Share on email
Share on print
Share on whatsapp
Share on facebook
חיפה. עיר נמל, "חיפה האדומה", עיר של מעורבות חברתית, קהילה ושיתוף. אי של דו-קיום ורב-תרבותית אמיתית. בחיפה חיות אוכלוסיות שונות יחד בהרמוניה יחסית, ויש לזה ביטויים גם באמנות ובתרבות. במוזיאונים של חיפה, למשל, הכל מתורגם לשלוש שפות. ואם בתל אביב הקוסמופוליטית נמצא בעיקר גרפיטי באנגלית, בחיפה ניתן למצוא דוגמאות טובות של גרפיטי אמיתי בעברית ובערבית.
לא רחוק משם, בעיר התחתית, מבנה הקרטל (מועדון "החורבה" לשעבר) הפך תוך פחות משנה של פעילות לאחת האטרקציות המובילות בעולם בתחום האמנות האורבנית. את הקרטל הקימו צוות ה-BFC, קולקטיב הגרפיטי הישראלי המוכר ביותר בעולם, יחד עם עיריית חיפה שמסבסדת חלק מפעילות הפרויקט.
הקהילתיות והשיתוף שמאפיינים את סצנת התרבות של חיפה באים לידי ביטוי גם בשיתוף הפעולה של האמנים החיפאיים עם העירייה. וכן, זה רלוונטי גם לסצנת האמנות האורבנית החיפאית המפורסמת. איך יתכן שאמנות רחוב אמיתית, שהעצמאות והחופש כל כך מאפיינים אותה, שבדרך כלל מתקיימת במרחבים הציבוריים של הערים הגדולות ללא אישור או התערבות של הרשויות, משתפת פעולה עם גוף עירוני? ומדוע שיתוף הפעולה הזה מתרחש דווקא בחיפה, מעוז כל כך חשוב של גרפיטי וסטריט ארט? ואיך כל זה קשור לכניסה של אמנות רחוב למוזיאונים בשנים האחרונות?
איך קרטל נולד
השכונות החלשות בחיפה משמשות כר פורה לאמנות רחוב. בשכונת הדר, למשל, ניתן למצוא עבודות גרפיטי וסטריט ארט משובחות ביותר. גרפיטי ואמנות רחוב "אמיתיים", שנעשים באופן עצמאי וחופשי במרחב הציבורי, יצמחו בדרך כלל באזורי השוליים המוזנחים של הערים הגדולות, שמאכלסים גם "פשעים קלים" אחרים כמו למשל זנות וסחר בסמים.
לא רחוק משם, בעיר התחתית, מבנה הקרטל (מועדון "החורבה" לשעבר) הפך תוך פחות משנה של פעילות לאחת האטרקציות המובילות בעולם בתחום האמנות האורבנית. את הקרטל הקימו צוות ה-BFC, קולקטיב הגרפיטי הישראלי המוכר ביותר בעולם, יחד עם עיריית חיפה שמסבסדת חלק מפעילות הפרויקט. בשנה האחרונה הגיעו לחיפה אמני רחוב זרים וישראלים מהשורה הראשונה, שהוזמנו לצייר עבודות על גבי המבנה ולהציג תערוכות בין כתליו. כיום אפשר בקלות להגדיר את המבנה כיצירת מופת.
מדוע אמני הרחוב של חיפה משתפים פעולה עם העירייה? הרי התרגלנו לחשוב שאמנות רחוב "ששווה משהו" היא כזו שנעשית באופן חופשי ועצמאי במרחב הציבורי, חפה מאינטרסים פוליטיים ומעורבות מוניציפלית. אז כיצד ייתכן שכעת אנחנו מדברים על הקרטל כיצירת מופת אורבנית, אם הוא למעשה סוג של פרויקט עירוני? את התשובה לשאלה הזאת אפשר לחלק לשני חלקים.
קודם כל, שיתוף הפעולה בין האמנים לממסד קשור למאמצים של עיריית חיפה לפתח את אזור העיר התחתית כמקום בילוי ומגורים לצעירים, זאת לאחר שבמשך שנים נחשב לאזור זנות ופשע. אזור הנמל שופץ, רחובות נסללו מחדש וחלק מהמבנים עברו שחזור ושיפוץ. במסגרת כך גם החליטה העירייה להקצות את מבנה "החורבה" לאמנים והוציאה קול קורא בשנת 2013. אמנים מתחום האמנות החזותית שנבחרו (עם עדיפות לאמנים חיפאים) קיבלו חללי סטודיו לתקופה של שנה, בעלות מסובסדת, כשעל האמנים חלים רק תשלומי חשמל, מים וביטוח. צוות ה-BFC קיבל אישור (ותקציב) לצייר על גבי קירות המבנה כולו וכן להזמין אמנים מקומיים ובינלאומיים לצייר ללא מגבלות או צנזורה. כיום יש על קירות המבנה יצירות פרי ידם של כמה מהאמנים הבכירים ביותר בסצנת הסטריט ארט העולמית. אחת לשבועיים צוות הקרטל מפיק מסיבה, פתיחת תערוכה או ערב מיוחד בחלל הפנימי של המבנה ושוחרי אמנות מרחבי הארץ והעולם עולים לרגל לבקר בפרויקט.
החלק השני של התשובה קשור לחיים של האמן החיפאי. הוא אמנם נהנה מחופש פעולה רב, במיוחד בהשוואה למקבילו התל אביבי. הוא פחות "נאבק", התחרות בחיפה פחות אינטנסיבית וקיימת בעיר אווירת שיתוף בין האמנים שפחות נפוצה בתל אביב. אבל, מצד שני אין תקציבים גדולים לאמנות בעיר והאמנים בחיפה צריכים להיות מאוד עצמאיים. הם באמת עושים הכל לבד, משפצים, בונים וצובעים. הם גם מבינים היטב את האינטרס של העירייה לגבי האזור הזה של העיר התחתית, שזה יתרון נוסף שעומד לטובתם. העירייה רוצה שערך האזור והנכסים יעלה, אז היא משלמת לאמנים כדי להפעיל תערוכות, מסיבות וארועים. ראוי לציין שעיריית חיפה תומכת כלכלית בפרויקטים האמנותיים בעיר אבל היא לא מתערבת בהם, שאת זה אי אפשר להגיד על עיריית תל אביב למשל.
ובינתיים בתל אביב
בקיץ 2009, השתלטו ארבעה אמנים על מבנה נטוש בשולי שכונת פלורנטין והחליטו לפתוח בו תערוכה עצמאית. במשך כמה שבועות ציירו האמנים Foma, Klone, Know Hope, Zero Cents, על קירות המבנה וב-10 לספטמבר, במקביל לערב הגאלה הנוצץ של פתיחת ארועי הביאנלה של תל אביב וממש מעבר לכביש, הם פתחו את התערוכה Kindred Times and Future Goodbyes בה הבעירו מדורות קטנות ושתו בירות, כשבמתחם נחושתן שבנווה צדק הסמוכה אנשי החברה הגבוהה טופפו על עקבים ושתו יין בערב הפתיחה של ARTLV. לא רק שארבעת האמנים הללו לא היו משתפים פעולה עם עיריית תל אביב גם אם זו הייתה משלמת להם, אלא הם בעצם פתחו "תערוכת גרילה" בהפקה ובמימון עצמאי במקביל לביאנלה של תל אביב, שהייתה בזמנו אירוע עירוני בתמיכה ובחסות עיריית תל אביב.
ומה עם שיתוף פעולה עם ממסד אחר, מוזיאון למשל? כאן התמונה שונה. בשנת 2011 נפתחה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה "בפנים" שעסקה בז'אנר אמנותי חדש שמכונה "אמנות רחוב". בתערוכה השתתפו האמנים יוחאי מטוס, עדי סנד, Ame 72, Foma <3, Klone, Know Hope ו-Zero cents – כולם מתל אביב, וגם קולקטיב האמנים Broken Fingaz Crew מחיפה. אז מדוע כשמוזיאון תל אביב קורא, כל אמני הרחוב הישראלים, שבשוטף מתחזקים תדמית קולית, קשוחית ואנטי ממסדית, מיישרים קו ומתייצבים כמו תלמידים מצטיינים מהכיתה המדעית?
אמנות הרחוב לא המציאה שום דבר חדש. קורה לה מה שקרה כמעט לכל תנועה אמנותית לפניה: היא התחילה בשוליים מתחת לרדאר של הממסד, זלגה למיינסטרים וכעת עוברת את תהליכי ההתמסדות האחרונים שלה. זוכרים את האימפרסיוניסטים? בדיוק אותו הדבר. האימפרסיוניסטים היו קבוצת אמנים שפתחו תערוכת מחתרת מחוץ לסלון הרשמי של האקדמיה לאמנות בצרפת של המאה ה-19, קיבלו את השם "אימפרסיוניסטים" שהתחיל כשם גנאי, וכיום זו אחת התנועות האמנותית הידועות ביותר בעולם.
בספרו "כוח האמנות", טוען בוריס גרויס שאמני האוונגארד נאבקו למען הכרה בתהליכים של עשיית אמנות שקודם לכן לא נחשבו ללגיטימיים. זה בדיוק מה שקורה לאמני הרחוב, שהציגו את עבודותיהם במוזיאון חרף הפשרה שהם נאלצו לעשות. הם נאלצו לוותר על המשמעות של העבודה שלהם, שמשתנה ברגע שהיא מוסרת מהרחוב ועוברת לחלל המוזיאון – ועוד יותר מכך: הם נאלצו להתפשר על אלמנט חשוב במהות הבסיסית של אמנות הרחוב, חוסר הסכמה שלה לציית לכללי הממסד המוזיאלי.
אמנות רחוב או אמנות ברחוב
על קיר סמוך למבנה הקרטל, מוצגים ציורי קיר ריאליסטים בסגנון נאיבי שמתארים סצינות שונות עם דמויות ונופים. בכל ציור מופיע גם פסוק מהתנ"ך שהציור עושה מעין אילוסטרציה שלו. הציורים הם חלק מפרויקט של משרד החינוך, בשיתןף עיריית חיפה, שמטרתו להעביר
אז מה ההבדל בין הציורים התנ"כיים לאלו של הקרטל? בשני המקרים מדובר בציורים שנמצאים ברחוב. אבל, ההבדל ביניהם תהומי – וההבדל הזה לא קשור לתמיכה של העירייה. האמנות שמוצגת על קירות הקרטל אמנם נתמכת על ידי העירייה אך היא אינה אמנות מגויסת. היא לא באה לדחוף אג'נדה מסוימת או למכור משהו. והיא גם עשויה באסתטיקה פנטסטית יותר שמאפיינת אמנות אורבנית. לדעתי, אמנות עכשווית טובה באה לדבר על האמת והאמנות שעל קירות הקרטל בהחלט עושה את זה. אבל, לפני סיום, כדאי לזכור שלא הכל ורוד גם בחיפה. חופש פעולה אולי יש בעיר אבל יציבות – אין. לא ידוע בדיוק מתי, אך מבנה הקרטל בסופו של דבר ייהרס לטובת מבנה חדש (הוא כבר נקנה על ידי יזם עצמאי) והדבר נכון כמעט לגבי כל פרויקט אמנותי או גלריה לאמנות שנפתחים בעיר. אולי כשזה יקרה, האמנים יצטרכו למצוא לעצמם מקום אחר בו מתחברים ביחד אינטרסים עירוניים וחופש אמנותי.
לצעירים רעיונות תנ"כיים.
סיורי האמנות של הסיירת מתקיימים בדאונטאון חיפה בכל יום חמישי במהלך חודש אוגוסט. הצטרפו אלינו ונמשיך בעל פה את הדיון.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 01.08.2015
Share on email
Share on print
Share on whatsapp
Share on facebook
יש מצב שיעניין אתכם
