מעטים יערערו על הטענה כי העידן העכשווי שרוי בתהליכי עיור מואצים. בשנים האחרונות, כמעט כל הרצאה על עירוניות נפתחת בכותרת "יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים", לעיתים עם התוספת: "עד שנת 2050 תצמח אוכלוסיית העולם ב-50%, כש-80% מתוכם יתגוררו בערים" (למרות היעדר מידע חד משמעי לגבי המספרים הללו). ובכלל, ישראל נחשבת לאחת מהמדינות הכי מעויירות בעולם, עם 92% מהאוכלוסייה שמתגוררת במרחב עירוני. אך מהם אותם תהליכי עיור וכיצד הכל התחיל?
באופן רחב, המושג עיור מתייחס להתפתחות ולגידול פיזי של אזורים עירוניים מבחינת שטח ואוכלוסייה, ומתאר מעבר של אוכלוסייה מהכפר אל העיר. הגדרה מורכבת יותר מתארת תהליך בו חברה מאמצת ערכים ודפוסי התנהגות המזוהים עם העיר ועם "תרבות עירונית", ללא קשר למיקום הגיאוגרפי ולגודל הקהילה. הודו, למשל, מגדירה עיר כאזור בו פחות מרבע מהגברים בגילאי העבודה מועסקים בחקלאות – הגדרה שקשורה למאפיינים כלכליים ולאורח חיים ולא לגודל או לצפיפות. התפתחות עירונית מתרחשת כל הזמן כמענה לצמיחה דמוגרפית ולעלייה ברמת החיים ומתנהלת בשני אופנים עיקרים: האחד בהיקף העיר, כלומר התרחבות השטח העירוני כלפי חוץ, והשני פנימי, כלומר בתחום העיר "הוותיקה".
בעולם הגלובלי, מיליוני אנשים מהגרים ממקום למקום בקלות רבה יותר, במטרה להיטיב את תנאי חייהם. האזורים המטרופוליניים גדלים בקצב מהיר, כך שכיום יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת באזורים עירוניים. פעילות כלכלית גולשת אל מחוץ למרכזי הערים ויוצרת מרחבים מטרופוליניים רחבים המתפרסים על פני שטח נרחב.
איך הגענו עד הלום?
הערים המסופוטמיות הראשונות התפתחו לפני כ-6,000 שנה ומהוות ציון דרך חשוב בהתפתחות הערים בעת העתיקה. באותה תקופה העיר הייתה צריכה להיות מספיק צפופה כדי לאפשר לתושבים לגדל את מזונם בעצמם. רומא נחשבת לעיר הגדולה ביותר בעת העתיקה, עם כ-450 אלף תושבים ומאפיינים עירוניים כגון בעיות בשפכים, אספקת מזון, צפיפות ומהומות רחוב. יחד עם זאת, העיור, כתהליך המבטא מעבר של אוכלוסייה מהכפר אל העיר, הינו מאפיין מובהק של המאות ה-19, ה-20 וה-21.
את תחילתו של העיור המודרני נוטים לשייך למהפכה התעשייתית. בתקופה זו החלה הגירה מאסיבית של אוכלוסייה מהכפר אל העיר. אוכלוסיית לונדון, לדוגמה, צמחה פי 4 – ממיליון לארבעה מיליון תושבים – לאורך המאה ה-19, וניו יורק הכפילה את אוכלוסייתה מחצי מיליון למיליון תוך עשור בלבד, בין 1880 ל-1890. באותה תקופה, המבנה החברתי האגררי החל לדעוך, ובמקביל התרחש שינוי מכלכלה מקומית וייצור בקנה מידה קטן לייצור בקנה מידה גדול, שמשמעותו ריכוז גבוה של כוח עבודה ויצירה של שוק חופשי. מפעלים גדולים הוקמו בתוך הערים ובסמוך להם קמו שכונות פועלים. התנאים הסניטריים הקשים בעיר הובילו את המעמד הגבוה לצאת מהעיר ולהקים ישובים פרבריים בשולי העיר, כך שהעיר התעשייתית התאפיינה בצפיפות גבוהה, הפרדה מרחבית נוקשה בין קבוצות חברתיות וסגרגציה מעמדית.
בתחילת המאה העשרים, המתכננים שאפו למצוא פתרון לצפיפות האוכלוסין הגבוהה בערים, שנתפסה כגורם המרכזי לפשע, לאלימות ולהתפשטות מחלות. כחלק משאיפה זו פותחו מודלים תכנוניים כגון "עיר הגנים" של אבנעזר הווארד או "העיר הקורנת" של לה קרובזיה, שהתבססו על הפרדה בין העיר והתעשייה והתרחקות מהכרך הסואן. עם התבססות מודלים אלו, החל מאמצע המאה ה-20 ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, התאפיינו תהליכי עיור בעולם המערבי בהתפשטות מרחבית. בארצות הברית ובקנדה התפתח הפרבר, ובבריטניה, בסין, בהודו ובארצות סקנדינביה קמו "ערים חדשות"(New Towns) ו"ערי גנים", שהתבססו כולן על עקרונות של פיזור ואיזור ועל יצירת אזורי מגורים בעלי צפיפות נמוכה. מודלים אלו הובילו ליציאת אוכלוסייה מהערים הגדולות לטובת התפשטות מבוקרת אל עבר המרחב הכפרי.
שנות השבעים התאפיינו בשינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים – שינויים בהרגלי הצריכה וחיי היום-יום, תהליכים של סגרגציה חברתית, פרגמנטציה פוליטית והתגבשותן של קבוצות חברתיות החותרות להשיג צדק חברתי בעיר – ואלו עיצבו מחדש את השדה העירוני והחזירו את העיר לקדמת הבמה. כך למשל, מחאת הסטודנטים במאי 68' בפריז עוררה מחשבה מחודשת על העיר ועל עירוניות כדרך חיים והובילה להתגבשותן של תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות הרואות בכוחות הכלכליים ובשוק הקפיטליסטי גורם מארגן מרכזי של החברה. כך למשל תיאוריית "הזכות לעיר" של הפילוסוף הצרפתי אנרי לפבר קראה לתבוע מחדש את המרחב העירוני כמרחב של שיתוף (כנגד המשטר הקפיטלסטי המפריט את המרחב), בו הפרט נהנה מנגישות גבוהה למשאבים עירוניים ושותף בעיצוב המרחב החברתי, הפוליטי והפיזי.
בנוסף, בשנות השבעים התרחש משבר כלכלי גלובלי שהוליד שאיפה חדשה בקרב המתכננים והרשויות: להחזיר לתוך הערים אוכלוסייה חזקה ופעילות כלכלית. בתקופה זו גלעין העיר זכה לתנופת פיתוח רחבה, ותנועת "החזרה אל העיר" לוותה בצמיחה של העיר פנימה ובציפוף אינטנסיבי של המרחב הבנוי. מאז, צמיחה כלכלית וצבירה של הון עיצבו את המרחב המעוייר, יחד עם התערבות הולכת וגדלה מצד המדינה. כך לדוגמה, בניו יורק ובלונדון השתמשו בפיתוח נדל"ני כאסטרטגיה מרכזית להאצת פיתוח, התרחבות וצמיחה כלכלית. הפיתוח העירוני החל להישען על תפיסה ניאוליברלית שהובילה לבנייה של מגה-פרויקטים ששינו את פני העיר ואת היחסים בין קבוצות חברתיות.
החל משנות התשעים וביתר שאת בשנות האלפיים, מתרחשים תהליכי עיור מואצים בכל רחבי העולם בעקבות שינויים גאו-פוליטיים וכלכליים, ובראשם תפיסה כלכלית התומכת בשוק חופשי ובתהליכי גלובליזציה. שכונות מגורים וערים שלמות נבנות בסין בקצב מסחרר, באפריקה ממשיכה הגירה מאסיבית מהכפר אל העיר, ובמדינות אירופה וארצות הברית קמות תנועות רבות שחורטות את העירוניות על דגלן. בעולם הגלובלי, מיליוני אנשים מהגרים ממקום למקום בקלות רבה יותר, במטרה להיטיב את תנאי חייהם. האזורים המטרופוליניים גדלים בקצב מהיר, כך שכיום יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת באזורים עירוניים. פעילות כלכלית גולשת אל מחוץ למרכזי הערים ויוצרת מרחבים מטרופוליניים רחבים המתפרסים על פני שטח נרחב. בה בעת, מרכזי הערים הגדולות מתעצמים מבחינה כלכלית ופוליטית והופכים לכוח מניע בכלכלה הגלובלית.
התהליכים הללו, לאורך שנות התשעים והאלפיים, מבשרים את קץ המבנה המטרופוליני המסורתי בו קיימת אבחנה ברורה בין העיר והכפר. במקומו, אנחנו עדים לצמיחתו של ה"פוסטמטרופוליס" כפי שכינה זאת אדוארד סוג'ה – סדר מרחבי חדש, במסגרתו הפעילות הכלכלית כבר לא מתרחשת באופן בלעדי רק בעיר הגדולה אלא גם במרחבי ביניים כמו שדות תעופה, פארקי תעשייה ומרכזים נוספים המפוזרים במרחב האזורי, כשהיא נתמכת על ידי תשתיות של כבישים, רכבות מהירות וטיסות מוזלות.
ומה קורה אצלנו בישראל?
תהליכי העיור בישראל מתרחשים בזיקה לנעשה בעולם, אולם לעיתים קרובות, תיאוריות, מודלים ותהליכים הנצפים בערים בעולם, מקבלים ביטוי רק כעבור עשור או שניים במרחב הישראלי.
בשנים שלפני קום המדינה, האידיאולוגיה ההתיישבותית הציונית הטיפה בעיקר להתיישבות חקלאית ולא טיפחה את ההתיישבות העירונית. אולם, המציאות החדשה שנוצרה לאחר הקמת המדינה, עם גלי הגירה מאסיביים, חייבה פיתוח עירוני מואץ. בשנות החמישים, פיתוח התיישבות עירונית נבע מתוך הכרח – אכלוס עירוני היה זול, צרך פחות קרקע מהתיישבות חקלאית והיה ניתן לבצעו במהירות יחסית. במקביל, הוא היה אמצעי להשגת יעדים פוליטיים. הצמרת השלטונית בראשית שנות החמישים החלה להבין את חשיבות העיור כאמצעי לפיזור האוכלוסייה ולקביעת ריבונותה של המדינה. למעלה משלושים עיירות פיתוח שנוסדו עם קום המדינה – במקביל ל-New Towns שהוקמו ברחבי העולם – מסמלות את ההתיישבות העירונית החדשה.הן נבנו מן המסד ולא על בסיס של ישובים קיימים והביאו לפריסה גיאוגרפית נרחבת של יישובים עירוניים– בגליל, מישור החוף, פרוזדורי ירושלים, שפלת יהודה והנגב. רעיון פיזור האוכלוסייה התאפשר הודות לשתי סיבות עיקריות: ריכוז מרבית הקרקע בידי המדינה וקיומו של זרם עלייה בלתי פוסק שהמדינה כיוונה אל עבר הערים החדשות.
שנות השבעים מסמלות שבר באידאולוגיה ההגמונית של מדינת ישראל ומתחיל שינוי בפרויקט הלאומי-ציוני. עד אותה עת מערכת התכנון בישראל הייתה מאד ריכוזית והממשלה היוותה את הגורם הכמעט בלעדי בפיתוח המרחב. החל משנות השבעים מסתמנת מגמת שינוי, כוחות שונים מחוץ למערכת מופיעים ומשפיעים על עיצוב המרחב, לאור התחזקות השלטון המקומי ותהליכי הפרטה בתחום בניית מגורים. מתחילה מכירה של חברות ממשלתיות, לצד הגדלת נפח הפעילות של המגזר הפרטי וצמצום הפעילות של המשק הציבורי וההסתדרותי. פוליטיקאים ויזמים מטפחים את חלום בית צמוד קרקע עם גינה בשיטת "בנה ביתך". סביבות מגורים אלו הוקמו על קרקעות מדינה ביוזמה של הממסד, אולם הדיירים קיבלו שליטה על תהליך התכנון ועיצוב היחידה הפרטית. המימוש העיקרי של הפרויקט התרחש בערי הפיתוח במטרה לחזק את הישובים החלשים בפריפריה על ידי משיכת "אוכלוסייה חזקה", והוא קיבע את הבית צמוד הקרקע בשיטת "בנה ביתך" למודל הבית הפרברי הישראלי. הבנייה של צמודי קרקע פשטה בכל רחבי הארץ – בערים במרכז הארץ כגון תל אביב, רמת השרון ונתניה, וגם במושבים, בהרחבות בקיבוצים, בישובים קהילתיים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו ואף בכפרים ערבים ודרוזים. במקביל לתהליכי פרבור אלו, הוקמו מוקדים עירוניים חדשים ביהודה, שומרון, רמת הגולן וסיני. הוקמו ישובים יהודיים במרחבים המאוכלסים על ידי פלסטינים במטרה להבטיח שליטה יהודית ולבלום את התפשטותם של ישובים ערביים קיימים, וכן הוקמו חמש שכונות חדשות בירושלים ('שכונות הטבעת') על שטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים וסופחו מוניציפלית לעיר.
בדומה לתהליכים שהתרחשו בעולם, שנות התשעים מסמלות שינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים גם בישראל. תהליכי מודרניזציה ופיתוחים טכנולוגיים מובילים לניידות גבוהה, לעלייה ברמת החיים ולתרבות צריכה מפותחת. המשבר הכלכלי שפקד את ישראל בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים ועד אמצע שנות השמונים הוביל לנקודת מפנה בתפיסה הכלכלית: ממשק ריכוזי בו הממשלה מעורבת כמעט בכל תחומי הפעילות הכלכלית, לכלכלה המבוססת על כוחות השוק ופתוחה לעולם הרחב.
תהליכים גיאופוליטיים שהתרחשו בשנות התשעים היו בעלי השפעה מכרעת על תהלכי העיור. הראשון, התפרקות ברית המועצות, פתח את השער לעלייה המונית שהגדילה את ממדי המשק והעשירה אותו בהון אנושי, לצד חידוש הסחר עם מדינות מזרח אירופה. העלייה ההמונית מברית המועצות יצרה צורך דוחק במתן פתרונות דיור לזרם העולים והוביל לחקיקת חוק הול"לים, שהיה בתוקף בין 1990 ל-1994 ואיפשר קיצור הליכים הדרושים לאישור תכנית מפורטת במטרה לספק דיור זול וזמין. השני, תהליך השלום הפחית את האפקטיביות של החרם הערבי, צמצם את הסיכון הביטחוני של ישראל והוביל להשקעות זרות במשק.
בנוסף, תמורות במדיניות הקרקעית של ישראל בעקבות משבר כלכלי בענף החקלאות והעלייה ההמונית מברית המועצות, הובילו לכך ששטחים חקלאיים רבים הפכו משטח פתוח לשטח בנוי, למטרת תעסוקה מסחר או מגורים. תהליכי פרבור מואצים לצד עיור הכפר (הפשרת קרקעות לבנייה, הרחבת המושבים ובנייה של שכונות קהילתיות בקיבוצים) תרמו לשינוי מהותי במאפייני הישובים הכפריים במטרופולין.
תהליכי עיור בשנות התשעים עסקו בהתפשטות וגדילה של העיר כלפי חוץ. הפיתוח העירוני החדש, בדמות שכונות ענק, התרחש בשולי העיר במנותק מהמרקם הקיים. שכונות המגורים נבנו כמתחם סגור, על מגרשים גדולים בבעלות המדינה. במצב זה, זמינות הקרקע היוותה פרמטר מרכזי שעיצב את תבנית העיור. תהליך ההתפשטות הוביל להמרה הדרגתית של שטחים פתוחים או חקלאיים לטובת פיתוח עירוני, על חשבון ציפוף ופיתוח המרקם הוותיק. בתקופה זו, היקף הבנייה במרכז העיר היה מזערי ביחס לתנופת הבנייה במעטפת. תנופת הבנייה בשנות התשעים החזירה את ישראל לדפוסי פיתוח אשר אפיינו את המדינה בראשית דרכה. אולם, בעוד בעבר תהליכים מסוג זה נשענו על תכנון מרכזי ומעורבות ממשלתית כוללת, בשנות התשעים התכנון הופך למבוזר ונשען על מעורבות גוברת מצד המגזר הפרטי והרשות המקומית.
בעשור האחרון חל שינוי בשיח התכנוני. כיום גוברת ההכרה בחשיבות ציפוף המרקם הוותיק ובקידום תהליכי התחדשות עירונית. ערים רבות משקיעות משאבים בקידום פרוייקטי פינוי-בינוי או תמ"א 38 ובקידום תכניות להתחדשות עירוניות במרכזי הערים. הממשלה הקימה את הרשות הממשלתית להתחדשות עירוניות במטרה לקדם ולעודד פעילות להתחדשות עירונית בכל רחבי הארץ. יחד עם זאת, טרם נראה שינוי של ממש ברוב הערים במטרופולין תל אביב, קל וחומר בפריפריה.
יתרה מזאת, על רקע יוזמות חוזרות ונשנות מצד מינהל התכנון להרחיב את גבולות הישובים העירוניים ולהגדיל את היקף הקרקעות לפיתוח, נמשכת המגמה של התפשטות מרחבית ובנייה במעטפת העיר. הותמ"ל (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור) לוקחת את זה צעד נוסף עם קידום שכונות ענק בשולי הערים על קרקע חקלאית, כששכונות אלו צפויות להכפיל ולעיתים אף לשלש את מספר התושבים ביישוב. קנה המידה העצום וזמן התכנון הקצר מבטאים תכנון עירוני מואץ מאוד, המגדיר מחדש את היחסים בין שכונה ועיר, בין ותיק וחדש, בין עיר וכפר.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 25.02.2019
יש מצב שיעניין אתכם
