כאשר מחייגים לטלפון 106 באזור העיר תל אביב, מדריך המענה הקולי את המתקשרת לקבלת שירות באפליקציה העירונית. המתעקשת לקבל מענה טלפוני עוברת להמתנה, בה הודעה מוקלטת מודיעה: "לקוחות יקרים שלום, שיחתכם חשובה לנו", וצליל ההמתנה מורכב מהפזמון החוזר: "בשבילכם, בלי הפסקה – תל אביב-יפו". סדרת ההיגדים הללו –שמתייחסים לפונים כאל לקוחות ולא כאל תושבים, ובו זמנית מדגישים את המיתוג העירוני – מייצגת תהליכים מתמשכים ואינטנסיביים של ניאוליברליזציה שעוברת מדינת ישראל בכלל והזירה העירונית בפרט.
ניאוליברליזם הוא מושג מורכב ושנוי במחלוקת, הנתון לפרשנויות והגדרות שונות, אך הגיאוגרף דיוויד הארווי מציע לו הגדרה כללית שיכולה לשמש בסיס להבנת התופעה. בספרו קיצור תולדות הניאוליברליזם הארווי מתאר את הניאוליברליזם כאידיאולוגיה וכפרקטיקה כלכלית-פוליטית המעוגנות בעקרונות השוק החופשי, שנועדה למקסם חופש יזמי של בעלי קניין פרטי. לפיו, אידיאולוגיה ופרקטיקה זו פועלות במסגרת מוסדות פוליטיים שמכוונים לשימור ולקידום עקרונות וחירויות אלו.
את המפנה הניאוליברלי בחברה המערבית נהוג לזהות בשנות השבעים של המאה העשרים – בתקופת שלטון מרגרט תאצ'ר באנגליה ושלטון רונלד רייגן בארצות הברית–עם תחילת נטישת הרעיונות של מדינת הרווחה והכלכלה הקיינסיאנית לטובת מודלים רדיקליים של שוק חופשי. ההחלה של מדיניות כלכלית ניאוליברלית עוגנה באותן שנים בנרטיבים של הצלה ופתרון משברים – כפי שבא לידי ביטוי מובהק ברטוריקה והפרקטיקה של תאצ'ר. למעשה, היצירה והניהול של משברים הן פרקטיקות אינהרנטיות לניאוליברליזם, המתואר בספרות כתהליך של "צבירה תוך נישול" ו"הרס יצירתי".
"הרס יצירתי" הוא מושג שהופיע כבר אצל קרל מרקס ואומץ בהמשך על ידי הכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר (Schumpeter) במטרה לתאר מצב בו התפתחות ויזמות כלכלית מתקיימות על חשבון מערכת קיימת (כמו למשל תעשיית הרכב האמריקאית ש"דרסה" את תעשיית הרכבות וגרמה לאובדן מקומות עבודה בתעשייה הזו). מדיניות החוץ של ארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים מייצגת גם היא את התפשטות הניאוליברליזם בתהליך של "הרס יצירתי"; מדיניות זו התאפיינה בהתערבות במדינות שונות, מצ'ילה וארגנטינה ועד עירק ואפגניסטן, בין היתר תחת האיצטלה של התערבות הומניטרית באזורי קונפליקט, אך למעשה תוך העמקה וניהול אקטיבי של המשברים. התערבויות אלו אפשרו את החלתו של הסדר הניאוליברלי במדינות אחרות לטובת האינטרסים האמריקאיים ויצירה של תלות בכלכלה האמריקאית.
העירוניות והערים הפכו למנוע מרכזי, וכן למשאב מרכזי, בצבירת הון ויזמות פרטית. הקומודיפיקציה בתהליך הזה איננה רק של העיר כמרחב פיזי וכשוק נדל"ן מניב, אלא גם של העירוניות, קרי, של מערכות היחסים, השונויות והאפשרויות שהחיים בעיר מאפשרים.
הפרטה והסחרה במרחב העירוני
עירוניות היא זירה מרכזית לבחינתה של תופעת הניאוליברליזציה. במסגרת תופעה זו מרחבים עירוניים עברו תהליך אינטנסיבי של הפרטה והַסְחָרָה (קומודיפיקציה). למעשה נהוג לזהות את אחת מנקודות המפנה של תהליך הניאוליברליזציה במשבר החוב של עיריית ניו יורק בשנות השבעים, משבר שאפשר לקבוצות של בנקאים, בתמיכה של הממשל הפדרלי, להתערב במדיניות העירונית בתמורה לסיוע כלכלי. מאז הפכו העירוניות והערים למנוע מרכזי, וכן למשאב מרכזי, בצבירת הון ויזמות פרטית. הקומודיפיקציה בתהליך הזה איננה רק של העיר כמרחב פיזי וכשוק נדל"ן מניב, אלא גם של העירוניות, קרי, של מערכות היחסים, השונויות והאפשרויות שהחיים בעיר מאפשרים.
מוסדות השלטון העירוניים השתנו גם הם בתהליך הזה והפכו ליותר ויותר מעורבים ותומכים ביזמות פרטית בשוק הנדל"ן. כך התפיסה היא ש"שלטון 'טוב' ברמה המוניציפלית מוגדר היום בעיקר כיכולתו של השלטון הרשמי לסייע ל-, לשתף פעולה עם או לפעול כמו הקהילה התאגידית".
לפי הארווי, היזמות הפרטית במרחב העירוני מבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים: שותפות פרטית-ציבורית (Public-Private Partnership – PPP), במסגרתה מבוצעים פרויקטים ציבוריים באמצעות התקשרות בין גוף ציבורי וחברה פרטית; יזמות ספקוליטיבית שלוקחת סיכונים, בניגוד לתכנון ארוך טווח ומושכל, כאשר הסיכונים נופלים על הקופה הציבורית; וכן דגש על יצירת "מקום", באמצעות פרויקטי ראווה שמקנים לעיר הון סימבולי תוך יצור ותחזוקה של דימוי עירוני צרכני, במקום התערבות במרקמים רגילים ושגרתיים יותר. חישבו על הדימוי של "עיר מרגשת, חדשנית, יצירתית", או, כפי שמפזם המענה הקולי במוקד 106 תל אביב: "עיר ללא הפסקה".
בנוסף לשלושת העקרונות המנחים, אסטרטגיה מרכזית נוספת לחיזוק מעמדה הכלכלי של עיר לעלייתם של ערכי הנדל"ן שלה היא משיכה של חברות גדולות וגופים פיננסים תוך השקעה מסיבית בתשתיות מתאימות (שדות תעופה, אינטרנט, חללי משרדים) וכן יצירת רגולציה של עבודה ותכנון אשר תואמת את הצרכים של ההון.
https://www.youtube.com/watch?v=8bl19RoR7lc
ביטוי נוסף של הניאוליברליזציה בזירה העירונית הוא השכפול וההתפשטות של הגיון הג'נטריפיקציה במנעד רחב של פרויקטים של התחדשות עירונית. בכל קנה מידה – מהחלפתן ההדרגתית של אוכלוסיות מקומיות בשכונות טרנדיות ועד פרויקטי מגה-פיתוח, ההגיון של הג'נטריפיקציה כרוך בהכרח בעקירתן והדרתן של אוכלוסיות עירוניות קיימות. את ההגיון הזה ניתן לזהות כאינהרנטי לפרקטיקה של "הרס יצירתי" המאפיינת, כאמור, את הניאוליברליזם.
בחינה ביקורתית של רפורמות עירוניות מאפשרת להבחין כי כל פעולה של "יצירה" ניאוליברלית – של מוסד, תשתית, פרויקט – כרוכה ותלויה בפעולה מקבילה של מחיקה והרס – של מוסד, תשתית, מקום, קהילה. כך נטען כי "יצירתן של הזדמנויות חדשות להשקעה ספקולטיבית בשווקי נדל"ן במרכזי הערים" תלויה בהכרח ב"הריסתם מן היסוד של מבני דיור ציבורי וצורות אחרות של מגורים בשכר-דירה נמוך". בספרות נטען כי המחיקות הללו מתאפשרות ומוצדקות משום שהניאוליברליזם מבין את המרחב דרך הפריזמה הבלעדית של הקניין הפרטי, ובכך, מעקר ומנטרל את הערך של כל צורה אחרת של קיום בתוכו ולקיחת חלק ביצורו ויצירתו.
מה קורה כאשר הערים הופכות ממרחבים אזרחיים למנגנונים המתפקדים כתאגידים, ובמקביל מתקיימת "הכללה" של הג'נטריפיקציה? דוגמה למשמעות הממשית של תהליכים אלו ניתן למצוא למשל בעיר תל אביב-יפו בתהליך הפינוי של תושבי גבעת עמל, שכונה שהוקמה בעת מלחמת 1948 כאשר בתיו הנטושים של הכפר הפלסטיני ג'מסין אוכלסו בתושבים שברחו מאזורי הקרבות של גבול תל אביב ויפו. מעמדם של התושבים לא הוסדר מעולם, וכאשר נמכרה הקרקע ליזמים לצורך הקמת מגדלים האחריות למשא ומתן ולפיצוי תושבי השכונה הופרטה והועברה מהעירייה והמדינה אל היזמים, בתמורה להוזלה משמעותית של עלות הרכישה.
לאור מקרים כאלה ואחרים, עם התחזקותו של הניאוליברליזם והפיכתו לאידיאולוגיה השלטת בחברה, הכלכלה והפוליטיקה המערבית, מתעוררות גם תנועות-נגד המבקשות לדרוש מחדש את המרחבים העירוניים כזירות אזרחיות. תנועות המחאה העולמיות – החל מ-Occupy Wall Street בניו-יורק, דרך M15 בספרד ועד המחאה בשדרות רוטשילד–הן חלק מהדרישה הזו. מבחינה תיאורטית, התחזקותו של הניאוליברליזם הביאה לעניין מחודש בתיאוריות מרקסיסטיות שנוצרו בשנות השישים של המאה העשרים, ובראשן כתביו של הפילוסוף והסוציולוג אנרי לפבר אודות "הזכות לעיר", אשר הוגדרה על ידיו כיצירה אנושית מורכבת שנועדה להביע ולאפשר מגוון של דרכי חיים, ערכים ואמונות.
הדרישה לזכות לעיר, לפי תפיסה זו, היא דרישה להשתתפות אזרחית, שוויונית ודמוקרטית ביצירה זו. תנועות המחאה העולמיות, שכללו מרכיב מרחבי מובהק, מהוות דוגמה לדרישה ההולכת ומתגברת לזכות לעיר. אולם נראה שהניאוליברליזם וביטוייו העירוניים עדיין כאן כדי להשאר, וכי רק שינוי מערכתי משמעותי במבני העומק הפוליטיים-כלכליים עשוי לרסן את עוצמתו.
לקריאה נוספת:
Blomley N (2004) Unsettling the City: Urban Land and the Politics of Property. New York: Routledge.
Brenner N and Theodore N (2002) Cities and the Geographies of ‘Actually Existing Neoliberalism’. Antipode 34: 349–379.
Hackworth J (2007). The Neoliberal City: Governance, Ideology and Development in American Urbanism. Ithaca: Cornell University Press.
Harvey D (1989) From Managerialism to Entrepreneurialism, Geografiska Annaler 71(1): 3-17.
Harvey D (2007) Neoliberalism as Creative Destruction. Annals of the American Academy of Political and Social Science, 610: 22-44.
Lefebvre H (1991[1974]) The production of space. London: Wiley-Blackwell.
Smith N (2002) New Globalism, New Urbanism: Gentrification as Global Urban Strategy. Antipode 34: 427–450.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.10.2018
יש מצב שיעניין אתכם
