היום, כמו בכל יום מימות השבוע, אספתי את בני מהגן. נתנו יד והתחלנו לצעוד לעבר הבית, ממהרים לאסוף גם את אחותו הקטנה, ופתאום הוא עוצר. "מה קרה שקד? בוא, אנחנו ממהרים". "אמא תראי", הוא מצביע על מנוף גבוה. לדעתי הוא לא היה שם אתמול, אבל אולי כן…? בכל מקרה, בני היה מרותק. המנוף העמיס דברים למעלה ולמטה, זז הצידה, כשמתחתיו משאית גדולה. עצרנו לכמה רגעים ודיברנו קצת על איך בונים בניינים.
אתר הבנייה, זה שכל כך ריתק את בני, יכול להוות גם מטרד לא קטן. רעש, אבק משאיות חולפות, סכנות שונות, הפרעות להולכי הרגל ולתנועה. אתרי הבנייה נמצאים לידינו כל הזמן והזמניות שלהן היא די קבועה – שנה שנתיים במקרה הטוב, ובמקרה גרוע יותר, פרויקט יכול להיבנות גם במשך ילדות שלמה.
אתרי הבנייה הם אולי זמניים, אבל יש להם נוכחות בולטת במרחב. הם חלק בלתי נפרד מעיר תוססת המתפתחת, מתרחבת, משתפרת ומתחדשת. בניו יורק לבדה, בשנת 2012, היו 700 פרוייקטי בנייה פעילים. ערים רבות כבר הבינו שאתרי בנייה הינם חלק בלתי נפרד מהיום-יום בעיר ואם כך, הממשק בין אתר הבנייה לרחוב צריך לתת ערך מוסף לרחוב, לעיר ולתושב, מעבר לתפקידו הרגיל כמספק בטיחות ומאפשר חיי שגרה. הוא יכול להוות משאב, או לפחות נקודת עניין, מקום לבקר בו, מקום ללמוד בו, לצפות בטרקטור או במשאית עמוסה, לבדוק את ההתקדמות או לקבל מידע לגבי הפרויקט העתידי שיקום במקום.
לספר את הסיפור ההיסטורי וההנדסי
הדוגמה הטובה ביותר מגיעה מפריז. מרכז העיר והרובע ההיסטורי הינם אזורים הומי אדם. בנייה חדשה באזורים אלו הינה פרוייקט מורכב שאורך שנים מרובות, ולכן מצריך חשיבה ותכנון לא רק של המצב הסופי אלא גם של שלבי הבנייה השונים. בין היתר, הוא דורש התייחסות לקושי הנוצר עבור הציבור ברמה פיסית ואסתטית וכן לשינויים בהסדרי תנועה להולכי הרגל ולתנועת הרכבים.
פרוייקט "Le Halles" ("השוק המקורה" או "האולמות") הינו חידוש השוק המקורה העתיק של פריז. בעצם מדובר במרכז מסחרי שאפתני בלב הרובע העתיק והמתוייר של פריז. העבודות נמצאות בעיצומן ואתר הבנייה עצמו תוכנן ועוצב להיות חלק מהנוף העירוני, להשתלב בו ולספר את הסיפור של המקום. העוברים והשבים ברחוב נחשפים למידע הנדסי אודות אתר הבנייה ולסיפור ההיסטורי של השוק שהוקם באלף הראשונה לספירה. בהיקף האתר הוקמו מספר נקודות תצפית המשקיפות על האתר ומציגות הסבר ומידע על התכניות, שיטות הבניה, כמו גם הדמיות של המצב העתידי.
ערים רבות כבר הבינו שאתרי בנייה הינם חלק בלתי נפרד מהיום-יום בעיר ואם כך, הממשק בין אתר הבנייה לרחוב צריך לתת ערך מוסף לרחוב, לעיר ולתושב, מעבר לתפקידו הרגיל כמספק בטיחות ומאפשר חיי שגרה. הוא יכול להוות משאב, או לפחות נקודת עניין, מקום לבקר בו, מקום ללמוד בו, לצפות בטרקטור או במשאית עמוסה, לבדוק את ההתקדמות או לקבל מידע לגבי הפרויקט העתידי שיקום במקום.
גדר של תחרה
מרכז ירושלים עובר תהפוכות רבות בשנים האחרונות, והדבר כרוך בריבוי גדרות מסביב לאתרי בנייה. היו מי שחשבו שם על גבולות האתר כקנבס, כמקום שניתן דרכו לתקשר באמצעותו עם קהל רב בדרך בלתי אמצעית. כך הוקם בשנת 2012 הפרויקט הירושלמי "אמנות בבנייה", או "ART UNDER CONSTRUCTION", ביוזמתה ובניהולה של ליהי (שמאי) גיל ובשיתוף הקרן לירושלים. במסגרת הפרויקט, קיבלו שלוש אמניות מרחב עבודה בתוך אתר בנייה וכן חומרי פסולת שנמצאו במקום. הן נדרשו להתייחס לחומר ולסביבה האנושית, כשהתוצר האמנותי שולב בגדר באורך 200 מטרים מסביב לאתר. כך, למשל, אחת העבודות, של ענת אלברג, עשתה שימוש בבטון, דליים, אך גם בכוסות קפה מהפסקות הצהריים של עובדי הבניין. עבודה אחרת, של שירי כנעני, התייחסה לגדר כחומר הגלם של העבודה: הגדר טופלה ללא תוספת חומר, בפעולה של החסרה וחירור, כמעשה תחרה/מגזרת נייר, והפכה מ"חיץ" ל"מתווך" בין פנים לחוץ.
דוגמה אחרת מגיעה מניו יורק, שם יצרה הצלמת הישראלית מיה ברקאי את הפרויקט "Walking Men 99". היצירה עוטפת את השטח שעליו נבנה מלון "ארבע העונות" באזור מרכז הסחר העולמי ומציעה אטרקציה ירקרקה בנוף הפיגומים והבניינים האפור. מאז שהוצבה שם, היצירה מעוררת התלהבות גדולה בקרב העוברים והשבים וזוכה להדים בכלי התקשורת. הפרויקט הפך למעין שומר סף של ה"גראונד זירו", הגדוש במנופים ופיגומים, ומשכיח מעט את הבנייה המתמדת שמטרידה את התושבים והעובדים. מאז, ברקאי המשיכה ליצור סדרה נוספת שהוצגה בביאנלה בבת ים תחת הכותרת "Man at Work", ומאגדת אייקונים מרחבי העולם של הסימן "עובדים בכביש".
שיעור שמש באתר בנייה?
ואם תחשבו על זה, כל אלו הם רק ההתחלה. השימוש בגדרות כדי להציג יצירות אמנות, מידע היסטורי על המקום או הדמיות עתידיות של הפרויקט הוא צעד בכיוון הנכון, אבל למה להפסיק כאן? אם נחזור לבני, זה שבגללו איחרתי לגן של אחותו הקטנה, זה שמשוגע על מנופים וטרקטורים, הוא בטוח היה שמח אם היה יום מיוחד כזה שבו מותר לעבור את החומה, להיכנס אל תוככי אתר הבנייה, להכיר את האנשים וללמוד עוד משהו על העולם. למה בטיולים שנתיים הולכים לבקר מבנים היסטוריים שחרבו מזמן, אבל בתי הספר לא לוקחים את התלמידים ללמוד על המבנים העתידיים של העיר? מדוע אתרי בנייה לא פותחים את שעריהם מדי פעם, באופן מבוקר כמובן, ומעניקים הצצה לעיר המתהווה? ובכלל, בשל הדומיננטיות של אתרי בנייה ברחבי המרחב העירוני – החל מפרויקטים של תמ"א 38 ועד לרכבת הקלה – כדאי להתחיל לחשוב על הגדרות לא רק כחיץ אלא כמוקד עניין, מוזיאון אמנות או כיתת לימוד.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 25.11.2015
יש מצב שיעניין אתכם
