הרבה השתנה בשנים האחרונות בתחום מתקני המשחק בישראל. הימים בהם שיחקנו "סטנגה" או "פינות" בין שפת מדרכה אחת לשנייה מעבר לכביש עברו מזמן. גם משחקי רחוב כמו "אחד, שתיים, שלוש, דג מלוח" הולכים ונעלמים. לעומת זאת, אנחנו עדים למגוון הולך וגדל של מתקני משחק מהארץ ומהעולם, שכוללים חומרי גלם חדשים, צבעוניות נעימה, מורכבות מרחבית ופעילות אתגרית.
אבל בתוך העולם הזה שממשיך לצעוד קדימה ולהשתכלל ממתקן אחד לשני, נמצא עולם משני, עולם בו השינויים אינם דרמטיים, עולם בו עדיין ניתן לזהות מרחוק את אותם מתקנים "אחרים", עולם של מגושמות ומורכבות צורנית וטכנולוגית – עולם מתקני המשחק עבור ילדים בעלי מוגבלויות, ילדים בלתי רגילים.
חברות מתקני המשחקים בארץ, 13 במספר, משקיעות מאמץ לא מבוטל לפיתוח הענף באמצעות פיתוח מתקנים חדשים וייחודיים, בין אם בייצור מקומי, בייבוא או אפילו בהעתקה. המשותף לכולן הוא הרצון למכור – וכמה שיותר. בנקודה זאת, תחום מתקני המשחק לילדים בלתי רגילים נתקל במגבלה לא פשוטה: אין לו מספיק קונים. "השוק קטן ולא רווחי", כך נאמר לי לא פעם. לא פלא, אם כך, שחברות מתקני המשחק אינן מעוניינות לחפש מענה הולם לבעיות אלו. כל חיפוש כזה, כל ניסיון להמציא ולחדש, הוא פשוט לא כלכלי.
בניסיון להגיע לשורש הבעיה, כדאי לחלק אותה לשני נושאים עיקריים – מתקנים ייעודיים לילדים בעלי מוגבלויות במרחב הציבורי ומתקנים דומים בגנים ובתי ספר בלתי רגילים.
הנושא הראשון מטופל לכאורה. יש חוק שמגן על החלשים – חוק הנגישות, שדואג שחלק מהמתקנים במרחב הציבורי יהיו מונגשים גם לילדים בלתי רגילים, חוק שמחייב את מתכנני הגנים להתחשב באחר, חוק שכולנו מתהדרים בו כחלק מתקני התכנון כבכל מדינה מערבית מפותחת. אך האם מתקן המונגש לילדים הישובים על כסאות גלגלים דומה למתקן לילדים בעלי לקות ראייה? האם ילד בעל מוגבלות שכלית דומה לילד בעל לקות שמיעה? על כך לא בא החוק להגן. כמו חוקים רבים אחרים, הוא מגן על כולם באופן כללי מבלי לרדת לפרטים. בדרך, הוא מטשטש את ההבדלים בין הילדים הבלתי רגילים ותופס את כולם כ"אחר" במקום לראות אותם כאוסף של "אחרים", בעלי צרכים שונים ומגוונים.
האם מתקן המונגש לילדים הישובים על כסאות גלגלים דומה למתקן לילדים בעלי לקות ראייה? האם ילד בעל מוגבלות שכלית דומה לילד בעל לקות שמיעה? על כך לא בא החוק להגן. כמו חוקים רבים אחרים, הוא מגן על כולם באופן כללי מבלי לרדת לפרטים. בדרך, הוא מטשטש את ההבדלים בין הילדים הבלתי רגילים ותופס את כולם כ"אחר" במקום לראות אותם כאוסף של "אחרים", בעלי צרכים שונים ומגוונים.
הנושא השני הרבה יותר מורכב. במקרה זה, האחראים, אלו שאמורים להגן על החלשים ולדאוג לצרכיהם המדויקים, עושים בדיוק את ההפך.
מכון התקנים הישראלי דואג לבטיחות מתקני המשחק ובודק את עמידתם בתקן הישראלי. במכון בודקים את שרטוטי התכנון של כל מוצר חדש, את אבי הטיפוס ולבסוף את ההתקנה בשטח. רק לאחר מכן ניתן אישור תו תקן למוצר. התהליך הינו ארוך וכל ההשקעה בו משתלמת רק במידה וניתן לשכפל את המוצר ולשווקו לאתרים שונים. ואכן, ניתן למצוא מוצרים גנריים המיועדים לילדים בלתי רגילים ונמכרים בכל רחבי הארץ.
הבעיה החמורה יותר מתעוררת במסגרת מוסדות, גנים, בתי ספר או כל גוף אחר שבו שוהים ילדים בלתי רגילים בחלוקה ברורה לתחומי לקויות – ילדי סיסטיק פיברוזיס, ילדים פרפלגיים, ילדים עם לקות ראיה, שמיעה, דיבור, ילדי פיגור עמוק, ילדים הנעים בעזרת הליכון קדמי או אחורי, כסא גלגלים והרשימה עוד ארוכה. כאשר באים לתכנן עבור ילדים אלו מתקנים ייעודיים, המתוכננים בדיוק לצרכים המיוחדים שלהם ונותנים מענה מדויק לצרכי צוות הטיפול, מטבע הדברים המוצרים יהיו ייחודים ובהכרח מיועדים מראש לקהל יעד מצומצם. מכאן, שלחברות עצמן אין כל אינטרס ליצר את המתקנים ולהעביר אותם את תהליכי התקינה הארועים. הסיכוי שמוצרים ייחודיים וייעודיים יהפכו למוצרים בעלי תו תקן ביצור המוני קטן עד אפסי.
המוסד לביטוח לאומי, החורט על דגלו את דאגתו לחלש ומתקצב פרויקטים לקידום הילדים במסגרות השונות, איננו מתקצב מוצרים ללא תו תקן ומכאן ילדים בלתי רגילים זוכים לקבל מוצרים גנריים אשר אינם עונים על צרכיהם המיוחדים.
בעבר, אפשר מכון התקנים הישראלי למספר מוגבל של מהנדסי בטיחות לאשר מתקנים גם אם אלו אינם מיוצרים בייצור המוני. בשיטה זו ניתן היה לתכנן ולייצר, בכפוף לתקן, מוצרים בעלי אופי יחידני ובכך לאפשר פתרון לבעיה. נושא מהנדסי הבטיחות בוטל ונכון להיום כל מתקן אמור לעבור את פרוצדורת קבלת תו התקן.
פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות
וכאן לא מסתיים האתגר בייצור מתקני משחק לילדים בלתי רגילים. בבואנו לתכנן ולעצב חצר משחקים עבור ילדים בעלי מוגבלויות אנו מחויבים לשמוע על צרכיהם הייחודיים, לעבוד במקביל עם צוות ההיגוי, לחשוב ולהיות יצירתיים. אנחנו מנסים להבין מהם החלומות שלהם ולבסוף לנסות להגשימם.
מאמץ עיצובי גדול מושקע בתכנון מוצרים ייעודיים. פעולות פשוטות ויומיומיות מקבלות משנה תוקף כאשר מדובר בילדים בלתי רגילים. כך למשל, לפעילות פשוטה כגון הליכה על קורת שיווי משקל יש ערך טיפולי גדול בעשרות מונים כאשר מדובר בילדים עם לקות שמיעה.
להלן כמה דוגמאות שנאספו במהלך השנים של פתרונות פשוטים העונים על בעיות מורכבות.
לבסוף, לא יהיה זה הוגן להלין ללא הצעות לפתרונות. ראשית, הכול מתחיל ברצון טוב. לשמחתי, אינני רואה בכך בעיה. הרצון הטוב קיים אצל כל הגופים הנוגעים בדבר. שינויים תפיסתיים במוסד לביטוח לאומי יאפשרו למעצבים ואדריכלים לתכנן ולעצב גנים כ"חליפות" מותאמות במיוחד לצרכיהם של הילדים, בהתאם לתקן אך ללא תו תקן. פיקוח על תכנון הגנים וביצועם יהיה באחריות מכון התקנים במסלול מקביל, וללא תו תקן. מהנדסי הבטיחות המורשים לאשר מתקנים יוסמכו מחדש ויעבדו מול משרדים מורשים בלבד.
פתרון אחר יכול להגיע דווקא מתוך התאמה של המתקנים לקהלי יעד שונים, באסטרטגיה של שילוב (בניגוד להפרדה שמתרחשת כיום). מי אמר שילד "רגיל" לא יכול ליהנות מרצפת דק תלת מימדית או ממשחקים שמפעילים את החושים קצת אחרת? למה מתקן שמיועד לילדים בעלי מוגבלויות לא יכול להיות מתוכנן כך שיתאים, יאתגר ויעניין גם ילדים אחרים? הרחבת קהל היעד תאפשר לחברות הפועלות בשוק לייצר את המתקנים בסדרות יותר גדולות, לקבל תו תקן ולהפחית את העלות הכוללת של הייצור. הנשכרים הגדולים משינויים אלו יהיו הילדים הבלתי רגילים וכנראה שגם אנחנו, כחברה.
ממכון התקנים נמסר בתגובה:
ת"י 1498 חלק 8 מדבר על כך שעבור ילד עם מוגבלות, אתר משחקים נגיש יהיה אמצעי להשתלבות בחברת הילדים, להגברת הדימוי העצמי והביטחון העצמי ולשמירה על כבודו האנושי. חשיבות רבה יש לאתר הנגיש גם לדימויו של הורה עם מוגבלות בעיני ילדו, כהורה המסוגל להעניק ביטחון והגנה ולשתף בחוויית המשחק, בדומה להורים אחרים.
כיום, בניגוד לנאמר בכתבה, מכון התקנים הישראלי מלווה פרויקטים רבים שאינם מוצר מדף החל משלב התכנון דרך שלב הביצוע וכלה בגמר העבודה והנפקת תעודה לפי דרישות התקן הישראלי.
מתוקף החוק מכון התקנים אינו גוף אוכף ולכן באחריות המתכנן/ מבצע לפנות למכון ולקבל את הסיוע הנדרש.
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה:
"הקרן לפיתוח שירותים לנכים" של הביטוח הלאומי תומכת במימון וליווי ארגונים המבקשים לפתח שירותים לרווחת בעלי מוגבלויות.
הקרן מסייעת ברכישת מתקני חצר למאות מסגרות של חינוך מיוחד, גיל הרך ותרבות הפנאי לילדים עם מוגבלות.
רכישת המתקנים מבוצעת בליווי של יועצים מקצועיים בתחום הפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק מטעם הקרן, המעודדים ליצירתיות במטרה לפתח יוזמות חדשות בתחום מתקני החצר.
המתקנים מותאמים לסוג המוגבלות של הילדים וחלק ניכר מהסיוע ניתן עבור מתקנים ייחודיים שאינם סטנדרטיים.
חשוב להדגיש שכגורם ממשלתי אין הקרן יכולה לסייע ברכישת מתקנים שאינם מאושרים על ידי מכון התקנים.
יחד עם זאת, יש להבהיר שקיימים מתקנים ייחודיים עם אישור תקן ישראלי הנותנים מענה לילדים עם מוגבלות קשה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 24.12.2014
יש מצב שיעניין אתכם
