בשעה שיותר ויותר יוזמות מדברות על ערים חכמות, על שקיפות ועל שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כחלק מתהליכי תכנון, עדיין חלק קטן מהדיונים מתמקד בשאלה כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיה כדי לפתח כלים חדשים לקידום מעורבות התושבים בקבלת החלטות לגבי עיצוב ותכנון המרחב. את הפער הזה גילו חברות פרטיות, שמפתחות תוכנות ואפליקציות לשיתוף ציבור. חברת Commonplace הבריטית, לדוגמה, מציעה סל של כלים דיגיטליים לשיתוף ציבור. השותף המייסד, דויד ג'אנר קלאוזר, מסביר: "מצד אחד, ההתבוננות הזו מאפשרת להבין יותר טוב מהם הצרכים של אוכלוסיות שונות, ולהציב מראה ברורה יותר מול המתכנן ומול הציבור. מהצד השני, הבנה מי מרוויח ומי נפגע מתכנון מאפשרת ליזמים ופוליטיקאים לדעת כיצד יש לנווט את התהליך על מנת לקדם את הפרויקט. שכן, בסופו של דבר, תכנון הוא מנגנון לדחיית סיפוקים בין בעלי עניין שונים". בתור דוגמה, הוא מציג איך באחד הפרויקטים, ביקשו מאוכלוסייה של סוחרים בעיר להעריך כמה אנשים מגיעים לחנויות עם כלי רכב, לאור תכנית שביקשה לעודד הולכי רגל באזור. כפי שקורה בדרך כלל, הסוחרים התנגדו בטענה שמרבית הלקוחות מגיעים ברכב (65%, לתפיסתם) וטענו כי שינוי הסדרי התנועה יפגע בהם כלכלית. "כאשר שאלנו את התושבים התברר שרק 35% מהם הגיעו ברכב פרטי. הצגת הנתונים השקופים הקלה על הרשות המקומית לקדם את התכנית ולזכות לשיתוף פעולה של כל הצדדים". "זירת התייעצות" לכל פרויקטאת המעבר לעולם הסטארט-אפ עשה ג'אנר קלאוזנר לאחר שנים של עבודה בפיתוח מחלקות לתכנון אסטרטגי בעיריות בישראל, ואולי הרקע הזה הוא שמביא אותו להציג את המהלך קודם כל מנקודת המבט של המתכנן, ולא של יזם או איש הייטק. באמירה שלרוב חותמת דיונים, ג'אנר קלאוזנר טוען שהמהפכה בתכנון תתחיל בהבנה שמדובר, קודם כל, בתהליך פוליטי: "החל מתכנון סטאטוטורי ועד מפגשי שכנים – התכנון הוא התגלמות המאבק על חלוקת משאבים, השאלה היא מה הזירה בה אנחנו מגבשים את הפשרות האלה ומהם התנאים בהם מתקיים הדיון". הנגישות והשקיפות, לטענתו, הן אלה שמאפשרות להפוך את תהליך התכנון להוגן ויעיל יותר. "באמצעות אפליקציות נגישות, אפשר לשלב את התובנות של האנשים שמשתמשים במרחב למהלך יום יומי, ולהרחיב את המעורבות הזו מטיעונים רציונאליים או מאינטרסים מוחלטים לתחום אפור ומעניין יותר של רגשות ואינטואיציות לגבי הסביבה שלנו: מה אנחנו אוהבים במקום? מה בו גורם לנו להרגיש חוסר נוחות?". על מנת לאפשר את התהליך הזה, Commonplace מציעה חבילת שיתוף ציבור אלקטרונית, שכוללת "זירת התייעצות" מקוונת לכל פרויקט, עם מפה פתוחה שעליה תושבים ובעלי עניין יכולים "לנעוץ" את ההערות שלהם ואת תשובותיהם לשאלות מוכנות מראש, כמו: איך אתה מרגיש במרחב הזה? עד כמה את מרגישה בטוחה כאן מ-1 עד 5? משתמשים שרוצים להוסיף הערה צריכים להירשם ולספק פרטים דמוגרפיים שמבטיחים לספק פילוח סטטיסטי ממוקד, ולמנוע מהדיון להפוך לחלופת מהלומות אנונימית המאפיינת טוקבקים. "במקור חשבנו שנצטרך לפתח הרבה יותר פילטרים כדי למנוע מצב שבו קבוצות מלוכדות 'חוטפות' דיונים או שבו אנשים ינצלו את הזירה כדי להשתלח באנשי ציבור. בפועל היו לנו מעט מאוד מקרים כאלה, כנראה בגלל שהדיאלוג הוא שקוף. בנוסף, קשה להטות את התוצאות. אם אנחנו רואים תשובה שחוזרת על עצמה אנחנו יכולים לברר לפי כתובת ה-IP אם מדובר בהתערבות 'לא כשרה'".
הנתונים מעמידים את מזמין השירות במצב כזה, שאם הוא יקבל בסופו של דבר החלטה שנוגדת את עמדות הציבור, הוא יצטרך להסביר את ההחלטה בצורה מבוססת לקהל המשתמשים. יחד עם זאת, כמו בתהליכים רבים של שיתוף ציבור, הוא מודה, אחת המטרות של מזמיני השירות היא הקטנת ההתנגדות. "הרבה מהלקוחות שלנו לא פונים אלינו כתוצאה מחובה חוקית כלשהי. קבלנים בבריטניה, למשל, מחויבים במעט מאוד שקיפות, גם ביחס לישראל. ובכל זאת, היו לנו פרויקטים שפנו אלינו להקים זירת התייעצות, במטרה למנוע מצב בו ההתנגדויות יכריעו את הפרויקט ואפילו פרויקט בו המידע שהאתר אסף שימש כראייה משפטית בידי יזם שביקש להוכיח שערך שיתוף ציבור כפי שהתחייב". "לפעמים אין ברירה וצריך להקיש בדלת"נכון להיום, עשרות זירות של Commonplace כבר הוקמו עבור פרויקטים שונים בכל שלבי הפרויקט, בעיקר בבריטניה ובארצות הברית. הפרויקטים נוצרו סביב שלבי תכנון שונים, החל מחשיבה קונספטואלית על שינויים מרחביים, דרך יידוע לגבי תכניות בתהליך ועד שיפורים והתאמות של פרויקטים שזכו להתנגדות. מול פרויקטים בקנה מידה גדול ביוזמת רשויות מקומיות ויזמי נדל"ן, זוכים ארגונים חברתיים והתאגדויות תושבים לחבילת שימוש במחיר מסובסד. "אחת המטרות המרכזיות של השירות הוא להגיע באמת לכל התושבים", מסביר ג'אנר קלאוזנר. "יש תפישה בקרב מתכננים לפיה רק היפסטרים ישתמשו באפליקציות, אבל כיום בפרויקטים שלנו ל-90% מתושבי המרחב יש סמארטפון. ועדיין, יש חשיבות לשילוב בין אמצעים שונים כדי להגיע לכל האוכלוסייה, או להתמקד יותר דווקא בסוגי תושבים שלרוב לא משמיעים את קולם. במקרה אחד, למשל, הפרויקט התחיל בפרסום הפלטפורמה האלקטרונית, ולצד זה פתחנו חנות רגילה בה קיימנו פגישות ומילאנו את הסקרים יחד עם תושבים. רמת הייצוגיות של הסקר מתבהרת תוך כדי התהליך ומאפשרת ליזום פעולות בזמן אמת על מנת להבטיח ייצוג שווה או דווקא לבחור להתמקד בקבוצות מסוימות". "בפרויקט אחר שגילינו שאין בו מספיק ייצוג נשים יצרנו קשר עם מנהל בית הספר המקומי, כאשר ההורים – מרביתם נשים – הגיעו להוריד את הילדים לקראת יום לימודים ביקשנו חמש דקות מזמנן על מנת לקבל את ההערות שלהן על תכנית באזור". בזמן הקצר שהחברה עובדת, היא כבר הספיקה לנסות סוגים שונים של פניות אלטרנטיביות אל הציבור. "התהליך כולל הרבה ניסוי וטעיה, ואימות תפישות מקובלות מול המציאות. פרסום ברשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר פחות מצליח בפרויקטים קטנים, וגילינו שעדיף לפרסם במקומונים או בתחנות טלוויזיה מקומיות. גם הרעיון של סריקת קודים לטלפון פחות הצליח, או הוספת אפשרות לצרף תמונות כמו באינסטגרם. לפעמים, אין ברירה וצריך להקיש בדלת ולבקש מאנשים להשתתף". תכנון בשלט רחוק?ברוח החדשנות, נראה כי האפשרויות הן אינסופיות. כך למשל, הרחבת איסוף הנתונים לתוך הרשתות החברתיות יכולה להעשיר את הדיון על תכנון באמצעות שילוב שיתוף חוויות ספונטני של תושבים מהמרחב העירוני, ואילו האלמוניות שמתאפשרת בחסות האינטרנט יכולה להגביר את מעורבותן של אוכלוסיות מוחלשות או מיעוטים, שקולם לרוב אינו נשמע בתהליך התכנון. יחד עם זאת, נשאלת השאלה האם דווקא החדשנות הטכנולוגית לא מטילה כאן משקולת נוספת, שתטה את הכף לטובת התכנון המנותק – והמיושן במידה – המפריד בין המתכננים ובין התושבים, אחרי עשורים של חתירה לחיזוק שיתוף הפעולה. שכן, אם בעבר ההפרדה בין המתכנן והתושב הייתה מתקיימת בשם יוקרת המקצוע או פשוט בשל חוסר הבנה של חשיבות מעורבות הציבור, הרי שדווקא תחת המטרה המוצהרת לאסוף כמה שיותר מידע מהציבור, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעולם של תכנון "בשלט רחוק", בו עמדות התושבים מתקבלות על מסך מחשב, ומתורגמות על ידי אנשי מקצוע, מבלי לייצר תהליך מתמשך של חילופי דעות ולמידה משותפת. דווקא משום שתשתית כמו זו שמציגה Commonplace היא בעלת פוטנציאל אדיר להרחבה והעמקה של תהליכי שיתוף ציבור יותר מאי פעם, נראה כי יש טעם בחיזוק מתמשך ויצירתי של הקשר בין התושבים והמתכננים ובין התושבים ובין עצמם. אחרת, תהליכים אלה עלולים לקחת צעד אחורה כאמצעי משלים בלבד לטכנולוגיה, ככל שהיא הולכת ותופסת את מקומה בקדמת הבמה. אם אפליקציה השתתפותית, אז דרך קוד פתוחתגובה מאת דנה גזי חברת Commonplace מביאה איתה בשורה של ממש לשיתוף הציבור בתכנון. הפלטפורמה קלה לשימוש ונגישה ויש בה פוטנציאל אמיתי להרחבה משמעותית של מעגל המשפיעים. היא מבטיחה תיעוד מאורגן ושקיפות שיכולים לתרום להפחתת התנגדויות וליצירת לגיטימציה לתהליכי קבלת ההחלטות. יחד עם זאת, עולות שאלות לגבי המודל העסקי שלה: מי הם הלקוחות של Commonplace, מי אינם – ומדוע? עד כמה הרווח הכלכלי משפיע על צורת הכלי ופיתוחו? נראה שניתן להתקרב עוד יותר אל ההבטחה הדמוקרטית שיש בפלטפורמות האינטרנטיות והטכנולוגיות באמצעות ה-"urban living lab" פלטפורמת grassroots לפיתוח של חדשנות טכנולוגית "מלמטה", על ידי אזרחים ותושבים – ויחד עם אזרחים ותושבים. פלטפורמה זו עושה שימוש בפורמט של "האקתון", אירוע אינטנסיבי לפיתוח תוכנה, כדי לייצר פתרונות סוציו-טכנולוגיים המבוססים על קוד פתוח. מתוך כך, "האקתון" הוא הרחבה של תרבות ה"עשה זאת בעצמך" (DIY), שמבקשת לחולל דמוקרטיזציה של תחומי עשייה שנתפסים כשייכים לאנשי מקצוע בלבד ולהביא אל השולחן שיתופי פעולה בין אקדמיה, ממשל, תעשייה ומשתמשי הקצה, קרי התושבים שנקראים לעצב את סביבתם. לעבור מאיסוף מידע לכריית מידעתגובה מאת ניר לוטן האופן בו Commonplace אוספת מידע יוצר הטיה. החברה אוספת מידע ממשתמשים אקטיביים בלבד, כאלו שמעוניינים להיות מעורבים בעיצוב המרחב, מבלי לשלב אותו עם מידע פאסיבי. אנשים הרי מייצרים מידע על תחושותיהם לגבי המרחב הציבורי כל הזמן, גם מבלי שהם מתכוונים לעשות זאת, ואת המידע הזה ניתן לכרות ולעבד לטובת תובנות תכנוניות. לדוגמה, אנשים מעלים ציוצים ופוסטים לרשתות חברתיות באמצעות הטלפון החכם שלהם, וניתן לדעת את המיקום המדויק שלהם בזמן שפרסמו אותם. באמצעות טכנולוגיית כרייה כמו text mining, בשילוב ניתוח סמנטי, אפשר לזהות את הפוסטים שעוסקים במרחב הפיזי ולהבין מתוכם האם הם חיוביים או שליליים. ניתוחים כאלו כבר נעשים כיום באירופה ובארצות הברית לטובת תכנון עירוני טוב יותר, כמו לדוגמה בזיהוי מתחמים לתרבות חיי לילה ובחינת דפוסי הגירה. מרחב משותף, שמאפשר תכנון עם אוכלוסיות לא-מעורבותתגובה מאת חילה שטיינר מעודד לדעת שדעתו של תושב מתחתית הסולם החברתי (למשל, מהגרת) שוות משקל לתגובה של תושב ותיק באותו אזור. נקודה זו מהותית במיוחד בהקשר הישראלי, מכיוון שבישראל קיימים מגזרים ומיעוטים שאינם יכולים או מעוניינים להביע דעתם בהליכי שיתוף ציבור במתכונתם המוכרת. במיזם כמו זה שלCommonplace , האלמוניות מהווה יתרון. נשים מסורתיות, לדוגמה, עשויות לקחת חלק פעיל בהליך התכנון מבלי לחרוג מהנורמות החברתיות שמגבילות פעילות ציבורית. החברה מאפשרת להסיר חסם נוסף הקיים בתכנון באוכלוסיה הפלסטינית או החרדית, שעלולה לראות בתהליך שיתוף רגיל כאקט של הכרה במדינה, מכיוון שהשיתוף נצבע בגוונים של פעילות חברתית. מנגד, קיים גם מחסום דווקא באוכלוסייה החרדית, שחלק ניכר ממנה לא חשוף לאמצעים טכנולוגיים שהם הבסיס בהטמעה של הכלי. רשימה זו היא חלק מסדרת כתבות המסקרת את סדרת המפגשים של המכון ללימודים עירוניים ואזוריים והקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 09.05.2016
יש מצב שיעניין אתכם
