בית קברות שוקק חיים

"כאן, רבותי, אנחנו רואים את האזוב שבקיר

את הכלב החי שטוב לו, הגבול השב

על עקבות הבתים. עוד לא באה

עת כנוס אבנים מחוקות…"

(סיור מודרך – דן פגיס)

מתי לאחרונה ביקרתן בבית הקברות בעירכן? מתי נכנסתם בשערי הברזל או האבן, חלפתם על פני עמדת נטילת הידיים ופסעתם בשבילים של בית הקברות, מודעים לכך שאתם נמצאים בלב עיר מגוריכם, אבל גם במקום אחר? מתי תהיתן מה תפקידו של השטח העצום הזה, הממוקם על קרקע יקרה כל כך, בהמולת החיים שמחוץ לחומה?

שאלת מקומם ותפקידם של בתי הקברות כשטחים ציבוריים היא לא שאלה חדשה. בתי הקברות העירוניים, אותם שטחי קבורה אשר החלו את דרכם בשולי ההתיישבות, "נבלעו" אט אט על ידי העיר וכעת שוכנים בליבה, תופסים לעיתים שטחים משמעותיים משטח העיר הקיימת. חלקם, ממוקמים במרכז המטרופולין, באזורים בהם הביקוש למגורים בשיאו. ואולם בימינו, בעולם מצטופף ונוכח מחסור בשטחים פתוחים, מתעוררת שוב השאלה סביב תפיסת הקרקעות בידי בתי קברות ותהיות לגבי ניצול משאב הקרקע בצורה מיטבית.

התפיסה המקובלת רואה בבתי הקברות העירוניים "בעיה" (בעיקר בעיית שטח ושימוש) שיש למצוא לה "פיתרון". מרחב בית הקברות נתפס לרוב כמרחב "מבוזבז", אשר לא מביא תועלת לעיר ועל כן יש להוסיף בו שימושים אשר ישרתו את התושבים ויצדיקו את מיקומו ואת השטחים שהוא תופס. אבל מה אם בתי הקברות הם לא בעיה? ומה אם לא מדובר בשטח מבוזבז? מה אם לבית הקברות יש תפקיד קהילתי-חברתי משמעותי והוא משמש לצורך ציבורי שקשור קשר הדוק לאופייה של העיר?

גבול המוות הוא גבול ההתיישבות

לבתי קברות ככלל תפקיד מאתגר במרחב החיים האנושי. הם ממוקמים על התפר שבין המרחב הפרטי לציבורי, ובעוד שמרחב בית הקברות הוא שטח ציבורי המנוהל על ידי גורם עירוני מוגדר (למעט מקרים בודדים ולא נפוצים של בתי קברות פרטיים), הרי שחלקות הקבר עצמן נחשבות בפועל רכוש פרטי. בנוסף לעיצוב מצבת הקבר עצמה, האזור העוטף אותה, על אף הימצאותו כביכול במרחב הציבורי, הוא עוד שלוחה לביטוי הפרטי של האבלים, באמצעות עיצוב או גינון ייחודי. מנגד, בית הקברות כולו הוא קרקע בבעלות העירייה, וכללי ההתנהגות המקובלים בו מושפעים מהאופי העירוני הציבורי. כבמעין "קהילה מגודרת", המבקר בבית הקברות מחויב לסט כללים חיצוניים שאין להם ולא כלום עם צורת האבל הפרטית שלו (Swensen, 2018 & Brendalsmo, Arffmann, 2000).

מעניין לבחון כיצד החברה, בדיאלוג הבלתי פוסק שלה עם המוות, מתנהלת ביחס לבית הקברות. בהתייחסות המסורתית לבית הקברות ובמיקומו בשולי העיר, מגדירה החברה את גבולותיה ביחס לבית הקברות עצמו – גבול המוות הוא גבול ההתיישבות האנושית המוצהר. בעולם המודרני ובמקרים בהם ההתפשטות העירונית גברה על בית הקברות והוא "נבלע על ידה" בולט היחס הזה יותר, של התנהלות אנושית שלמה הסובבת מרחב, לרוב נכבד, המתפרש על פני שטחים משמעותיים, מבלי לפלוש לגבולותיו הפנימייםYoung)  & Light, 2016, בר-לבב, 2004). בית הקברות השוכן בתוך עיר מנהל מתח נוסף מול אופייה הציבורי-פרטי של העיר, כאשר לכל עיר אופי משלה אשר התגבש והשתנה לאורך הזמן, מול בית הקברות הנושא בתוכו חלקות פרטיות מתקופות קודמות, בה העיר נראתה אחרת לחלוטין.

בית הקברות בעיניים חדשות

מצוקת הקרקעות ההולכת וגוברת, מעוררת את השאלה – מה ניתן לעשות עם בתי הקברות הקיימים? ברוב המקרים ברי כי על אף הפוטנציאל לשימוש בקרקע, פינוי מוחלט אינו אפשרי נוכח התפקיד החברתי של בתי הקברות והתפיסות הדתיות והחברתיות לגביו. בית הקברות, המספק מענה לצרכים קהילתיים, מייצג את טקסי המוות התרבותיים ומהווים מרכיב משמעותי בזיכרון הקולקטיבי (Koonce, 2011, ‏ 2020, (Scalenghe & Pantani.

בהיבט הסביבתי, יש שקוראים לשינוי תפיסה ביחס לבתי הקברות ולראייתם כחלק מהתשתית הירוקה העירונית (Anna & Ewa, 2020). אמנם, כיום מרבית בתי הקברות הקיימים לא מתנהלים באופן אקולוגי, אלא גורמים לבעיות זיהום מים וקרקע. אולם, הטענה היא כי ניתן לטפל בתופעות הזיהום עם תפיסת בתי הקברות כחלק מהמערך האקולוגי הירוק של העיר, טיפול תשתיתי ועדכון שיטות קבורה (Basmajian & Coutts, 2010, (Neckel, Costa, Mario, Sabadin, & Bodah, 2017.

בהיבט הכלכלי, על אף שהנטייה הראשונית היא להניח שמיקום מגורים לצד בתי קברות יגרמו לירידת מחירים ולפגיעה בערך הקרקע, הרי שמחקרים הראו כי בתי הקברות אינם משפיעים על ערך הנדל"ן הסמוך. למעשה, מספר האנשים הרואים בבתי קברות הסמוכים לבתיהם יתרון נופי, שווה בדרך כלל לאלה שמוצאים בבתי עלמין סמוכים מטרד. ישנם מקרים בהם קרקעות לצד בתי קברות תומחרו במחירים גבוהים, שבתורם העלו את המחירים באזור ובמקומות מסוימים אף תרמו לג'נטריפיקציה (Allam, 2020, Allam, 2019).

המתח בין נקודות מבט אלו הוביל לחיפוש פתרונות משלבים, אשר ישאירו את בית הקברות על כנו אך ימנעו את גדילתו ויצרו בו שימושים נוספים עבור הקהילה. מחקרים רבים עוסקים בפתרונות שגובשו ומומשו (במלואם או בחלקם) להפיכת שטח בית הקברות ליעיל יותר מבחינה מרחבית תוך צימצומו, הגבלתו העתידית, או הפיכתו לשטח שיאפשר שימוש פנאי בנוסף על תפקידו הפונקציונאלי (Basmajian, 2010 & Coutts). כך, מתגבשים במחקר פתרונות לטובת שימוש מחודש בבית הקברות, העוסקים הן בהיבטים של שינויי חקיקה והן בהצעת פתרונות פרקטיים לצמצום השטח, שימוש חוזר, הגבלתו וכן הלאה (Lehrer, 1974, Basmajian & Coutts, 2010)

ריצה בפארק או בבית קברות? גם וגם

הפיתרון המוצע הנפוץ ביותר בעולם המערבי הוא שימוש בבתי קברות כפארקים עירוניים. פתרון זה לא חדש ומתבסס ברובו על תנועת בתי הקברות הכפריים מהמאה ה-19. בתי קברות אלה סימנו שינוי בעמדה הרווחת כלפי מוות וקבורה והפכו אותם למוסד תרבותי, כאשר הראשון בהם היה בית הקברות בהר אובורן, שהוקם בשנת 1831 במסצ'וסטס שבארה"ב.

בתי קברות אלו ממוצבים כחלק חשוב מהנראות ההיסטורית העשירה של המקום. כך הופך הביקור בבית הקברות ל"ביקור בגן תענוגות במקום בקברים" (French, 2017). בעולם התכנון העירוני הוצעו פתרונות נוספים להשמשת בית הקברות, לצד הפיכתו למרחב ירוק ו"נגיש" יותר, בין היתר, לעשות שימוש בבית הקברות למגוון פעילויות חברתיות ומשפחתיות, החל ממרחבי שהייה וטיול (עם הילדים או עם הכלב) דרך קישור בית הקברות לתשתית ההליכתיות העירונית ושימוש בו כמרחב מעבר מנקודה לנקודה, ועד יצירת מסלולי ריצה וכושר לרווחת הציבור או שימוש במרחב ל"בתי קולנוע" או פעילויות תרבות אחרות. כך, טוענים המתכננים, הבעיה של שטחים מבוזבזים תיפתר, שכן נוכל לשלב בהם פונקציות ציבוריות נצרכות ולהפוך אותם ליעילים יותר.

מנגד, השימוש בבתי קברות כשטחים ירוקים עלול לפגוע במשתמשי בית הקברות התופסים בו מרחב של זיכרון והתאבלות (Allam, 2020). הפיכת מרחב הזיכרון למרחב לפעילויות יום יומיות כופה בפועל את ההתנהלות החדשה על חוויותיהם של המשתמשים המקוריים של המרחב. בהתאם, אנשים שתפסו את בית הקברות כמקום לזיכרון ולאבל לא יוכלו להשתמש בו עוד אם יהפוך לפארק או למסלול ריצה, ולמעשה יווצר אי שיוויון נוסף שידחוק את רגלי המשתמשים המקוריים מבית הקברות תוך פגיעה ברגשותיהם, ויהפוך אותו אמנם למרחב "פתוח" אך פתוח רק עבור קבוצה מסוימת (Nordh, Evensen, 2015, & Skaar).

עם זאת, חשוב לזכור שרובם ככולם של מחקרים אלו והפתרונות המוצעים בהם נוסו ונבדקו בבתי קברות בחו"ל, שהיחס בהם לעולם הקבורה ולמיקום בתי הקברות בנוף העירוני שונה בתכלית מן המקרה במרבית בתי הקברות היהודים בישראל.

בית קברות שוקק חיים

ליהדות ולישראליות מגוון תחושות רחב כלפי בתי קברות הנובעות מבעיות הלכתיות "יבשות" – למשל בעיה בהצללת בית הקברות על ידי עצים מחשש טומאה שמונעת מכהנים להיכנס ולהתאבל במרחב. בישראל מקפידים הקפדה יתרה הן על גיזום עצים במרחב בית הקברות ובגבולותיו והן על חלקות קבורה מיוחדות לכהנים, שיאפשרו גם להם להתכנס למרחב האבל והזיכרון. לחילופין היחס הישראלי למוות ולמתים, אשר מושפע מההיסטוריה והטראומה של השואה ושל מלחמות ישראל, שלרוב לא מאפשר לתפוס בתי קברות כמרחב בילוי.

מגבלות אלו מונעות יישום של מרבית הפתרונות שהעלו (ונסו לבדוק בקרב מכריכם מה דעתם על הפיכת בית הקברות לפארק ריצה או טיול עם הכלב, או שימוש בבית הקברות הצבאי הקרוב כבית קולנוע?). מרחב האבל הישראלי, שמגלם בתוכו אזכרות שנתיות, לוויות בסדר גודל לאומי וימים המוקדשים לזיכרון ולאבל נראה כמותיר את בעיית שטחי הקבורה על כנה.

אבל מה אם בתי הקברות הם לא בעיה? ומה אם לא מדובר בשטח מבוזבז? מה אם בכל מקום משמש בית הקברות לצורך ציבורי שמושפע וקשור קשר הדוק לאופייה של העיר?

ביקרתי פעם בבית הקברות בבני ברק, לו היו רואים אותו כל מתכנני הריאות הירוקות והפארקים סביר שהיו נחרדים. שורות על שורות של קברים לבנים על אדמת חול אדומה של אתר בניה, כמעט ללא שבילים מוסדרים, ללא הכוונה בין המצבות וודאי וודאי ללא טיפת צל, המתפרשים על פני יותר מ-50 דונם.

אבל בית הקברות בבני ברק שוקק חיים.

שוקק חיים עד כדי כך שהשערים שלו פתוחים 24 שעות ביממה. תנועת האנשים בו, היוצאים ונכנסים מהפתחים לא נעצרת, ולצד קברי הצדיקים או קרובי המשפחה יש התקהלות בלתי פוסקת (שלא צולמה מחמת רגישות המקום והמבקרים) או עדויות לביקורים על בסיס קבוע. ליד קברים מפורסמים יותר כבר יש ספסלים ועמודי תאורה מאולתרים, ועל קברי המוכרים פחות מונחות הזמנות לחתונה של צאצאים, פתקים ותפילות במגוון צורות. קירות בית הקברות משמשים למגוון התבטאויות פוליטיות ופתחי בית הקברות פונים בתורם לרחובות המקיפים ואף לפארק הסמוך.

בית הקברות בבני ברק חשוב למבקרים בו, והוא מספק להם מענה לצורך ששטח ציבורי אחר אינו יכול לספק. בית הקברות משמש מרחב להתאבלות, לעלייה לרגל ולתפילה. לאוכלוסייה החרדית של בני ברק, השימוש הציבורי הזה חשוב לא פחות ממסלולי ריצה או פארק לטייל בו עם הכלב.

אבל אל לנו לראות בבית הקברות בבני ברק דוגמא לכל בתי הקברות בארץ.

בתל אביב למשל, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור משמש בכלל כמוזיאון עירוני. בית הקברות שכבר כמעט אינו פעיל ורק לעיתים רחוקות משמש לקבורה, אוצר בתוכו את ההיסטוריה העירונית של תל אביב, לא רק כפי שהייתה אלא גם כפי שתל אביב הייתה רוצה לזכור את עצמה (Mann, 2000). מרחב בית הקברות הקטן, 12 דונם בלבד שטחו, הנמצא שם עוד מאז שנות ה-30, מימי מגיפת החולירע, מקפל בתוכו היסטוריה של עיר שלמה, אשר גם רואה אותו כמרחב המייצג ביותר שלה, על כל רבדיה ואוכלוסיותיה. ראיה לכך שלושת מסלולי הטיול, המסתייעים בגשרוני ושבילי עץ לאורך כל בית הקברות: מסלול "תל אביב הקטנה" וחיי היום-יום של תושבי העיר המתפתחת, מסלול "רבנים ואנשי שם" המשוטט לאורך קבריהם של רבני העיר והדמויות הדתיות הבולטות בה ומסלול "אנשי הרוח" בו קבורים ראשי העיר, המשוררים, הוגי ההתיישבות ומייסדיה.

בבית הקברות הירוק בגבעתיים הסמוכה אכן השקיעה העירייה בצמחיה, והשדירה הירוקה המצלה על קבריהם של לוחמי המחתרות ועל ציון קברו של הצדיק משטפנשט נמתחת לאורך רחוב אבני זיכרון, והוא מרחב שקט וירוק כפי שעיר רק יכולה לשאוף אליו. לצידו פארק זיכרון ובית קברות צבאי, אנדרטאות וכריות אבן, והכל שקט.

לעומתו בית הקברות בסנהדריה בירושלים, הנמצא בליבו של הכאוס העירוני של רחוב בר אילן, ועציו הגדומים מתכופפים מעבר לחומה ולכיוון רחוב שמואל הנביא, מתריעים בפני הכהנים "לא לעבור בצד זה". בית הקברות הזה חשוף גם הוא, נטול שלטים או הסברים, אך תנועת האנשים בו, הנעים בין קברי הרבנים לבין קברי חללי מלחמת העצמאות, לא פוסקת על אף צהרי אוגוסט של אותו יום בו ביקרתיו. גם בית הקברות הזה פעיל, וגם בית הקברות הזה לא נראה כמו בתי הקברות האחרים.

בית הקברות כרנטגן עירוני
אז מה בין בית הקברות המתוכנן בקפידה לשימוש תיירותי בתל אביב – לבין בית הקברות המוזנח לכאורה אך הפעיל מאוד בבני ברק, ובין שניהם לבין בית הקברות החצוי בדתיותו וחילוניותו בסנהדריה הירושלמית? האופי העירוני.

לערים שונות יש צרכים שונים, ולא מדובר רק בטופוגרפיה או באקלים אלא גם באופי תרבותי של תושבי העיר ושל העיר עצמה. עיר מייצרת לעצמה את הצרכים שלה. ולא לכל הערים צרכים דומים. אימוץ פיתרון "קסם" גלובלי לבתי הקברות לא רק יפגע ברגישויות הדתיות ובמרחבי ההתאבלות השונים של משפחות הנקברים, אלא גם יחטא לאופי העירוני עצמו.

אין מי שידע יותר טוב את צרכיה של העיר מאשר העיר עצמה. לעיתים דרוש להתבונן בשימוש הפורמלי והבלתי פורמאלי שנוצר במרחבים שונים, ולהרחיב את המושג של "מרחב ציבורי" למרחב שהציבור יוצר לעצמו, גם אם אינו נמצא בסל השימושים המוכר לנו. מרחבי זיכרון עירוניים או מרחבי עלייה לרגל עירוניים הם שימושים ציבוריים נצרכים לעיתים לא פחות, גם אם אין הם מכילים לכאורה את סט הכללים של הליכתיות, מרחב ירוק ועירוב שימושים קלאסי אליו אנו רגילים. אמת, גם מרחבים אלו יכולים להיעזר בחשיבה כלשהי על חוויות המשתמש ואף בחשיבה נוספת על שילוב צמחייה או עיצוב מרחבי, אבל כל חשיבה כזו צריכה להתבצע בזהירות, שלא לפגוע בחוויה הקיימת במרחב, אותה כבר יצרו המשתמשים לעצמם.

לעיתים יש לדעת להתבונן על העיר, על העיר עצמה, לא על הרעיון הגלובלי של עירוניות, לנשום אותה וללמוד אותם. לפעמים הפיתרון כבר נמצא בה, לפעמים העיר יודעת מה היא צריכה.