המראה הראשון של מומבאי הנגלה לעין מבעד לחלונות המטוס הוא של שכונות עוני ענקיות המאגפות את שדה התעופה החדש והיוקרתי. מבנים צפופים וארעיים, בנויים טלאי על טלאי, מכוסים ברזנטים כחולים, כשבאופק מזדקרים מגדלים רבי-קומות, רובם עדיין בבנייה. כך שכבר במבט הראשון על אזור שדה התעופה מתגלה מיקרוקוסמוס של העיר עצמה: יוקרה ראוותנית לצד עוני מחפיר.
הסטאטיסטיקה מספרות סיפור דומה. מומבאי היא מגה-מטרופולין ואחת מחמש הערים הגדולות בעולם, עם 18 מיליון תושבים רשומים ועוד כמה מיליונים שכלל לא מתועדים באופן רשמי. זו בו זמנית העיר שממוקמת במקום השישי בעולם במספר המיליונרים הגרים בה, והעיר עם אחת משכונות הסלאמס הגדולות בעולם (המונה כשני מיליון אנשים).
אולם, מה שהנתונים היבשים לא יודעים לספר זה עד כמה העיר הזו מרתקת ותוססת, ובייחוד, מכילה שכבות שונות ומגוונות של צורות מגורים ומחייה: סלאמס לצד מגדלי יוקרה, דיור ציבורי, שכונות קהילתיות סגורות ובתים פרטיים צמודי קרקע. מבין צורות המגורים הללו בולטים מבני מגורים מיוחדים העונים לשם צ'ול (Chawl), 'חדרים' בעברית, הקשורים לעברה של מומבאי כבירת תעשיית הטקסטיל העולמית.
שיכון, הגרסה ההודית
תחת השלטון הבריטי בהודו (בין השנים 1858-1947) הפכה מומבאי לביתם של מיליוני פועלים ומשפחותיהם, עובדה שזיכתה אותה בכינוי "מנצ'סטר של המזרח" (בימים בהם עוד נקראה בומביי). בתחילת המאה העשרים, תוכננה עבור הפועלים טיפולוגיית מגורים ייחודית באזורי תעשיית הטקסטיל, במימון ממשלתי ופרטי. הטיפולוגיה הזו – צ'ול – מגיעה בצורות ובגדלים שונים וניתן לזהות אותה בעיקר דרך המרפסות החזיתיות המשותפות וגודל היחידות שחוזר על עצמו. צורתו הקלאסית של הצ'ול היא כמו חי"ת מעוגלת, אבל הוא יכול גם להיות בצורה מלבנית. הצ'ול בנוי בצורה הפשוטה והזולה ביותר, לרוב מבטון ועץ, כשהמטרה הייתה לבנות כמה שיותר יחידות דיור בכמה שפחות כסף וזמן. הסגנון הוא מודרניסטי מובהק וגודל ממוצע של יחידת דיור הוא 24 מטר מרובע, שכוללים עד שני חדרים.
מבני הצ׳ול מפנים חזית פעילה לרחוב ולרוב קיימת לפחות כניסה מרכזית אחת מכיוון הרחוב. מרביתם כוללים שלוש קומות מגורים עם שבע יחידות דיור בכל קומה ועוד שבע חנויות מסחר בקומת הקרקע, אך ניתן למצוא צ׳ולים עם כמה כניסות וגרמי מדרגות ועם מספר גדול יותר של יחידות דיור בכל קומה. לכל יחידת דיור יש שני כיווני אוויר (מזרח ומערב), כך שאור השמש לא פוגע ביחידות הדיור באופן ישיר אך הבניין מואר היטב במהלך היום. מכיוון שהדלתות הראשיות בכל דירה נשארות פתוחות רוב היום, האוויר זורם בלא הפרעה וכך נשמר אקלים נעים בתוך הדירות עצמן.
מבני הצ׳ול מזכירים במידה מסוימת את השיכונים הישראלים ובמיוחד את מעונות העובדים בתל אביב מבחינת התפיסה השיתופית של המקום וחיי הקהילה הפנימיים. גם הם נבנו במימון וביוזמה ממשלתיים, יש קווי דמיון בתכנון ובחומרים. ההבדל המשמעותי הוא בגודל יחידות הדיור, במרפסות המשותפות וביחס בין המבנה לרחוב. הצ׳ול, לעומת השיכון הישראלי, מאורגן כחלק בלתי נפרד מהרחוב, הוא משתלב במרקם העירוני וכולל תמיד קומת מסחר במפלס הקרקע. בנוסף, מגורי הצ׳ול הפכו עם השנים למשכנם של ארגונים פוליטיים שהובילו את המאבק לשחרור הודו מהקולוניאליזם הבריטי.
מבני הצ׳ול מזכירים במידה מסוימת את השיכונים הישראלים ובמיוחד את מעונות העובדים בתל אביב מבחינת התפיסה השיתופית של המקום וחיי הקהילה הפנימיים. גם הם נבנו במימון וביוזמה ממשלתיים, יש קווי דמיון בתכנון ובחומרים. ההבדל המשמעותי הוא בגודל יחידות הדיור, במרפסות המשותפות וביחס בין המבנה לרחוב. הצ׳ול, לעומת השיכון הישראלי, מאורגן כחלק בלתי נפרד מהרחוב, הוא משתלב במרקם העירוני וכולל תמיד קומת מסחר במפלס הקרקע
חיים בדלתות פתוחות
ביקרתי בדירה כזו במסגרת סדנה מטעם המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, אצל משפחה בת חמש נפשות שמתגוררת בשני חדרים. החדר המרכזי כלל שתי מיטות נפתחות, והוא מתפקד כסלון, חדר שינה וכמקום אחסון. החדר הנוסף כולל מטבח, שולחן אוכל, ארונות ומקלחת. החללים מאורגנים בצורה יעילה, כך שלכל רהיט ולכל פרט בחדר יש מקום משלו וההרגשה היא שהחלל גדול ומרווח. בדירה אחרת פגשנו את בני הזוג ניז'סור, זוג פנסיונרים שחיים בצ'ול מהיום הראשון לחייהם. בעבר הם התגוררו חמש נפשות ביחידה והיום נשאר בבית רק בן אחד. חיוך עלה על פניהם כשהם התחילו לדבר על הצ'ול ואפשר היה להרגיש את האהבה והאכפתיות שלהם למקום. הם גאים בו, מעריכים אותו ומרגישים חלק בלתי נפרד ממסורת מגורים יוצאת דופן שראוייה לשימור. בני הזוג סיפרו כיצד חיים בתוך מבנה כזה, מהם הקשיים של היומיום ומהם היתרונות במגורים קהילתיים, איך משמרים בתוך קופסת מגורים כה קטנה את כל הפונקציות היומיומיות של בית.
פרטיות היא, כמובן, מצרך נדיר מאוד במגורי הצ'ול, המתאפיינים בצפיפות גדולה וקירבה פיזית. כל הדלתות פתוחות וכולם מכירים את כולם, בדומה לקיבוץ. חדרי השירותים נמצאים מחוץ ליחידות, במסדרונות העורפיים, והם משותפים לכל הדירות בקומה (בממוצע כארבעה חדרי שירותים בקומה). אורח חיים זה מוביל ליצירתן של רשתות תמיכה, כשהחיים הקהילתיים אינם מנותקים מהאדריכלות של המבנים. האזורים הציבוריים בבניין, כמו מסדרונות, חצרות וחדרי מדרגות, הם אלה שמספקים מרחב לאינטראקציה חברתית וקהילתית. רשת חברתית צפופה זו היא אחד הגורמים המרכזיים שהתושבים הוותיקים של הצ'ול נשארו שם כל חייהם: הבניינים האלה מספקים דיור איכותי למדי למעמד הבינוני-נמוך, באזורים העירוניים והעמוסים של מומבאי. לצד הקהילתיות, שכר הדירה מהווה סיבה עיקרית נוספת להישארותם של התושבים הוותיקים. מגורי הצ'ול מתנהלים עד היום בצורה דומה לשיטת דמי המפתח הישראלית. בדירה שבה ביקרתי בני המשפחה משלמים כחמישים רופי בחודש (שלושה שקל) ורוב ההוצאות הן על חשמל ומים (כמה מאות שקלים). המגורים עוברים בירושה וקשה מאוד להפקיע מהדיירים את זכותם על הדירות. ובכל זאת, בשנים האחרונות נמשכים למבני הצ'ול דיירים חדשים, בני המעמד הבינוני, כאלה שלא בהכרח גדלו בתוך צורת המגורים הזאת אך גילו את יתרונותיה. עושה רושם שלמרות ההבדלים בין הדיירים החדשים לוותיקים אנשי הצ'ול עדיין שומרים על יחסים תקינים ושיתוף פעולה ביניהם. לכן ניתן למצוא נוצרים, הינדים, מוסלמים, פרסים ועוד, כולם תחת קורת גג אחת.
הצ'ול כמודל?
כיום נחשבת טיפולוגיית הצ'ול למבנה בסכנת הכחדה: בתחילת שנות התשעים, בעקבות שקיעת התעשייה בעיר ובמקביל לשינויים הטכנולוגיים בעולם, התחילה מגמה של הריסת הצ'ולים לטובת מגה-קניונים ומגדלי מגורים יוקרתיים שממלאים את מרכז העיר. היום כבר לא בונים מבני צ'ול חדשים ושרידים של צורת המגורים הייחודית הזאת קיימים עדיין במרכז ובמזרח העיר. על פי הערכה גסה נשארו בעיר כ-500 מבני צ'ול, ואלה נחשבים למבוקשים בזכות שכר הדירה הסביר והמיקום האטרקטיבי.
אולם, למרות שהצ׳ול נשמע כמו פנינה אדריכלית וחברתית, יש לבחון אותו יחסית להודו ולתנאי המגורים המקומיים. מבני מגורים רבים בהודו סובלים מהזנחה ומתנאים פיזיים ירודים, וכך גם הצ׳ול. מדובר בבניינים ישנים, במצב פיזי ירוד, עם בעיות סניטריות משמעותיות. השירותים המשותפים בוודאי אינם הולמים את העיר של המאה ה-21. ועדיין, בעיר צפופה כמו מומבאי, עם חוסר תמידי בדיור בר השגה, מגורי הצ'ול מספקים מודל בר-קיימא לדיור המעמד הבינוני-נמוך.
על פניו, החיים בצ'ול סותרים את הלך הרוח העכשווי של צורות מגורים הדוגלות בכמה שיותר פרטיות והפרדה וכמה שפחות אינטראקציה עם זרים. אך בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות בעולם האדריכלות הקוראים לייצר אדריכלות עירונית-קהילתית, ובמידה זו הצ'ול מהווה מודל מוצלח. ובכל זאת נשאלת השאלה האם יש למודל של הצ'ול סיכוי להתקיים גם מחוץ להקשר המקומי-פוליטי-חברתי-תרבותי של העיר מומבאי והמדינה הודו. האם טיפולוגית המגורים הזאת יכולה להיות מועתקת למקומות אחרים בעולם, בעלי תרבות חיים שונה? הנסיון ללמוד מהצ'ול ההודי מפתה מאוד, אבל אולי גם מסוכן, כי הוא כרוך באשלייה שצורת מגורים היא עניין אוניברסלי שניתן להעתקה ממקום למקום. האם אפשר לדמיין שכונת צ'ולים במרכזה של עיר מערבית, שתושביה נולדו וגדלו לתוך תרבות שבה הפרטיות היא ערך עליון? ואולי זה לא מקרי שלא נבנים היום מבני צ׳ול חדשים כי ייתכן שגם בהודו כבר אין ביקוש לסוג כזה של מגורים שמבוסס על ערכים שנולדו, ואולי גם נעלמו, במאה הקודמת.
הכתבה מבוססת על סדנה בינלאומית ובינתחומית לקיימוּת בשם "Small is Beautiful: A Study of Design as if people mattered", שיתוף פעולה בין האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים למכון לאדריכלות וסביבה רשנה-סנסד במומבאי, בהנחיית אלעד פרסוב, רותי קנטור וברק פלמן. הסדנה התמקדה באינטגרציה של ידע ופרקטיקות עבודה מדיסציפלינות עיצוב שונות – אדריכלות, עיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית – במטרה לפתח פתרונות עיצוביים חדשניים לחללי מגורים קומפקטיים במיוחד.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 01.11.2016
יש מצב שיעניין אתכם
