שמי נועה. ואני גרה בשדרות כבר מעל עשר שנים. מבחירה. מבחירה יומיומית סיזיפית כנראה.
אני גרה בקיבוץ עירוני ששמו 'מגוון', שהיום הוא יותר קהילה עירונית והקיבוץ הוא בDNA-. הגענו לשם אישי דניאל ואני די במקרה. חיפשנו דירה בשדרות ובמקרה הדירה הזו הייתה מעל חדר האוכל של הקיבוץ. תוך כמה חודשים הרגשנו שאנחנו שם כבר שנים – ומאז אנחנו שם. זה היה באוגוסט 2013, ושנה אחרי כן, כשאני בחודש תשיעי פרצה המלחמה הראשונה (ראשונה עבורנו) – מלחמת "צוק איתן". חוויה מכוננת, שלושה חודשים של תופת יומיומית, ואחריהם שקט מדומה של בערך שנה.
אז מתחילים לגדל ככה ילדים, וכמו צפרדע שנמצאת בסיר ולא יודעת שהמים רותחים – ככה זה קורה. סבב, ועוד אחד. פעם יום, פעם שבוע. התחלנו לגבש לעצמנו את ה'נוהל' שלנו: אנחנו עוברים את הלילה, ואם ממשיך להיות לא שקט – אנחנו נוסעים. בשנים הראשונות אל ההורים, ובשנים האחרונות לקיבוץ יוטבתה שבכל הסלמה פותח לנו את דלתותיו בחיבוק חם ועוטף. וככה אנחנו חיים – מסבב לסבב. זה יכול להתחיל בלילה כשהילדים ישנים, וזה יכול לתפוס אותנו בדרך לבית הספר. והאמת, הכי נורא כשזה תופס אותנו בחוץ. כי 90% מהמקרים נהיה ליד א.נשים שחוטפים התקפי חרדה במיגונית, ואת הילדים (וגם אותי האמת) זה מטלטל. אז זה יכול להתחיל מתישהו, ואנחנו נחכה 24 שעות לראות מה מתפתח, ואז נחליט לצאת מהעיר. יש לי כבר רשימת ציוד בטלפון שערכתי עם השנים וכוללת גם ציוד חורף וגם קיץ, ואת כל מה שאנחנו צריכים כדי לארוז כמה שיותר מהר ולצאת. וכמובן רשימת משימות כמו להשקות עציצים ולרוקן זבל (לא תאמינו איזה ניסויים ביולוגיים צברנו עם השנים).
ובכל השנים האלו שאלו אותי – "את לא חושבת לעזוב?" והאמת? לא. טוב לי בשדרות. אני חושבת שזו העיר הכי מתוקה, מיוחדת ומרתקת שקיימת פה במדינה, ואני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר. היא כבר חלק מהזהות שלי, ואני חלק מהזהות שלה. התערבבנו כל כך שאני לא יודעת איפה היא נגמרת ואני מתחילה. זה יותר מבית, זה מי שאני. מי שאנחנו.
אין לאן לברוח
ואז הגיע ה-7.10. הבוקר התחיל בסיפור הידוע של מטחים. התעוררנו בערך ב-6:25 ל"צבע אדום". רצנו כולנו לממ"ד (החדר של הבת שלי), נשכבנו על המיטה וחיכינו שייגמר ונוכל לצאת, לעשות פיפי, לצחצח שיניים ולהתחיל להבין מה נשאר לנו מהתוכניות שהיו לשבת ההיא. הצבע האדום חלף ואחריו מיד עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. במשך 35 דקות היו לנו מטחים רצופים, אחד אחרי השני. כשהסתכלתי בהתכתבויות ראיתי שרק סביב 7:07 חזרתי לטלפון שלי והתחלתי לכתוב בקבוצות. אז מיד הבנו שמשהו חריג קורה, אבל לא דמיינו עד כמה. הסרטון של הטנדרים עם מחבלים דוהרים בעיר הגיע מאוד מהר לקבוצות, כולל תמונות של גופות במקומות שכולנו מכירים בעיר. האינסטינקט הראשוני שלי היה כעס על אלו ששולחים כזה פייק ניוז בזמן כזה, אבל מהר מאוד התחלנו לקלוט שזה לא פייק. זאת המציאות. יש בעיר רכבים שמסתובבים עם מחבלים, ואין לנו לאן לברוח. לא הפעם.
השעות הבאות היו כמו חלום בלהות שניסיתי פיסית לצבוט את עצמי כדי להתעורר ממנו. רעשים של ירי מנשק קל, פיצוצים, "צבע אדום" שחוזר מדי פעם, ופחד. המון פחד. מה שהחזיק לנו את כל הידע והניהול של האירוע היה קבוצות הוואטסאפ. בקבוצות של העיר אנשים שלחו כתובות והתחננו לעזרה כי מחבלים מנסים להיכנס לבניינים, הודעות על קרבות רחוב ברחובות שונים. סיוט. פשוט סיוט. וקבוצה אחת של קרוספיט (אישי ואני מתאמנים וחלק מקהילה אזורית של המועדון קרוספיט של שדרות), שהכילה בתוכה א.נשים מכל האזור – שדרות והקיבוצים, ושם תפעלנו עזרה וחיבורים בין אלו שנזקקו לאלו שיכלו לחלץ. קבוצות וואטסאפ פשוט הפכו לחמ"ל שהעביר מידע יותר רלוונטי מכל אתרי החדשות. ולא, לא ראינו חדשות. רק גללנו באתרי החדשות ובמבזקים.
אחרי 32 שעות שכל הסיוט הזה התחיל, החלטנו לצאת. זה היה אחרי שנפל החשמל והבנו שעוד לילה כזה אנחנו לא עוברים, וגם האוכל הזמין הלך ואזל והייתה לנו התלבטות אמיתית האם אנחנו יכולים להישאר בבית. למרות שלא אכלנו כלום, אבל ניסינו. אז יצאנו מהעיר, שזה סיפור לעוד כתבה שלמה – אני והילדים לאחותי בצפון, ואישי היקר – ישר למילואים. תוך כדי נסיעה שלקחה ארבע שעות בגלל מחסומים פסיכיים בכביש שש, התחלנו לקבל הודעות על כל החברים שנרצחו. חברים מהעיר, חברים מקהילת הקרוספיט שלנו שאיבדה שישה מתאמנים, כולל יותם חיים ז"ל, שהיה חטוף ונהרג בשוגג על ידי צה"ל.
לבחור הכל מחדש
משם התחלנו בפרק "המפונים". הגענו ליוטבתה עשרה ימים אחרי ה-7.10. מרוב חרדות הצטרפתי לבית יחד עם עוד משפחה כי לא יכולתי לחשוב אפילו על לישון לבד עם הילדים בבית משלנו. לאט לאט התחלנו לאסוף את השברים. כל יום זה היה קצת פחות בכי. התחלנו לייצר שגרה. לימים התמקמנו בדירת שני חדרים קטנטנה שמיועדת לחיילים בקיבוץ. דירה עם מטבחון, שירותים-מקלחת, והפכנו את החדר הקטן לחדר שינה לכולנו עם 4 מיטות מקצה לקצה. את החדר השני הפכנו לסלון. הילדים השתלבו במסגרות, בהתחלה בית ספר זמני, אחר כך בית ספר קבוע. עם תמיכה לאורך כל הדרך, יד ביד מתושבי הקיבוץ.
ואנחנו כאן כבר כמעט חמישה חודשים, שמצד אחד נראים כמו נצח ומצד שני רק אתמול בבוקר מרגיש שיצאנו משדרות. כבר נאמר ונכתב לא מעט על מה זה אומר להיות 'מפונים', ועדין חשוב לציין שזו אחת החוויות המכוננות שאני מרגישה שאנחנו עוברים כמשפחה, כקהילה. וגם כיחידים. בעצם החוויה הזו מאלצת אותנו לבחור ב-ה-כ–ל מחדש. בבית, בשכנים, בקהילה, בעיר, ואפילו בקריירה. אין אבן אחת שנשארה במקומה. במקרה שלנו החלטנו לבחור מחדש במקום שבו אנחנו חיים והבנו ששדרות היא מקומנו על הפלנטה הזו. לפחות לעת עתה. אבל חיי מפונים הם מורכבים מאוד, גם בהיבט הרגשי וגם בהיבט הפיסי. מבחינה פיסית, מעבר למרחב הפיסי הקטנטן שאנחנו חיים בו עם שני ילדים שאחד על סף גיל ההתבגרות, יש לנו כמה מכונות כביסה משותפות לקהילת המפונים, וצריך להירשם מראש. אנחנו אמנם אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ, אבל אין לנו טיפת פרטיות. ואנחנו מתגעגעים הביתה בלי סוף. וזה לא רק שאנחנו לא בבית שלנו, אלא אנחנו פשוט לא בבית. לא במקום שאפשר לקרוא לו 'בית' על אף שאנחנו מתאמצים מאוד שהוא ירגיש כזה.
והקהילה? אנחנו מפוזרים בכל הארץ מהצפון עד הדרום ומתגעגעים מאוד אחד לשנייה. לפני חודש וחצי עשינו לנו סופשבוע משותף והתקבצנו כולנו יחד לשבת משותפת שהתענגנו בה על כל שנייה ודקה. אבל איך אוספים עכשיו את כולם חזרה הביתה? מי בכלל יבחר לחזור? יש כאלו שכבר הודיעו שלא יחזרו לפחות עד סוף שנת הלימודים, ויש כאלו שגם בהתלבטות אם לחזור בכלל…
עכשיו, כשאנחנו נמצאים מספיק זמן 'אחרי' -אם כי כל עוד לא חזרנו אחנו ולא כל החטופות והחטופים הביתה, ככה שלא ניתן לומר שכולנו אכן 'אחרי' – בפרספקטיבה כזו אפשר קצת להסתכל אחורה ולנסות להבין מה קרה. או לפחות, מה החזיק אותנו באותן שעות באותם ימים נוראיים של חורבן ושהאדמה נבקעה לנו מתחת לרגליים ובלעה אותנו לתוכה. לנו ברור שמה שהחזיק אותנו היו האנשים. האנשים בקהילה, האנשים במועדון הקרוספיט, האנשים פה בקיבוץ. והם כנראה גם הסיבה שבגללה ברור לנו שנחזור הביתה, אינשאללה בקרוב.