לא בטוח ששמתם לב, אבל אם תעברו בגנים, בשדרות וברחובות העיר תל אביב-יפו ותביטו סביבכם, יש סיכוי לא רע שתיתקלו ביצירת אמנות. 185 פסלי חוצות מפוזרים ברחבי העיר כיום. הם הוצבו במרחב הציבורי לאורך עשרות שנים, והם מהווים עדות מוחשית להתפתחותה וצמיחתה של העיר – הם מעידים על השינויים שחלו במרחב הפיזי שלה, מגלים טפח על דרכי הניהול של העיר ומלמדים משהו על היחסים בין העירייה לתושבים. המרחב הציבורי הוא דינמי ומשתנה, ופסלי החוצות מסמלים את תהליכי השינוי שמהווים חלק בלתי נפרד מהעיר.
את כל אלה אפשר למצוא בסיפורו של פסל אחד, שעבר מיקומים שונים בעיר כמו סטודנט לתואר ראשון שהגיע לעיר הגדולה. קורות הפסל וגלגוליו משקפים במידה רבה את המורכבות והאתגר שבהצבת פיסול חוצות במרחב הציבורי.
סיפורו של פסל. מתחילים.
לידתו של פסל עירוני
הפסל "ללא כותרת" (1990) או בשמו הלא רשמי "מזרן", כפי שכינה אותו האמן איצ'ה גולומבק, תוכנן מראש למרחב העירוני. גולומבק תיאר אותו כך:
"הפסל עשוי מקשה אחת המורכבת מכמה דימויים המתארים חפצים השייכים לחיי היומיום של תושבי העיר – מזרן מקופל, מפתח גדול, טיפות, חפצים בעלי ממד אינטימי. משום כך נראה לי שאזור מגורים וחנויות, ההומה מפעילות אנושית הוא המתאים ביותר. אתרים אחרים הנמצאים בצמתים פתוחים יותר הקרובים לאזורי תעשייה ולבנייני משרדים יעשו את הפסל למנוכר, לנושא תכנים צורניים בלבד… הפסל הוא מעין סידור סימטרי מוקפא וצבוע של ערימת חפצים, כמו אלה המוצאים לרחוב לרגל מעבר דירה או שיפוץ ומיועדים לסילוק, ובעמדו שם כבד ונייח הוא יוצר השהייה של הזמן, סטטיות הניצבת בניגוד לתנועה המהירה שעוברת על פניו ולסצנות המתחלפות."
את הפסל תרם לעירייה איש העסקים משולם ריקליס מניו יורק. באותה העת תרם ריקליס לא פחות מ-15 פסלים להצבה במרחב הציבורי בעיר. לרגל תרומה נדיבה זו הקים ד"ר מיכה לוין, מי שהיה באותן שנים יועץ ראש העיר לענייני אמנות, את ועדת הפסלים העירונית. הוועדה החלה את עבודתה בבחירת הפסלים שהציע ריקליס. כחלק מתהליך הבחירה, הוצגה בשנת 1988 תערוכה של מודלים לפסלים בבית האמנים ע"ש זריצקי, מתוכה נבחרו מספר פסלים להצבה בעיר. בעצם רק אחרי הבחירה במודל פסלו של גולמובק, האמן נכנס לסטודיו והחל ביצירת הפסל ממש.
ועדת הפסלים פועלת עד היום, והיא מוסמכת מטעם ראש העירייה לדון ביוזמות להצבת יצירות אמנות ברחבי העיר. בוועדה חברים עובדי עירייה מהמחלקה לאמנויות, אגף תכנון עיר, אגף שפ"ע (שיפור פני העיר) ואנשי ציבור העוסקים באמנות ובאדריכלות. הוועדה מתבססת בהחלטותיה בראש ובראשונה על שיקולים אמנותיים, אבל היא לוקחת בחשבון גם היבטים הנוגעים לסביבה, בטיחות, תחזוקה ומדיניות עירונית.
רוצה לבנות בניין? הקצה אחוז אחד לאמנות
במהלך השנים היו כמה תורמים מרכזיים שבזכותם התרחב אוסף פיסול החוצות בעיר, בנוסף למשולם ריקליס. קרן יהושע רבינוביץ תרמה 19 פסלים לעיר, קרן תל אביב לפיתוח הייתה מעורבת בתרומתם של 7 פסלים לעיר, ותורמים נוספים תרמו פסלים בודדים. אוסף הפיסול התרחב גם בזכות תקנת "אחוז אחד לאמנות בבניה" שנכנסה לתוקף בסוף שנות השמונים, במסגרתה כל בנין שנבנה בעיר נדרש להקציב אחוז אחד ליצירת אמנות שהוצבה במרחב הפרטי עם זיקה לציבור. כך נוספו לעיר עוד עשרות פסלים עד שבשנת 1995 התברר שהעירייה לא אישררה את התקנה כפי שצריך והיא בוטלה.
דרכים נוספות בהן נוספו לעיר פסלים היו באמצעות תרומה של משפחות שכולות שביקשו להנציח את יקיריהן (באישור של הוועדה העירונית להנצחה), או הנצחה של אישים חשובים בהיסטוריה הישראלית או התל אביבית כגון פסל "דיזנגוף רוכב על סוסתו" מאת האמן דוד זונדלוביץ' או "אנדרטה לזכרו ולציון מקום הרצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב" מאת האמנית דרורה דומיני. העיר גם זכתה לעיתים לקבל מתנות מאמנים או מתנות מערים תאומות או ממדינות ידידותיות. פסלים מאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות מוצבים בהשאלה ארוכת טווח במרחב הציבורי של העיר וברחבת בית אריאלה, וכן גם פסלים מאוסף האמנות של בנק דיסקונט.
עם השנים הלכה והידלדלה כמות הפסלים שהוצבו בעיר. בעשור האחרון הוצבו מעט מאוד פסלים, בממוצע של פסל אחד לשנה. לרגל שנת המאה לעיר (2009) הוצבו בעיר חמישה פסלים חדשים, הישג שיא כאמור, לאותה תקופה.
על טעם ועל ריח
ועדת הפסלים שואפת להציב פסלים בעלי ערך אמנותי וקשר, תוכני ורעיוני, לסביבה ולמרחב – ולא סתם להציב פסל כי הוא "נחמד" ותו לא. לכן הוועדה לא תמהר לאשר כל הצעה, אפילו אם היא תרומה או מתנה, ועל אחת כמה וכמה אם אין מקום הצבה ייעודי מתאים.
ההחלטה על מיקומו של פסל היא החלטה מורכבת, בראש ובראשונה בשל תפקידיו המגוונים של המרחב הציבורי. תל אביב היא עיר צפופה ובמרחב הציבורי בה מתקיימות זו לצד זו פעולות רבות, וישנם צרכים רבים שדורשים מענה. פסל צריך מרחב צפייה, ואנשים צריכים מרחב תנועה; הורה עם עגלת תינוק יחווה את המרחב בשונה מרוכב אופניים וכל אחד מהם ישאף שהצורך שלו יקבל מענה הולם. דוגמה לקונפליקט הזה ניתן למצוא בשנים האחרונות בשבילי אופניים שהחלו לתפוס חלקים נרחבים מהמדרכות – וגרעו מרחבי הצבה אופציונליים.
בנוסף, צריך לזכור שלא תמיד הבחירות המקצועיות של הוועדה עומדות בקנה אחד עם טעמם, דעתם או השקפת עולמם של התושבים והמשתמשים במרחב הציבורי. בשנים האחרונות, עם התעצמותן של הקהילות המקומיות, תושבי העיר הפכו ליותר ויותר מעורבים בנעשה בסביבתם, שזהו דבר מבורך כשלעצמו. העירייה מצידה מעודדת תושבים מעורבים, כאלה שאכפת להם איך סביבתם נראית, ומסייעת להם להוציא לפועל פרויקטים במרחב הציבורי. בכל הנוגע לאמנות, תמיד יהיה קיים עניין הטעם והריח שכידוע, אין עליו מה להתווכח – אבל ההחלטה הסופית עודנה נתונה בידי אנשי המקצוע. לתפיסתנו, תפקידנו בעירייה, במחלקה לאמנויות בפרט, הוא לתווך לתושבים ולקהל הרחב את הבחירות האמנותיות הללו וליידע אותם בהצבות פסלים חדשות באזור מגוריהם.
העיר מתפתחת, הפסל מתחיל לנדוד
הפסל של גולומבק אושר להצבה בישיבת ועדת הפסלים ב-25 ביולי 1989. בסיכום הישיבה נכתב כי האמן המליץ להציב את הפסל בשטח מדרכה מרוצף. גולומבק היה אז אמן צעיר בן 33. מאז זכה בפרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר (2017) ותערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות (2018-2019). הפסל הוצב בפינת הרחובות אבן גבירול ושדרות שאול המלך, סמוך למרכז לונדון מיניסטור (ליד מקדונלדס ששוכן שם היום). חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1995, התקבלה דרישה ממנהל בינוי ותשתיות להעתיק את הפסל עקב סלילת נתיב נוסף לתחבורה.
הבקשה להזיז פסלים עקב פיתוח עירוני הפכה לדבר שבשגרה, במיוחד בשנים האחרונות עם בנייתה של הרכבת הקלה בעיר. בשנת 2007 החלו להתקיים דיונים סביב העתקות פסלים בתוואי הרכבת, כאשר על הוועדה למצוא לפסלים מיקום חדש בתיאום עם האמן. לרוב מנסה הוועדה הוטלה המשימה להשאיר את הפסל באזור בו הוצב לראשונה ואם לא ניתן הדבר, להציבו באזורים בעיר בהם אין ריכוז גדול של פסלים. בחלוקה גסה מאוד הפסלים בעיר פרוסים באופן הבא: צפון – 35 פסלים, מרכז – 101 פסלים, מזרח, דרום ויפו – 50 פסלים.
תוואי הקו האדום של הרכבת הקלה הצריך את העתקתם של ארבעה פסלים ("מעיין" מאת דינה כהנא גלר, "תוף" מאת דליה מאירי, "קונכייה" מאת משה ציפר ו"הרכבת האחרונה מיפו לירושלים" מאת יגאל תומרקין), ותוואי הקו הירוק צפוי להביא למעברם של עוד ארבעה. חלק מהפסלים נדרשים להעתקה כיוון שמקום הצבתם הופך לאתר התארגנות של הרכבת למשך כמה שנים טובות. מעניין לציין כי באופן מפתיע גילינו שהפסלים שעברו במסגרת הקו האדום זכו למיקום הרבה יותר אטרקטיבי ומתאים וכיום הנראות שלהם הרבה יותר נכונה ואסתטית. כמו כן, במהלך העתקתם התאפשר לנו לשפץ אותם, לצבוע במידת הצורך או לייצר להם בסיס חדש, ולהביא אותם באופן כללי למצב שימורי הרבה יותר טוב. כולי תקווה כי כך יהיה גם עם ההעתקות של הקו הירוק. יחד עם זאת, אין לדעת כמה זמן יוכלו להישאר במיקומם הנוכחי כיוון שהעיר מתפתחת כל כך מהר עקב גידול האוכלוסייה ושינויים בצרכים, כך שהדינמיות מנצחת כל הצבה מוצלחת.
כשהדבר מתאפשר ובמקרים בהם הפסל הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, השאיפה היא להחזיר את הפסל למקומו המקורי בהתייחסות לפיתוח העירוני החדש. כך במקרה של פסל "התרוממות" מאת מנשה קדישמן שהוצב בכיכר הבימה, הוסר לתקופת שיפוץ הכיכר והוחזר עם תום העבודות. דוגמא הפוכה היא הפסיפס "תל אביב הקטנה" של נחום גוטמן שהוסר מכיכר ביאליק כשזו עברה שיפוץ מאוד משמעותי. המיקום החדש, בתחילת שדרות רוטשילד, נבחר בשיתוף משפחת גוטמן ונמצא מתאים עקב היותו צומת רעיוני המקשר בין הפסיפס של גוטמן בלובי מגדל שלום, מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק והמקום בו הוכרזה אחוזת בית.
פסל שאינו יודע מנוח
נחזור אחורה בזמן לפסל של גולומבק שבינתיים קיבל אישור לעבור לשדרות דוד המלך, מתוך חזון של הוועדה להפוך אותה יום אחד לציר הליכה פיסולי, זאת על רקע היותה ריאה ירוקה שמהווה לוקיישן מצוין להצבות פסלים. הפסל לא התקבל שם יפה על ידי התושבים ולאחר בקשות חוזרות ונשנות העירייה נעתרה והפסל הועבר שוב, הפעם לשדרות ירושלים 50, שם עמד עד שנת 2014. גם מיקום זה לא היה אהוד והיווה מטרד עבור בעלי העסקים. אלה התלוננו כי הוא מפריע להולכי רגל, מאז שהוגבלה התנועה באזור בעקבות העבודות על הרכבת הקלה. הפסל הפך למשתנה ציבורית לחסרי בית וללוח מודעות וספג פגיעות ונדליזם קשות. לאור מצבו העגום ביקש גם האמן להעבירו למקום אחר, כזה שישמח לקבלו.
בדיון הוועדה בשנת 2014 הוחלט להציבו בכיכר מילאנו. הוועדה הדגישה את המקרה כדוגמה מובהקת לכך שהצבות הפסלים צריכות להיות מאוד מדויקות ונכונות, ביחס למרחב הפיזי וביחס לתושבים ולעסקים, על מנת להימנע ממצבים כאלה. נשקלה גם האפשרות להחזיר אותו למיקומו המקורי בשאול המלך אך הוועדה סברה כי המיקום הנ"ל צפוף ועמוס ואינו מתאים כיום להצבת פסל. הבחירה בכיכר מילאנו הייתה לשביעות רצונו של האמן ושל התושבים (קיבלנו פניות רבות של תושבים מרוצים). הייתה תחושה שהפסל הגיע לנחלה ונמצא לו המיקום האולטימטיבי.
כיום, שנת 2020, הפסל נדרש להתיק את מקומו פעם נוספת מאחר שכיכר מילאנו עתידה להפוך לאתר התארגנות של הרכבת הקלה. שדרות דוד המלך שוב עלו בדיוני הוועדה כמיקום המתאים ביותר לפסל ואולי כעת הוועדה תזכה להשלים את חזונה להפיכת האזור לציר הליכה פיסולי. נקווה כי הסיבוב השני של הפסל בשדרות האלה יהיה מוצלח יותר מזה הראשון ושתתקיים סגירת מעגל. ואם לא, אולי נחבר לפסל גלגלים על מנת שיוכל לנוע בקלות למקומו הבא.
אמנות שנוכחת תמיד
המקרה של הפסל של גולומבק מדגים עד כמה מורכבת היא הצבת פסל במרחב הציבורי הדינמי, וכיצד תהליך קבלת ההחלטות הנוגעות בדבר מתקיים ביחס לתנאים ולצרכים המשתנים תדיר.
מעבר לחשיבות האמנותית, התרבותית והחינוכית בהצבת פיסול חוצות, קיימת גם חשיבות היסטורית הנוגעת לזיכרון הקולקטיבי שלנו. צריך לזכור כי פסל חוצות תמיד מוצב בתוך הקשר, כשמו כן הוא, בחוצות העיר. מכאן שיש בעצם נוכחותו במרחב משמעות פיזית, סביבתית וקהילתית. לא פעם פסל מייצר תחושת זהות ושייכות למרחב עבור התושבים והמשתמשים בו, וישנם פסלים שאף הופכים לסמל של המקום ולחלק אינטגרלי, בלתי נפרד, ממנו.
בשונה מאמנות המוצגת במוזיאון או בחלל הגלריה, אותה לרוב ניתן לבחור אם לצרוך, הרי שאמנות במרחב הציבורי תמיד נוכחת בו. בעצם פעולת הוצאתה "החוצה" יש אמירה ערכית בדבר דמוקרטיזציה של האמנות, והפיכת המרחב האורבני לעשיר ומרובד יותר, כזה המספק התנסויות וגירויים מסוגים שונים. יהא זה פיסול פיגורטיבי או מופשט, ברזל או ברונזה, היסטורי או עכשווי, כל פסל נושא עמו רעיון, משמעות, גם אם לא מובנת לכולם. לפסל חוצות יש פונקציה אסתטית, פונקציה סימבולית, אך גם פונקציה פרקטית, כזו הנקשרת לחזות העיר ולהתחדשות עירונית.
אז בפעם הבאה שאתם חולפים בדרככם על פני פסל בעיר, תשתהו קמעה ותתבוננו, זה שלכם ועבורכם.