לאחר שפוטרתי מעבודתי התחלתי לעבוד בסופר בתור מלקט. החלק הפחות סימפטי של כל ליקוט הוא החלק האחרון בו אתה מתקשר ללקוח ומודיע לו על החוסרים הקיימים בהזמנה ומציע לו חלופות. התגובה של הלקוחות נעה בין עלבון עמוק, זעם, אכזבה, או לחילופין חוסר הבנה למה זה חשוב בכלל אם הסבון לשירותים הוא בריח לוונדר או בניחוח קלאסי. האחרונים, הסטואיים, מהווים מיעוט בין הלקוחות, בעוד הרוב מתקשה לקבל את המחסור במוצרים. זה לא מפתיע במיוחד, שכן, למרות שמשבר הקורונה זימן לנו דוגמה למחסור מדומה במוצרי יסוד בסיסיים דוגמת נייר טואלט וביצים, אנחנו כחברה לא רגילים למציאות של מחסור.
אבל זה לא תמיד היה ככה. במובנים רבים השפע העכשווי אותו אנחנו רואים על מדפי הסופר מהווה שיקוף של מהפכה חקלאית, הידועה בכינויה "המהפכה הירוקה" ושהגדילה באופן ניכר את התנובה החקלאית ברחבי העולם. במסגרת המהפכה הירוקה, שחלה בין שנות ה-40 לשנות ה-60, הוכפלו היבולים העולמיים של חיטה, התירס והאורז. אולם, הגידול בייצור החקלאי באה עם מחיר סביבתי עצום, כיום היצור החקלאי בכללותו מהווה אחד מן התורמים העיקריים למשבר האקלים בפרט ולמשבר הסביבתי בכלל. משבר זה עתיד להוביל אותנו אל מציאות חדשה, בה המחסור עשוי להיות מוכר יותר ממה שאנחנו מוכנים לקבל בשלב זה.
אל מול זמנים אלו, עומדת השאלה בדבר תפקידו של עולם התכנון. בהמשך הכתבה ננסה לשרטט את המשבר העתידי, ההקשרים המרחבים שלו ואת האופן שבו עולם התכנון יכול לסייע בהבטחת ביטחון תזונתי בעתיד לא ברור. עוד לפני שנצלול לכל אלו, נבהיר: תשובות סופיות וחד משמעתיות אין לסוגיה זו, אך דווקא האי ודאות הגדולה מחייבת אותנו להתחיל לשרטט את האתגרים התכנונים המשמעותיים מולם אנחנו עומדים.
פחות חיטה, פחות אורז, פחות שעורה
משבר האקלים צפוי להשפיע על הייצור החקלאי, הן ישירות (בשל עליית הטמפרטורות, ירידה בכמות המשקעים וריבוי אירועי מזג אוויר קיצוניים) והן באופן עקיף (תפוצה רחבה יותר של מזיקים וירידה בתפוקה של עובדים חקלאיים בעקבות גלי החום). במהלך השנים האחרונות נעשו מחקרים משמעותיים שניסו לכמת השפעות אלו. לדוגמה, מחקר שבחן את ההשפעות של עליית הטמפרטורות על התפוקה החקלאית, טען כי ניתן ליחס למשבר האקלים ירידה של 4.1%, 1.8% ו-4.5% בתפוקת שעורה, חיטה וסויה בהתאמה, בין השנים 1980 ל-2010. מחקר אחר (ששקלל כמה עבודות שונות) מצא כי על כל מעלה נוספת אנחנו צפויים לחוות ירידה של 6% ביצור חיטה, 3.2% באורז, 7.4% בשעורה ו-3.4% בפולי סויה. למעשה, אם נמשיך בתרחיש עסקים כרגיל (המוכר כתרחיש RCP 8.5 לפי ה-IPCC) אנחנו עשויים לחוות ירידות משמעותיות יותר של כ-22.4% בייצור חיטה, 10.4% בייצור אורז, ו27.8% בייצור שעורה ו-11.6 בייצור סויה. לגבי גידול ירקות ופירות נעשו פחות מחקרים (כך לפי דו"ח בנושא קרקע ומשבר האקלים שפרסם ה-IPCC) ועל כן התמונה בסקטורים החקלאיים הללו פחות ברורה. אולם המחקרים שכן בחנו נושא זה הראו פגיעה משמעותית בייצור החקלאי, כאשר אחד המחקרים הראה ירידה של 31% בייצור באקלימים חמים בתרחיש עסקים כרגיל.
ברמה האזורית החדשות אפילו פחות טובות. דו"ח של האיחוד האירופי שעסק בהסתגלות של המגזר החקלאי למשבר האקלים מזהיר כי אזור אגן הים התיכון עתיד לסבול מעלייה בגלי חום, ירידה בתפוקה ועלייה בבצורות. מחקר אחר המתייחס למזרח התיכון ולצפון אפריקה הראה כי באזור זה הקשר בין עליית טמפרטורות לירידה בתשומות החקלאיות הוא החזק ביותר. ברמת המדינה, דו"ח שנערך על ידי משרד להגנת הסביבה מצא כי החקלאות במדינת ישראל עשויה להיפגע באופן ניכר כתוצאה ממשבר האקלים, שכן כבר כיום ישנה עלייה משמעותית בגלי החום, שלהם השפעה ישירה על התנובה החקלאית. על פי תרחיש הביניים של השירות המטאורולוגי, הטמפרטורות עשויות להעלות בין 1.5 ל-3 מעלות בחורף ו-1.5-4 מעלות בקיץ במקביל לירידה של 10%-20% במשקעים.
ההיצע החקלאי הוא רק היבט אחד ביצירת ביטחון תזונתי. בנוסף לזמינות (availability) שבאה לידי ביטוי בתנובה החקלאית, ארגון המזון והחקלאות העולמי מונה שלושה היבטים נוספים: גישה למזון (access) , ערך תזונתי (utilization) ויציבות מחירים ואספקה (stability). המושג שלעצמו לעיתים סופג ביקורת לא מוצדקת בעקבות הנטייה לבלבל בין ביטחון התזונתי (food security) ,הסתמכות עצמית (self-sufficiency) ותפיסות אוטוקרטיות של יצור מזון
ביטחון תזונתי 101
אך ההיצע החקלאי הוא רק היבט אחד ביצירת ביטחון תזונתי. בנוסף לזמינות (availability) שבאה לידי ביטוי בתנובה החקלאית, ארגון המזון והחקלאות העולמי מונה שלושה היבטים נוספים: גישה למזון (access) , ערך תזונתי (utilization) ויציבות מחירים ואספקה (stability). המושג שלעצמו לעיתים סופג ביקורת לא מוצדקת בעקבות הנטייה לבלבל בין ביטחון התזונתי (food security) ,הסתמכות עצמית (self-sufficiency) ותפיסות אוטוקרטיות של יצור מזון, כפי שמציינת ג'ניפר קלאפ במאמרה. בפועל, היא טוענת, מדינה המקדמת מדיניות של ביטחון תזונתי לא בהכרח מספקת לעצמה את כל המזון הנדרש. היא יכולה לקדם ביטחון תזונתי באמצעים אחרים, כמו פיקוח על מוצרי מזון בסיסים, עידוד שווקים מקומיים והשקעה במחקר מדעי ואגרו-טק.
לעומת זאת, מדיניות של הסתמכות עצמית עוסקת ביכולת הפוטנציאלית של מדינה לספק את התצרוכת המזון שלה על מנת למזער את הפגיעות שלה לתנודות בשוק המזון העולמי. במילים אחרות, היא עוסקת בזמינות מזון (availability) ולא במכלול הרחב שמרכיב מדיניות של ביטחון תזונתי. גם כאן, אין הכוונה שצריכת המזון המקומית מבוססת אך ורק על גידולים מקומיים; גם מדינות דוגמת ארצות הברית, שמייצרות יותר מזון ממה שהן צורכות, מייבאות מזון – וזה נכון לא רק לגבי גידולים שלא ניתן לגדל בארצות הברית אלא גם לגבי גידולים שארצות הברית מייצאת לכלל העולם דוגמת חיטה. ככלל, מדינות בעלות יכולת הסתמכות עצמית אינן מדינות שמנהלות משק חקלאי אוטרקי אלא כאלו בעלות יכולת יצור חקלאית מפותחת שמקנה להם מרווח ביטחון ויכולת גמישות בזמן משבר.
בשנים האחרונות, לאור משבר המזון של השנים 2007-2008, החלו מדינות שונות לחזור לקדם מדיניות של עצמאות תזונתית. תנועה זו זכתה לביקורת נוקבת מצד כלכלנים אשר רואים בכך התערבות לא מוצדקת בשוק החופשי, אך בפועל, מרבית מדינות העולם מנהלות מדיניות מורכבת של ניהול סיכונים בהתאם למגבלותיהן. ככלל, חשוב לציין כי הסחר העולמי במזון ממלא תפקיד משמעותי בביטחון התזונתי הגלובלי שכן הישענות קיצונית על הסתמכות עצמית חושפת את המדינה לסיכונים שונים בתחום התזונתי. מאידך, קידום עצמאות תזונתית יכול לסייע למדינות עניות להימנע ממחסור זמני במזון, לגוון את התוצרים ליבוא ולהקטין את התלות בספקים בודדים של תוצרת חקלאית. לדוגמה, במדינות פוסט קולוניאליות הרבה פעמים המשק החקלאי הוכוון באופן בלעדי ליצוא, באופן מה שהגדיל את הפגיעות של אותן מדינות לתנודות במחירי הסחורות העולמיים והקשה עליהן לספק ביטחון תזונתי ראוי לתושביהן. כמו כן, מדינות בעלות מצב ביטחוני נפיץ (דוגמת ישראל) עשויות להרוויח ממדיניות של הסתמכות עצמית נוכח חוסר הוודאות המתלווה למצבי חירום.
ביטחון תזונתי בישראל
עד לאחרונה, שטחה המצומצם של מדינת ישראל והצמיחה המתמדת של אוכלוסייתה נתפסו על ידי רבים כטיעון מוחץ כנגד כל ניסיון לטעון בעד מדיניות המקדמת עצמאות תזונתית, שכן גם אם מדיניות כזו היא רצויה היא אינה ריאלית. עד לאחרונה לא ניסה לתקף טענות נחרצות אלו. במחקר שיצא מטעם משרד החקלאות, נבחנה לראשונה השאלה באיזו מידה לחקלאות הצמחית במדינת ישראל יכולת לספק את צרכיה התזונתיים של האוכלוסייה. שאלה מחקר זו מחריגה מלכתחילה את משק החי שכן הוא תלוי באופן מהותי ביבוא דגנים ומהווה דרך מאוד לא יעילה לסיפוק צרכים תזונתיים של כלל האוכלוסייה. המחקר עצמו הראה כי אם כל השטחים החקלאיים הקיימים כיום יוסבו לייצור תזונה צמחית למאכל אדם (כיום מתוך 4.35 מיליון דונם כ-384 אלף דונם משמשים לגידולים שאינם למאכל אדם) ניתן יהיה לספק את כלל תצרוכת הקלוריות (95%), החלבונים (127%), הפחמימות (313%) והסיבים התזונתיים (257%). לעומת זאת, בשנת 2035 אותם שטחים חקלאיים לא יספיקו לספק מספיק קלוריות (67%) וחלבונים (90%) לאוכלוסייה הצומחת. אולם, ההערכות הללו מבוססות על הנחה שמרנית לפיה היצור החקלאי הוא קבוע ולא יגדל בזכות שיפורים טכנולוגיים ואחרים, וכמו כן, הן מצביעות על כך שהמחסור הקלורי ב-2035 ינבע בעיקר ממחסור בשומנים. כלומר, המחקר מדגים כי גם נוכח גידול האוכלוסייה, לחקלאות המקומית יש יכולת לספק חלקים משמעותיים מהתזונה הצמחית של תושבי המדינה.
העצמאות התזונתית המשתקפת מתוצאות המחקר תלויה כמובן בשימור השטחים החקלאיים הקיימים – הנחה שלא ברור אם אכן תתממש. כעיקרון, ניתן לחלק את ההיסטוריה של מדיניות השמירה על קרקעות חקלאיות לארבע תקופות מרכזיות: ראשית ימי המדינה עד שנות ה-90, ימי העלייה הגדולה מברית המועצות, סוף שנות ה-90 עד הקמת הותמ"ל – ומהקמת הותמ"ל ועד ימנו.
בתקופה הראשונה, רווחה מדיניות שהעמידה את שמירת הקרקעות החקלאיות בראש סדר העדיפויות התכנוני; בשנות ה-90 קרקעות הופשרו למגורים בעקבות גל ההגירה מברית המועצות ומשבר הדיור; לאחר מכן, בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, במסגרת תמ"א 31 ותמ"א 35, עוגנו שטחים חקלאיים רבים כשטחים לשימור בעוד שטחים חקלאיים אחרים הוגדרו כשטחים לפיתוח עירוני עתידי. כיום, לאחר הקמת הותמ"ל ב-2014, מדיניות שימור הקרקעות החקלאיות קיבלה שוב תפנית. למעשה, בחינה של כלל תוכניות הותמ"ל שאושרו בין השנים 2014-2019 מגלה כי הרוב המכריע של התוכניות אושרו על גבי קרקעות חקלאיות, כאשר באזורים מסוימים כמו נפת רחובות, מדובר בגריעה של 17% מכל הקרקע החקלאית. תחשיב זה גם מגובה במחקר מעמיק יותר שמבצע פרופ' ערן פייטלסון, במסגרתו הוא בוחן את ההשפעות של הותמ"ל ומזהיר מפני פגיעה קשה באדמות החקלאיות.
אך עצם השימור של שטחים חקלאיים כשטחים פתוחים לא בהכרח מבטיח כי הם ימשיכו לשמש לייצור חקלאי. יש מתח מתמיד בין התפקידים השונים של השטחים הפתוחים (פנאי, נוף, אקולוגיה) לבין התפקוד שלהם בתור שטחי ייצור חקלאי. לדוגמה, במחקר שנעשה על העיר גטבורג בשוודיה נמצא כי רבים מן השטחים החקלאיים הסובבים את העיר הומרו בשנים האחרונות לשטחים המשמשים חוות סוסים למטרות נופש ופנאי ובכך נפגע הייצור החקלאי באזור. בהקשר הישראלי, תוכנית סובב רמת הנדיב (תמ"מ 5/6) ואזורי נופש מטרופולינים ספגו ביקורת מצד המועצות האזוריות ונציגי החקלאים על כך שהן משיתות מגבלות על הייצור החקלאי וכוללות עירוב שימושים רחב מדי. לסל השימושים הקיימים בשטחים הפתוחים נוסף בעשור האחרון שימוש כאתרים לאנרגיה סולארית, שימוש שמתחרה לא פעם באופן ישיר עם שימושים חקלאיים קיימים.
גידולים ורטיקליים ובשר מתורבת: חלומות באספמיה?
שתי טענות עולות לא פעם כנגד השימור של השטחים החקלאיים. לפי הראשונה, פיתוחים טכנולוגיים דוגמת יצור חקלאי ורטיקלי המבוסס על הידרופוניה, יוכלו להגביר באופן ניכר את התפוקה החקלאית ובכך לצמצם את הצורך בקרקע חקלאית. טענות אלו לא תמיד מבוססות; יצור הידרופוני לדוגמה, אכן יכול להוביל לתפוקות גבוהות יותר אך הוא רלוונטי רק לחלק מהגידולים והוא מצריך עלויות הקמה ותחזוקה משמעותיות. בנוסף, מחקרים ראשוניים שנעשו בניו יורק הראו כי יצור חקלאי אורבני המתבסס על הידרופוניה הוא לא בהכרח טוב יותר מבחינה סביבתית וחברתית. למעשה, למרות ההבטחות בדבר צמצום הפגיעה האקולוגית והנגשה של תוצרת טרייה לאוכלוסייה העירונית, בפועל, נוכח צריכת חשמל גבוהה ומודלים עסקיים שמתבססים על מכירת תוצרת פרימיום, אין ליצור חקלאי עירוני שום יתרון ממשי על פני יצור חקלאי קונבנציונלי. פתרון טכנולוגי אחר שעולה לכותרות הוא תחליפי בשר או בשר הגדל בתנאי מעבדה, שיכולים לצמצם את הדרישה לשטחים חקלאיים לצורכי הזנת בעלי חיים. אולם לעת עתה לא ברור באיזו מידה תחליפים אלו יצליחו לממש את ההבטחה הגלומה בהם.
הטענה השנייה שעולה כנגד שימור של שטחים חקלאיים גורסת שניתן להעתיק אותם לאזורים מרוחקים יותר. טענה עלתה על ידי ראש המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון, במסגרת כנס בנושא עתיד החקלאות באוניברסיטת תל אביב. לפיה, כן אם ניקח את השטח החקלאי בין נתניה לרעננה ונסב אותו למגורים בצפיפות מגורים הדומה לזו של רעננה (5000 איש לקמ"ר) אנחנו יכולים לספק דיור במרכז הארץ ל-610,000 איש בהערכה גסה. אולם גם בתנאים רגילים, העתקה ופיתוח של שטחים חקלאיים אינם מעשה פשוט – ומשבר האקלים הופך אותם למורכבים אף יותר. למעשה, נוכח התחזיות לירידה בכמות המשקעים בדרום ובצפון עולה החשיבות של השטחים החקלאיים באזור המרכז.
המחקר עצמו הראה כי אם כל השטחים החקלאיים הקיימים כיום יוסבו לייצור תזונה צמחית למאכל אדם (כיום מתוך 4.35 מיליון דונם כ-384 אלף דונם משמשים לגידולים שאינם למאכל אדם) ניתן יהיה לספק את כלל תצרוכת הקלוריות (95%), החלבונים (127%), הפחמימות (313%) והסיבים התזונתיים (257%).
פתרונות ואופני התמודדות
אז מה עושים? דבר ראשון, אנחנו צריך לחזור לתפיסה הראשונית של חקלאות בתור מערכת ליצור מזון. נכון, לחקלאות יש משמעות גם מבחינה נופית וסביבתית, אך היא בראש ובראשונה מערכת ליצור מזון, וכזו היא תעמוד בפני אתגרים משמעותיים בעתיד הקרוב בעקבות משבר האקלים. התהליכים האלו כבר החלו במקומות שונים בעולם, והעניין בביטחון תזונתי הולך גובר, כפי שניתן לראות בכנס מילנו למדיניות מזון עירונית במסגרתו ערים שונות מציגות תוכניות ואמצעי מדיניות שונים במטרה לשפר את מערכת המזון העירונית.
שנית, יש לשמור על המלאי הקיים של השטחים החקלאיים ולקבוע סדר עדיפויות בנוגע לאילו שטחים אנחנו מעוניינים לשמור ואילו אנחנו יכולים להקריב לצורכי פיתוח. התיעדוף הזה צריך לקחת בחשבון את הגידול בייצור החקלאי ואת היכולת העקרונית של החקלאות המקומית לספק את התצרוכת הצמחית של התושבים. במסגרת זו, יש לנסות לתת מענה לא רק לאיומים המגיעים מהפיתוח הזוחל של העיר אלא גם מול הפיתוח הפרברי של הכפר, ותהליכים במסגרתם כוחות כלכלים ורגולטורים דוחפים להמרה של שטחים חקלאים משטחי יצור לשטחי פנאי ונופש – תופעה אשר חוזרת על עצה לא רק בישראל אלא גם במקומות שונים ברחבי העולם.
שלישית, עלינו להעמיק את המחקר הקיים בנושא שינוי האקלים וההשפעה שלו על חקלאות בהקשר המקומי. עד היום נאסף מידע רב לגבי ההשלכות הבינלאומיות בעוד המחקר בהקשר המקומי נותר מצומצם יחסית. המידע הזה חיוני על מנת שנוכל להתאים את התוכניות הקיימות לתרחישים העתידיים הרלוונטים לאזור בו אנחנו פועלים. הבנה של ההקשר המקומי גם יכולה לסייע לנו לבחון את הבעיה מנקודת מבט רחבה יותר מבחינה אזורית, שתכלול הן את הפלסטינים והן את הירדנים.
ולבסוף, לאחר שהפננו את מבטנו אל המרחב החקלאי, אנחנו צריכים לחזור ולהסתכל שוב על המרחב העירוני. שכן, על אף שהמרחב החקלאי אחראי להיצע של המזון – העיר היא זו האחראית לביקוש העצום במזון. עלינו לגבש מדיניות מזון וביטחון תזונתי עירונית שמתייחסת לכלל המרכיבים של ביטחון תזונתי, החל מבזבוז מזון ועד לנגישות שלו לכלל תושבי העיר. אין זו בקשה פשוטה כלל ועיקר. כדור שנולד לשפע חסר תקדים אנחנו מורגלים לחשוב על אוכל כמו שדגים רגילים לחשוב על מים, אבל המשבר האקלימי שעומד לפתחנו מכריח אותנו לעשות בדיוק את זה: להיות דגים שחושבים על מה שקורה שהאגם מתייבש.
כתבות נוספות בסדרת "משבר האקלים: הזווית העירונית":
איך הופכים את העיר מ"אי חום" לנווה מדבר? – כתבתו של עומרי כרמון
משבר האקלים: אנושות על סף קטסטרופה – כתבתו של פרופ' יואב יאיר
על הקשר בין המרחב העירוני למשבר האקלים – דבר העורכות עם השקת הפרויקט
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 05.04.2021
יש מצב שיעניין אתכם
