השיח סביב התכנון העירוני מתאר את העירוניות כמורכבת מקהלים רבים ומגוונים, אך באותה נשימה עוסק לרוב במבוגרים וזונח את קולם של הילדים הגדלים ולומדים בעיר. במקביל, לימודי האדריכלות והתכנון נעדרים ממערכת החינוך הממוסדת בישראל, זאת בניגוד למצב בארצות הברית ואירופה, שם לימודי אדריכלות משולבים עוד בבית הספר. ובצדק: לעיר יש פוטנציאל חינוכי לא מבוטל. הוראת האדריכלות מעניקה לילדים הגדלים בעיר מפתח להבנת הרציונל התכנוני שלה ובו זמנית מגבירה את מעורבות של הילדים בסביבתם.
התלמיד הצעיר המגלה את האדריכלות – ואת העיר – מלווה אותי בשבע השנים האחרונות בעבודתי בהוראת אדריכלות לילדים; מבחינתי, הוא שותף לדיאלוג פורה, הודות לקסמו, ייחודו ונבדלותו מהסטודנט הבוגר. שאילת השאלות, המשחק, ובחינת החלופות תוארו כבר על ידי לה קורבוזיה כעקרונות מובילים בלימודי האדריכלות. באופן דומה, מנקודת המבט של הגישה היצירתית בחינוך, ערכים אלה הם אבני היסוד בהקניית דפוסי חשיבה יצירתית לילדים. גישה זו מיושמת כיום במסגרות שונות בארץ תודות למפעל חייה של ד"ר אריקה לנדאו, שפיתחה וביססה את התחום ב'מכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות' אותו ייסדה בשנת 1969. הוראת האדריכלות שאני מפתחת בשנים האחרונות ב'מכון אריקה לנדאו' ובמסגרות נוספות לימדה אותי לחשוב מחדש על המקצוע מנקודת מבטם של ילדים ולקרב אותו אל עולם האמנות (שממנו למדתי בעצמי על יצירתיות כילדה) ואל הפילוסופיה.
לפי לנדאו, בשלותו הנפשית של הילד מושגת בתהליך הדרגתי, בו תפיסת הסביבה הולכת ומתרחבת. בעוד שלנדאו מתייחסת בעיקר לסביבה החברתית, ניתן לדבר גם על ההשלכות המרחביות של רעיון זה: בעוד שבינקות מרחב הפעולה של הילד תחום בבית, עם השנים הוא מתרחב – מהבית אל הגן ובית הספר. במילים אחרות, ככל שהילד גדל, תשומת הלב שהוא מפנה לסביבה העירונית גדלה. בסדנאות אדריכלות לילדים, אנו מתרגמים את התהליך הזה לחומר תכנוני כשאנו מנתחים את חוויותינו בדרך מהבית לגן ולבית הספר.
מה הילדים רואים בעיר? בניגוד למבוגרים, שמתנהלים בעיר בכוחות עצמם, הילדים רוב הזמן מוּבלים: מסיעים אותם, לוקחים אותם (יד ביד) ותוחמים אותם (בפינות משחק מגודרות, שלרב צבועות בגוונים צעקניים, כדי שלא יהיה מקום לבלבול). הקשר שלהם עם העיר מתווך על ידי מבוגרים. זהו קשר מוגבל בעיקרו, אך כזה שמסב את תשומת הלב לתכנים שמעסיקים את הילדים ומציב על מפת העיר שכבת מידע אחרת מזו של המבוגר, כזו הכוללת פרחים, בעלי חיים, צבעים, ריחות, תחושות וחוויות.
בעבודתנו המשותפת אנו בוחנים את המרחב העירוני במספר אופנים: הילדים נשאלים מה יש בסביבתם, באיזה אופן שכונת מגוריהם מאורגנת ואילו מבנים ושימושים הם רואים כל יום בדרך לבית הספר. משימה זו מובילה אותנו לדיון בעקרונות של תכנון עירוני. לאחר מכן הם ממפים את התחושות המתעוררות בהם בדרכם מהבית לבית הספר ובחזרה, ונשאלים האם דברים, אנשים או חפצים שמופיעים לאורך הדרך גורמים לכך. לבסוף הילדים מתבקשים לתכנן מחדש את השכונה שלהם ולהתאימה להווה ולעתיד. הקושי המתגלה במשימה זו הוא במעבר מנקודת מבט של הילד, המתקשה לדמיין את סביבתו בתצורה שונה מהמוכר לו, אל נקודת מבט של מתכנן הרואה כל פתרון תכנוני כאפשרות אחת מני רבות.
מתקני שעשועים וכיפת ברזל
כשהם ניגשים לתכנון השכונה, הילדים מביאים איתם לשולחן העבודה שפע של רעיונות שנשאבים מהדמיון, מהמשחקים ומהסביבה שלהם. את הרעיונות ניתן למיין לשלוש גישות עיקריות: חיקוי של דפוסי תכנון מוכרים, חשיבה אדריכלית פרקטית ותכנון עבור ילדים. הגישה הראשונה היא חיקוי של המוכַר, כלומר תכנון בית ושכונת מגורים שדומים לאלה שבהם הם גדלים. כשאני שואלת: "ומה חסר לדעתכם בשכונה שלכם? מה אתם חושבים שניתן לשפר?" – אלה יהיו הילדים שיאמרו שהשכונה טובה כפי שהיא. התשובה הזו משקפת שלב בהתגבשות הנפשית, שבו ילדים מגדירים את עצמם דרך הידמות להוריהם. עבורם תכנון השכונה בצורה 'אמיתית' הוא הזדמנות 'לשחק במבוגרים'. במילים אחרות, הם מחקים את מה שהם מכירים בעיר כמו שהם מחקים התנהגויות של מבוגרים, גם אם הם לא מבינים אותן עד הסוף. כך, למידת העיר משמשת כמשחק של הסמלה, הילדים בוחנים את העיר שלהם ואת התפקידים השונים הקיימים בה על הנייר, לומדים איך נראה המסלול המוביל מהבית לבית הספר מלמעלה, ומפרספקטיבה שונה מזו הנחווית בחיי היום-יום.
הגישה השנייה מאפיינת ילדים שנכנסים לנעלי האדריכל הבוגר ומציעים פתרונות תכנון פרקטיים. העשייה האדריכלית, המשלבת בין צרכים ואילוצים שונים, מלהיבה ומאתגרת ילדים כמשחק מחשבה. יש ילדים שמפתיעים אותי בהתעקשות על היבטים פרקטיים: על ארגון יעיל של החפצים והרהיטים בבית, על כמות השטחים הירוקים בשכונה, על הפרדה או עירוב בין שימושים (כמו מגורים ותעשיה), וגם על פונקציות נוספות שהחיים מלמדים על מרכזיותן בחיינו, כמו מערכת 'כיפת ברזל' שכונתית.
הגישה השלישית מאפיינת את הילדים שמתכננים עבור ילדים ומתיחסים לתכנון כאל משחק. גישה זו מובילה לתכנון עיר עבור ילדים, עיר שהיא קודם כל משחק. בקבוצה הזו מתגלה ההבדל בין תפיסתם של מתכננים בוגרים, שרואים את הילדים כחלק ממערך גדול ומורכב של קהלים, ובין הילדים שרוצים לראות עצמם כמשתמשים ראשונים, שווים ומשפיעים.
את הרעיונות של הילדים ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: האחת, הצעות תכנון שגרתיות ש'מנקות' מהעיר את כל הפונקציות שאינן משרתות ילדים וממלאות אותה במתקני שעשועים. השנייה כוללת חשיבה מחודשת על צורות התכנון המקובלות באדריכלות בכלל ובעיר בפרט, המפותחת מתוך חקירת עולם הילדים דרך המשחקים, הסיפורים, הטבע והתופעות המדעיות המוכרות להם. העיר הזו, הנולדת כהרחבה של משחקי ילדים, ממירה את מערכת החוקים השגורה בעיר בחוקים השאולים ממשחקים: לעיתים, כשילדים חוקרים את תכונות המשחקים האהובים עליהם לעומק, נולדים רעיונות שתפקודם משוכלל יותר מאשר באדריכלות הסובבת אותנו. באחת הסדנאות, לדוגמה, במסגרת תרגיל 'תנועה באדריכלות', בחינת תנועה של בעלי חיים וצעצועים הובילה לחשיבה מחדש על הבית כגוף בתנועה, וכן לפיתוח מערכות ריהוט ורסטיליות המאפשרות מגוון פעולות ומצבים וכך מייעלות את חיי המשתמשים בעיר המצופפת.
עיר עם הומור
העיר המתוכננת על ידי ילדים גמישה ודינאמית יותר מהעיר שבה אנחנו חיים: היא יכולה לרוץ, להתגלגל, לקפוץ, להתפוצץ וגם לטוס לחלל. זו עיר עם צבע, טעם והומור. ובדרך כלל גם עם 'פאנץ'-ליין' (כי מה שווה עיר אם היא לא מצחיקה ומסקרנת את החברים לקבוצה). זאת עיר שמזמינה את משתמשיה, הצעירים והבוגרים, לדיאלוג ולמשחק. עיר בה הילדים לא מוּבלים, תחומים או מודרים.
האם יש לעיר הזאת מוסר השכל? תמיד יהיו מי שיגידו שעיר אמיתית ומתפקדת לא יכולה להיות מונחית על ידי משחקים והיגיון של ילדים. עם זאת, מתוך עובדות התכנון של הילדים עולה השאלה האם יש מקום ליותר משחקיות במרחב העירוני. הכוונה, כמובן, אינה לעיר שתהפוך לפארק שעשועים גדול, כמו שמציעים חלק מהילדים, אלא לעירוניות שהיא גמישה, ורסטילית, דינאמית, כזו שמאפשרת את קיומם של רעיונות מרובדים ורואה בילדים שותפים פעילים בעיצובה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 30.06.2016
יש מצב שיעניין אתכם
