיע על סדר היום ועל קבלת החלטות. עשרות יוזמות פרטיות והתארגנויות של תושבים פועלות היום ביישובים שונים, בשכונות ובקהילות ברחבי העולם וגם בישראל. המטרה היא לחזק את הקהילה ולהשפיע על מדיניות ועל מקבלי החלטות. הגישה העכשווית של ערים רבות היא לאמץ תכנון מלמטה-למעלה (Bottom-Up) והיא מעניקה לתושבים כלים וכוח להשפיע על המרחב בו הם חיים.
ומה לגבי כספי המיסים?
מעבר לתרומה של הגשר הצהוב להתחדשות האזור ומעבר למהפך שהוא חולל בשכונה, עצם הבחירה בגיוס המונים מעלה מספר שאלות עקרוניות לגבי פרויקטים ציבוריים. מצד אחד, עולה השאלה מדוע פרויקט תשתיות עירוניות כמו גינת שעשועים, כיכר או גשר במקרה שלנו, צריך להיות ממומן ישירות על ידי האזרחים. הרי פרויקטים ציבוריים מהסוג הזה אמורים להיות ממומנים דרך כספי מיסים וארנונה, כלומר, ממילא על ידי כספי הציבור.
מצד שני, הציבור אינו שותף בדרך כלל בהחלטות איזה פרויקטים יצאו לפועל ויקבלו מימון. בשנים האחרונות, כאמור, מתגברת המגמה של שיתוף ציבור בפרויקטים גדולים וחשובים (ראו ערך כיכר אתרים בתל אביב), אבל עדיין רוב הפרויקטים העירוניים, במיוחד בתחום התשתיות, מנוהלים ומאושרים על ידי אנשי המקצוע והעירייה. ולא פעם השמעת קולו של הציבור באה לידי ביטוי לא בהליך שיתוף פעולה סדור, אלא דווקא במאבק מול הגורמים העירוניים.
עד כמה שמרתק לחשוב על גשר שמומן על ידי משתמשיו, אני מאמין שמימון המונים אינו אמור להוות חלופה למבני מימון מסורתיים. מימון המונים יכול להוות מנגנון נוסף שמתאים בעיקר לפרויקטים קטנים וספציפיים אשר עשויים לבנות חוסן חברתי ותמיכה עבור הקהילה המקומית. לדוגמה, גינה קהילתית, או ספרייה במרחב הציבורי. אפשר לעשות שימוש במימון המונים כדי להניע אזרחים להיות חלק מהשינוי של סביבתם הקרובה, ולייצר אצלם מעורבות. עם זאת, מובן שלא כל אחד ואחת יכולים להרשות לעצמם לתרום לפרויקטים ציבורים מהסוג הזה, ויש צורך להוסיף שכבות נוספות של תרומה שהיא לאו דווקא כספית.
עסקת חבילה: מימון ותחושת שייכות
במקרה של הגשר הצהוב ברוטרדאם, האדריכלים הצליחו לשכנע את הציבור בחשיבות הפרויקט ובתרומה החיובית שלו לשכונה. ואכן, למרות שהעירייה נמנעה בתחילת הדרך, הגשר בסופו של דבר יצא לפועל. אבל מה שהפך את הפרויקט הזה להצלחה כל כך גדולה הוא עניין השמות: ההצעה שכל מי שתורם יכול לכתוב את שמו על גבי הגשר, הפכה את התרומה לאטרקטיבית במיוחד.
הגשר איפשר לתושבים מן השורה לראות את שמם מונצח בפרויקט ציבורי, בדומה לפילנתרופים ששמם מתנוסס בגדול בכניסה למוזיאון או לבית חולים. העסקה שהציעו האדריכלים מבטיחה הצלחה לכל הצדדים: במחיר שווה לכל כיס, כל תושב הופך לשותף בפרויקט משמעותי. הגשר הזה הוא (גם) שלהם. כשאני עובר עכשיו על הגשר הצהוב, אין פעם שאני לא מסתכל על אלפי השמות החרוטים על לוחות העץ, וחושב עד כמה מורכב ומרתק הקשר בין עיר לתושביה, בין המרחב הציבורי למשתמשים בו.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 14.11.2021
יש מצב שיעניין אתכם
