ב-10 ביוני 2018, מתיאו סלביני, שר הפנים האיטלקי וראש מפלגת הימין הקיצוני, הורה לרשויות הנמלים לא לאפשר לספינה 'אקוריוס' לעגון בנמלי איטליה. הספינה שבבעלות עמותת 'אס.או.אס מדיטרניאן' נשאה 629 מהגרים מאפריקה שנמשו מהים, כחלק מפעולות חילוץ והצלה שמבצעת העמותה בים התיכון. מול סלביני והאג'נדה הלאומנית שלו התייצבו ראשי הערים של נאפולי, פלרמו, מסינה ורג'יו-קלבריה – ארבע ערי נמל מרכזיות בדרום איטליה – שקראו לעובדי הנמל שלא לציית להוראת שר הפנים ולאפשר לספינה לעגון. "תמיד קיבלנו בברכה ספינות ואוניות חילוץ שהצילו חיים בלב ים", אמר ליאולוקה אורלנדו, ראש עיריית פלרמו, "ואנחנו לא מתכוונים להפסיק כעת." למרות הצהרותיהם, ראשי הערים היו מוגבלים בהשפעתם, מכיוון שמשמר החופים האיטלקי, הגוף היחיד שיכול לאשר לספינות לעגון, נמצא בשליטת שר הפנים. בסופו של דבר הספינה מצאה נמל בטוח בברצלונה, אך הסתבר שהייתה זו רק תחילתו של מאבק כוחות מרתק בין ערי איטליה למדינה.
בחזית העימות המתוקשר ניצב ראש עיריית נאפולי, לואיג'י דה-מאג'סטריס, שבמענה לטענות ממשלת איטליה כי ראשי הערים פועלים ללא סמכות, הצהיר: "אנחנו שולטים על פי הרצון של הקהילות שלנו, תוך כיבוד החוקה והחוקים ולאור פרשנות שמאפשרת לנו להישאר אנושיים… אנחנו, ראשי הערים, אחראים על ניהול המתחים החברתיים והכלכליים בערינו, לכן צריך שאנחנו נחליט גם על מדיניות ההגירה… ואנחנו מתכוונים לעשות זאת, תוך שמירה על עיקרון השוויון בין כל בני האדם". בהתאם לאמירות הנחרצות הללו, בתחילת 2019 החלה עיריית נאפולי להכשיר ספינות בבעלותה כדי למשות מהגרים מהמים הבינלאומיים ולהכניסם לעיר, וכך לעקוף את סמכות המדינה.
העימות הפוליטי והמוסרי הזה בין ערי איטליה לבין המדינה, הוא דוגמה לתופעה רחבה יותר שנפוצה בעשור האחרון – עשור "ההתנגדות" של הערים. מה שהחל במחאות של 2011 כמחאה עירונית גלובלית נגד הממסד הפוליטי והכלכלי התגבש לכדי שסע פוליטי רחב בין ערים ליברליות ופרוגרסיביות ובין מגמות לאומניות ושמרניות אליהן נטו ממשלות ברחבי אירופה וארצות הברית.
ערים ליברליות, מדינות לאומנויות
על פניו נראה שהערים הפכו לערי מקלט לרעיונות פרוגרסיביים, למבצרים אורבניים של ערכים ליברליים ולשדה הקרב הפוליטי נגד הלאומנות והפופוליזם. רעיונות כמו פיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה דיונית ורווחה חברתית מוצאים אכסניה בקרב מקבלי החלטות בערים. זה לא אומר שכל הערים מקדמות מדיניות פרוגרסיבית, אבל במידה רבה, אם גוף כלשהו מקדם מדיניות כזאת כיום, סביר להניח כי הוא רשות מקומית.
כך, למרות היציאה הרשמית של ארצות הברית מהסכם פריז להפחתת פליטת גזי חממה, 407 ראשי ערים, שיחד מייצגים כ-70 מיליון איש ואישה, התחייבו להמשיך ולממש את ההסכם בתוך גבולות השיפוט שלהם. בהקשר זה יותר מ-400 ערים ברחבי העולם, בהם תל אביב והרצליה, חברות בארגון של ערים המחויבויות להפחתת פליטות גזי החממה. דוגמה אחרת היא עשרות 'ערי מקלט' שמקיימות מדיניות עירונית שעיקרה אי-שיתוף פעולה עם השלטון המרכזי בנוגע למדיניות הגירה. מקרה נוסף הוא העלאה חד-צדדית של שכר המינימום ב-44 ערים בארצות הברית, בניגוד למדיניות הפדרלית.
ערים יכולות לעצב מדיניות משלהן, הסותרת את זו הלאומית או הפדרלית, מכיוון שהן מייצגות מסה קריטית מהאוכלוסייה ויתרה מכך – נתח מרכזי בכלכלה. יש להן מסגרות ממשל גמישות ופתוחות (יותר מאלה הלאומיות), ובהינתן הקיפאון הפוליטי שמשתק מדינות רבות, ערים פעלתניות תופסות את הבמה עם אג'נדה ורצון לשלוט בגורלן. התיאורטיקן הפוליטי בנג'מין ברבר יצא מנקודת המוצא הזאת וגיבש חזון אוטופי, לפיו ראשי ערים ישלטו בעולם, יהיו מגדלור פרוגסיבי ויצליחו לייצר את שיתופי הפעולה ההכרחיים להצלת העולם מהקטסטרופות שעומדות לכלותו. ואולם, במידה רבה, נוצרה סביב ערים רומנטיזציה ואידאליזציה שמתעלמות מהמגבלות הפוליטיות החלות על הערים, וכן ממבנה הכוח הכלכלי שלהן.
זו הצמיחה, טמבל
כיום מוטלות על ערים מגבלות פוליטיות רבות. במקור, מגבלות אלו נועדו למנוע מהן לעשות שימוש לרעה בכוחן כדי לקדם תופעות פסולות כמו סגרגציה כלכלית וגזעית ואפליה ממוסדת. המשמעות של מגבלות אלו היא שבפועל הערים נעדרות שליטה בתחומי אחריות רבים, והמדינה היא שקובעת את הטון.
כך למשל, בארצות הברית 43 מדינות חוקקו חוק שמונע מערים להתקין בעצמן חוקים וכללים לגבי נשיאת כלי נשק, ו-14 מדינות אסרו על ערים להגביל שימוש בשקיות פלסטיק. בצד השני של האוקיינוס, האיחוד האירופי בוחן קידום חקיקה שתחייב ביקורת של האיחוד על החוקים שעוברים בערים וקשורים למדיניות כלל-אירופאית. אנחנו רואים את זה גם כאן בישראל, עם תיקון פקודת העיריות האחרון, הידוע בכינוי "חוק המרכולים", שנועד למנוע מערים לחוקק חוקי עזר ולקבוע מדיניות ביחס לפתיחת עסקים, שלא על דעת שר הפנים.
אבל אפילו אם נתעלם מהמכשולים הפוליטיים הקיימים כיום, לא בטוח שהערים שלנו הן האלטרנטיבה שרבים מפנטזים עליה. קודם כל, ישנה סתירה מהותית בין המבנה הכלכלי של הערים לבין השאיפות שלהן. הערים המודרניות והכוח הפוליטי והכלכלי שלהן הם תוצר מובהק של הסדר הכלכלי של המאה ה-21. הן זכו למעמד שלהן הודות לכלכלת הפיננסיים ולכלכלות היצירתיות; ללא הניאו-ליברליזם והגלובליזציה אי אפשר היה בכלל לחשוב על עולם שהמדינה אינה דומיננטית בו. לכן, המבנה הכלכלי של ערים נשען כיום על פירות אי-השוויון הכלכלי ותלוי במידה רבה בהמשך שגשגו.
רוב ראשי הערים שמחים לשחק במגרש של פיתוח וצמיחה. לדוגמה, ה-C-40, ארגון בינלאומי של ערים המחויבויות להתמודד עם שינויי האקלים, שם לעצמו כמטרה לשמור על הצמיחה ועל הפיתוח הכלכלי של הערים, וכחלק ממטרה זו משתמש בגזרים הנובעים מצמיחה "ירוקה". המדיניות של הארגון מתמקדת בעיקר בחיי היום-יום של התושבים, בתחבורת המונים בת קיימה, במקורות אנרגיה חלופיים וכדומה, אבל בכוונה נמנעת מאמירה גורפת נגד פרדיגמת הצמיחה או על ההיבטים הסביבתיים של אי-שיוויון כלכלי. את הסתירה המהותית הזאת ניתן לראות במקרה של אריק גרסטי, ראש עיריית לוס אנג'לס, העומד כיום בראש ה-C-40 ועירו היא 'עיר מקלט'. כל זה לא מנע ממנו להוביל מדיניות להרחקת אוכלוסיית חסרי הבית מעירו.
אז מה בפועל מטרת "ההתנגדות" אם הסדר הכלכלי והפוליטי נשאר; מה הטעם בהחלפת ראשי מדינות בראשי ערים אם הערים מתנהגות כמו מדינות?
דמוקרטיה רדיקלית על ידי פעולה ישירה במרחב העירוני
לא כולם חושבים שערים צריכות להתנהג כמו מדינות. יש מי שרואה בהתארגנות המקומית הזדמנות ליצירת סדר חברתי אחר, שוויוני וצודק יותר. הגישה הזו, שמכונה "מוניסיפליזם", מבטאת בדיוק את זה. מקור התפיסה באיטליה של תחילת המאה ה-20, אז סוציאליסטים מהפכניים שהודרו מהשלטון המלוכני השמרני בחרו בעיר כמרחב התארגנות ופעולה – מהתארגנות ברחוב ועד שליטה במשרדי ראשי הערים. עם עליית הפאשיזם באיטליה והדיכוי הפוליטי ההתארגנויות הללו נעלמו.
כיום, הרעיון פורח מחדש ברחבי הגלובוס תחת הכותרת של "ניו-מוניסיפליזם". הוא אומץ על ידי תנועות וארגונים מקומיים שפועלים כדי ליישם הלכה למעשה דמוקרטיה רדיקלית על ידי פעולה ישירה במרחב העירוני. התפיסה, שנוסחה מחדש על ידי התיאורטיקן והפילוסוף מורי בוקצין, רואה את הקהילה המקומית כמקום שבו ניתן לייצר בפועל את העולם כפי שהינו רוצים לראות אותו: דמוקרטי, שוויוני, פמיניסטי ומכיל.
סנונית ראשונה לכך ניתן היה לראות בבחירתה של עדה קולאו לראשות עיריית ברצלונה, ב-2015. קולאו הייתה פעילה דיור מקומית שצמחה מתוך מחאות 2011 ועברה לפוליטיקה הממסדית מתוך הבנה שזו הזירה בה יש להתמודד אם ברצונה לחזק את הפרקטיקות הדמוקרטיות. היא הייתה נבחרת הציבור הראשונה שדיברה בגלוי על הרעיון של ניו-מוניסיפליזם כמענה לכשלים של הקפיטליזם והסדר החברתי הקיים. "דמוקרטיה היא מילה שיש לדרוש אותה מחדש בגלל שבמשך שנים היא רוקנה מהמשמעות המקורית שלה", כותבת קולאו, "לכן אנחנו, שמאמינים שהכוח שייך לעם, יוצרים יחדיו מדיניות בצורה הדמוקרטית ביותר". היא אף הצהירה שבמידת הצורך יש להתייצב מול הניצול של האליטה הכלכלית והפוליטית.
הניו-מוניסיפלזים, כפי שקולאו מקיימת הלכה למעשה, היא פרשנות מעשית לרעיונות של דמוקרטיה רדיקלית, במטרה להציב אלטרנטיבה מעשית למסגרות הכוח הקיימות שמדכאות את העם. אם הרעיונות של חברה שוויונית, חסרת היררכיה, פמיניסטית, סולידרית ומכילה נחשבו לאוטופיים ולחסרי בסיס במציאות, הניו-מוניסיפליזם מבקש להראות – דרך מעשים – איך חברה כזאת אפשרית. האתגר הגדול הוא לתרגם את הערכים לפעולות, אבל האופי האמורפי שלהם מאפשר צורות יישום רבות. מספר הדרכים לעשות פוליטיקה מוניסיפלית היא כמספר הערים הקיימות בעולם.
בשנותיה של קולאו בראשות עיריית ברצלונה היא הובילה התנגדות למדיניות הממשלה הספרדית בנושאים כמו הטמעת חברות של נסיעה שיתופית ודיכוי פעילי העצמאות הקטלונים, וגם הובילה מדיניות עצמאית בפיתוח דיור חברתי בעיר, צמצום השפעת התיירים על מרקם החיים, ועוד. בעיקר, היא יצרה מודל פוליטי שמהווה דוגמה לפעילים חברתיים ברחבי העולם. הניו-מוניסיפליזם כבר פרץ לפני השטח, מרחובות ג'קסון, מיסיסיפי, ועד נאפולי באיטליה ורוג'בה שבכורדיסטן.
צילום: ראש עירית ברצלונה עדה קולאו. צילום: David Castro, פליקר
ערים חסרות פחד – גם בישראל?
הרעיון של תנועה בינלאומית של ערים שיציגו ביחד אלטרנטיבה לניאו-ליברליזם, ללאומנות ולפטריארכיה הוא העומד בבסיס תנועת "ערים חסרות פחד" (Fearless Cities). התנועה מהווה רשת של שיתוף ידע וכלים, העברת רעיונות וחיבור בין קבוצות מפוזרות. כיום, חברים בתנועה 50 ארגונים מסוגים שונים, החל מיוזמות קהילתיות, דרך מפלגות קטנות בערי ספר ועד לראשי ערים גדולות. הארגונים מגיעים מעשרות ערים שונות מ-19 מדינות ומאזורים גיאוגרפים מגוונים, ממזרח אירופה ועד החוף המערבי של ארצות הברית, דרך המזרח הרחוק, אפריקה הדרומית ואפילו טורקיה.
בישראל, לעומת זאת, אין יוזמות החברות ברשת. השדה האורבני משחק תפקיד במחאה בישראל, אבל העיר, או הרשות המקומית, עדיין לא. אמנם, קיימות יוזמות שמהדהדות את הערכים של המוניסיפליזם, בעיקר בכל הנוגע לשירותים עירוניים, כמו למשל היוזמה של עיריית תל אביב להפעיל שירות תחבורה ציבורית בשבת יחד עם עיריות שכנות. אולם, התארגנויות המבוססות על העיר רחוקות משאיפה לשנות את העולם. בישראל, רשויות מקומיות רבות לא רק שלא מנהלות מדיניות עצמאית, אלא מאמצות לחלוטין את סדר היום הלאומי כחלק מסדר היום העירוני, ומתאימות את מסגרות הדיון הלאומני להקשר העירוני. בהתאם, המאבקים העירוניים הם לא על צדק חברתי ושוויון או כאלה ששואפים לתקן את הסדר החברתי, ולעיתים אף להיפך: למשל, 'מטה המאבק לבינוי שפוי' קורא על פניו לדמוקרטיזציה של התכנון, אבל לא בטוח בכלל שזה כדי לעמוד מול "ניצול הכוח של האליטות הכלכליות והחברתיות", אם לצטט את אדה קואלו. בפועל, זאת קריאה לריכוז הכוח בידיים של בעלי הדירות, שמחפשים לשמר את השליטה בפיתוח העיר.
דמוקרטיזציה של ערים היא לא רק ביזור כוח אלא חלוקה מחדש של כוח פוליטי. כל עוד המאמץ לא מבקש לשנות את העולם, אין בזה דמוקרטיזציה כלל. אולי ערים לא יכולות עדיין לשנות את העולם, אבל הפוליטיקה שנעשית בעיר יכולה להציע אלטרנטיבה. צריך רק לסמן את המטרה ולהתחיל לנסות.
לקריאה נוספת ראו:
Jerusalem: The City Not Allowed To Be a City, Urban Affairs Fourmo
By Michael ZIv-Kenet and Noga Keidar
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 16.01.2020
יש מצב שיעניין אתכם
