לקראת כל מערכת בחירות, השיח בישראל מתרכז בדרך כלל בנושאים ביטחוניים וחברתיים-כלכליים. אם נעשה שימוש בצבע הירוק במצע הבחירות של מפלגה זו או אחרת, ההקשר לרוב היה של לגליזציה של סמים קלים. במערכת הבחירות הקודמת, במרץ 2020, שני הנושאים שהאפילו על האחרים היו זהותו של ראש הממשלה הבא, והמאבק במגפת הקורונה, והיה נראה ברור שכך יהיה גם במערכת הנוכחית. אולם לקראת בחירות מרץ 2021, יש מי שניסה להעלות את הנושא הסביבתי בכלל, והאקלימי בפרט, לסדר היום.
המיזם הסביבתי "לבחור ירוק", שלטובתו איחדו כוחות כל הארגונים הירוקים בישראל (גילוי נאות: החתום מעלה הוא פעיל במגמה ירוקה, אחד הארגונים מאחורי המיזם), ביקש ליצור כוח ציבורי כדי להשפיע על הפוליטיקאים, להכניס את הנושא הסביבתי למצעי המפלגות ולשכנע שהעיסוק ביעדים הסביבתיים הוא צו השעה. למיזם חברו מתנדבים, יועצים מקצועיים, חברות פרטיות, ארגוני סביבה ואנשי מפתח במגזר הפרטי שעובדים יחדיו כדי לקדם שינוי. בטווח הארוך, מטרת המיזם היא להעלות את השיח והמודעות האקלימית-סביבתית לא רק בקרב הפוליטיקאים, אלא גם בקרב הציבור הרחב.
עד שנת 2019, שני חברי הכנסת הפעילים ביותר בזירה הסביבתית היו דב חנין ויעל כהן פארן מהאופוזיציה, אולם במהלך שנה זו שניהם עזבו את הכנסת. בכנסת ה-23, שתי הדמויות שהובילו את הנושא הסביבתי בכנסת היו דווקא מהקואליציה: השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל מהליכוד, ויושבת ראש ועדת הפנים והסביבה ח"כ מיקי חיימוביץ מכחול לבן. לקראת הכנסת הבאה לא ברור מי יהיו הדמויות שייקחו על עצמן להוביל את הנושא בזירה הפרלמנטרית. לכן, בניסיון להכניס את השיקול הירוק לבחירות הקרובות, פצחו "לבחור ירוק" בקמפיין שפנה למפלגות השונות כדי להשמיע את הקול הציבורי שדורש הגנה על הסביבה.
אז מהם הנושאים הסביבתיים העומדים על הפרק במערכת הבחירות הקרובה?
https://www.youtube.com/watch?v=-zLDgYrhZP8
קידום "מפרץ החדשנות" או השארת מתחם בז"ן?
אחד הנושאים הסביבתיים הדרמטיים שעומד לפני הכרעה בימים אלו הוא תוכנית "מפרץ החדשנות" בחיפה. תוכנית זו, שפיתחה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בעידודו של שר האוצר לשעבר משה כחלון, קוראת לפינוי מלא של מתחם בז"ן של התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, שנחשדת כאחד הגורמים לעודף תחלואה ותמותה מסרטן ומחלות נשימתיות מהם סובלים תושבי האזור. לפי התוכנית, טיהור הקרקעות המזוהמות ובנייה של 80 אלף יחידות דיור, פארקים ומרכזי תעסוקה נקייה ומסחר, יהפכו את חיפה והקריות למטרופולין משגשג. בהצגת התוכנית, רמ"י טענו שיוכלו לקדם ולבצע את התוכנית ללא עזרה במימון שכן ההכנסות העתידיות משיווק הקרקע לבנייה יכסו את עלות פינוי המפעלים המזהמים וטיהור הקרקעות. התכנית קיבלה את תמיכת עיריית חיפה והרשויות המקומיות האחרות במפרץ חיפה, את תמיכת המשרד להגנת הסביבה, וגם גיבוי מיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון. באוקטובר 2020 הממשלה אישרה את הקמתה של ועדת מנכ"לים שתכריע תוך שלושה חודשים על עתידה של התוכנית.
ואולם, בדצמבר האחרון התחלף מנכ"ל רמ"י, עדיאל שמרון, והמנכ"ל החדש, ינקי קוינט, הודיע על בחינה מחודשת של התוכנית והיכולת של רמ"י לממן אותה. במקביל הודיע אגף התקציבים באוצר כי הוא מתנגד לתוכנית היות שלטענתו חלק מהחישובים שהוצגו בה שגויים. שלושת החודשים שהוקצבו לוועדת המנכ"לים חלפו ועברו זה מכבר ללא החלטה, ולתוצאות הבחירות תהיה השפעה מכרעת על עתידה (סקירה מעניינת של המאבק האקטיביסטי של ארגון מגמה ירוקה במפרץ חיפה ניתן לראות בסדרה "המפרץ" של ערוץ 8).
תחנת אורות רבין , Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel
יעדי צמצום פליטות גזי חממה – לכמה מתחייבים?
נושא נוסף בעל חשיבות מכרעת הוא ההתמודדות עם משבר האקלים. בשנת 2015 הצטרפה ישראל ל-195 מדינות העולם שחתמו על הסכם פריז, במסגרתו התחייבה להציג יעדים לצמצום פליטות גזי חממה. ישראל הציגה התחייבות צנועה ביותר, שהסתמכה בעיקר על החלפת השימוש בפחם לייצור חשמל בגז פוסילי (המכונה באופן מטעה גז טבעי) שכבר התחיל לזרום ממאגר תמר, ולתוכניות פיתוח מאגרי הגז האחרים שהתגלו בים התיכון. חמש שנים לאחר מכן, ישראל הייתה אמורה להציג התחייבות מעודכנת לצמצום פליטות עד סוף שנת 2020, שמבטאת את ההתקדמות המשמעותית בטכנולוגיה והירידה הדרסטית במחירי האנרגיה הסולארית, אולם התחייבות כזאת לא הוצגה על ידי הממשלה. מאחורי הקלעים קיימת מחלוקת בין משרד האנרגיה מצד אחד, למשרד להגנת הסביבה והארגונים הירוקים מצד שני, כאשר ברקע התמונה הבינלאומית משתנה עם חילופי השלטון בוושינגטון, ומשבר הקורונה שהפתיע את כולם. בואו נעשה סדר.
נתחיל עם המצב הבינלאומי – מדעני האקלים של האו"ם הכריזו שכדי להימנע מתוצאות קטסטרופליות עלינו לצמצם את עליית הטמפרטורה הממוצעת העולמית לכל היותר ל-2 מעלות מעל העידן הקדם תעשייתי, ורצוי כמה שיותר קרוב ל-1.5 מעלות בלבד. עד היום הטמפרטורה כבר עלתה ביותר ממעלה אחת, כך שהאתגר מחייב פעולה אגרסיבית מאוד. רוב המודלים מסכימים שכדי להגיע ליעד כזה יש להפסיק לחלוטין פליטת גזי חממה תוך 30 שנה.
האיחוד האירופי מוביל כיום בחקיקת יעדי צמצום פליטות במסגרת תוכנית ה"גרין דיל" האירופי. התוכנית מציבה יעד של איפוס פליטות נטו ב-2050, והקצאת טריליוני יורו לפרויקטים של אנרגיה מתחדשת וצמצום פליטות. התוכנית גם מתמקדת ב"מעבר צודק", כלומר השקעה בעובדים מהתעשיות המזהמות והכשרתם למקצועות "הצווארון הירוק". באמצע 2020, לאחר שהתבררו ממדי מגפת הקורונה והשפעתה על הכלכלה העולמית, הכריז האיחוד האירופי כי שליש מכספי חבילת הסיוע לעידוד הכלכלה שנפגעה יושקעו בפרויקטים ירוקים. התייחסות להשקעה זו היא בתור מנוע צמיחה שייצר אלפי מקומות עבודה. המגזר העסקי הגיב בהתאם: לדוגמה EIB, בנק ההשקעות הגדול באירופה, הודיע שיפסיק להשקיע בפרויקטים של דלקים פוסיליים (פחם, נפט וגז). חלק מהתוכנית עוסק בהגנה על חברות אירופיות מפני יבוא ממדינות בהן אין רגולציה סביבתית מחמירה. הדבר משמעותי לישראל שחלק נכבד מהייצוא שלה מופנה לאירופה, ובהעדר פעולה אקלימית מקומית תוכל למצוא את שערי השווקים באירופה נסגרים בפני מוצרים ישראלים.
ארה"ב הייתה כוח משמעותי שדחף להצלחתה של ועידת פריז, בחודשים האחרונים לכהונתו של אובמה. עם כניסתו של טראמפ לתפקיד הנשיא, הוא ביצע פניית פרסה, הכריז על פרישה של ארה"ב מהסכם פריז, ועסק בקידום פרויקטים של דלקים פוסיליים ובהצבת מכשולים בפני פיתוח אנרגיה מתחדשת בפרט והגנה על הסביבה בכלל. לעומתו, ביומו הראשון בתפקיד חתם הנשיא ביידן על צו נשיאותי המחזיר את ארה"ב להסכם פריז. לאחרונה פורסמה טיוטת חוק עתיד נקי של ממשל ביידן, המציבה יעד של איפוס פליטות נטו ב-2050, עם יעד ביניים של 50% צמצום עד 2030. ספציפית בתחום ייצור החשמל, כל יצרני החשמל יחוייבו להגיע ליעד אגרסיבי של אפס פליטות עד שנת 2035.
בעשור האחרון עקפה סין את ארה"ב בראש טבלת המדינות הפולטות גזי חממה, כך ששיתוף הפעולה שלה חיוני להצלחה הגלובלית בצמצום הפליטות. בהסכם פריז, סין סירבה להתחייב על יעדים אגרסיביים בטענה שהם זקוקים להגדלת פליטות הפחמן כדי לפתח את הכלכלה שלהם ולהוציא מיליארד אזרחים סיניים מעוני. אולם בספטמבר 2020 סין הכריזה על יעד שאפתני של איפוס פליטות פחמן עד 2060. בתור יצרנית הפאנלים הסולאריים המובילה בעולם, היא גם תרוויח מזה.
ומה אצלנו? נראה שבשנים האחרונות חלחלה במשרד האנרגיה ההבנה שהעולם משתנה, ופשוט אין ברירה אלא לפתח אנרגיה מתחדשת בארצנו שטופת השמש. לפני כמה חודשים הכריז המשרד על יעד של 30% אנרגיה מתחדשת בייצור חשמל עד שנת 2030, ואולם לאחרונה הסתבר שאפילו ביעד של 10% עד סוף 2020 ישראל לא הצליחה לעמוד. כך שלהגיע תוך עשור ליעד של 30% זה מאתגר בהחלט, אבל מגפת הקורונה הראתה לנו שכאשר יש רצון פוליטי להתייחס לבעיה כמשבר אמיתי, אפשר לנקוט באמצעים חריפים שיש להם עלות כבדה למשק.
במשרד להגנת הסביבה מגבשים הצעת מחליטים, בתור שלב מקדים לקראת חקיקת חוק אקלים, במטרה להעלות את יעד האנרגיה המתחדשת לשנת 2030 ל-40%. במשרד האנרגיה התנגדו, אולם מעניין לשים לב לפרטים: הם מוכנים להסכים ליעד של הפחתת פליטות של 80-85% עד אמצע המאה, אבל לא מוכנים להתחייב ליעדים של אנרגיה מתחדשת. למה בעצם? נראה שמשרד האנרגיה ממשיך להתייחס לעתודות הגז הישראליות בתור אוצר שאסור לוותר עליו, במקום בתור תעשייה מזהמת שתשאיר את ישראל מאחור מול עולם ירוק ובריא יותר.
במשרד האנרגיה תולים תקוות רבות בטכנולוגיית CCS לתפיסת ואחסון פחמן במקור – כלומר בתחנות הכוח הגזיות. טכנולוגיה כזאת תאפשר לישראל לשרוף גז פוסילי בלי לפלוט פחמן, לפחות בתיאוריה. יש כאן שתי בעיות: קודם כל טכנולוגיה כזאת נמצאת במחקר ופיתוח בעולם כבר שנים, אולם עדיין לא יצאה מהמעבדה ורחוקה מפריסה מסחרית במחיר סביר. בנוסף מדובר בהמשך שימוש נרחב בתשתיות הפקת והובלת הגז הפוסילי והתוצרים האחרים מהפקתו, הכרוכות בזיהום, בתקלות ובדליפות.
ועידת פריז 2015, ויקמדיה UNclimatechange from Bonn, Germany
.jpg){kind=link}
כמובן שלא רק ייצור אנרגיה נמצא על סדר היום הסביבתי. המאבק במשבר האקלים כולל גם נושאים כמו קידום תחבורה ציבורית, בנייה ירוקה, שמירה על שטחים פתוחים, פיתוח ושימור אתרי טבע עירוני וסוגיות רבות נוספות. לקידום של נושאים אלו יש תועלות בריאותיות, חברתיות וכלכליות. מדינות רבות בעולם הבינו זאת ופועלות בכיוון – השאלה היא האם יש פוליטיקאים בישראל שיחרטו על דגלם את הנושאים הסביבתיים. אנחנו כאן כדי לדרוש זאת.
המשך קידום פרויקטים של דלקים פוסיליים או השקעה בייצור אנרגיה מתחדשת?
במקביל להצהרות על קידום אנרגיה מתחדשת משרד האנרגיה מקדם כשלושים פרויקטים של דלקים פוסיליים שאינם מתיישבים כלל עם היעדים החדשים. בין הפרויקטים אפשר למצוא את צינור הגז הפוסילי לאילת (שכבר היום מייצרת את כל החשמל שלה מפאנלים סולאריים ולכן לא זקוקה לגז), צינור EastMed לייצוא גז לאירופה, שימוש בצנרת המיושנת של קצא"א לייצוא נפט מאיחוד האמירויות לאירופה דרך מפרץ אילת, הענקת רישיונות לחיפוש גז ונפט מול חופי פלמחים בפנינת טבע ייחודית, ואפילו הפקת נפט מפצלי שמן.
כל אחד מפרויקטים אלה מגלם סכנות סביבתיות חמורות, ואת שיעבודה של ישראל לאנרגיה פוסילית לשלושים עד ארבעים שנה לפחות. נראה כי במשרד האנרגיה הבינו שעוד עשר עד עשרים שנה כבר לא יוכלו למכור יותר גז לאירופה, כי פשוט לא יהיה יותר ביקוש, ולכן הם מנסים "לשים גז" על חיפוש ופיתוח מאגרי גז חדשים, על ידי הסרת חסמים והקלות ברגולציה. כלומר, במקום להפסיק להשקיע בדלקים פוסיליים, נראה שהם רוצים להגביר את הקצב כל עוד יש למי למכור. ואולם, אסון הנפט שכיסה את חופי המדינה בזפת בשבועות האחרונים מהווה תזכורת לתוצאות של תעשיית הדלקים הפוסיליים, תעשייה שעבר זמנה אם רצוננו בעתיד נקי, בריא ולא חם מידי.
לבחור ירוק
כמובן שלא רק ייצור אנרגיה נמצא על סדר היום הסביבתי. המאבק במשבר האקלים כולל גם נושאים כמו קידום תחבורה ציבורית, בנייה ירוקה, שמירה על שטחים פתוחים, פיתוח ושימור אתרי טבע עירוני וסוגיות רבות נוספות. לקידום של נושאים אלו יש תועלות בריאותיות, חברתיות וכלכליות. מדינות רבות בעולם הבינו זאת ופועלות בכיוון – השאלה היא האם יש פוליטיקאים בישראל שיחרטו על דגלם את הנושאים הסביבתיים. אנחנו כאן כדי לדרוש זאת.
במיזם "לבחור ירוק" שותפים הארגונים מגמה ירוקה, מכון השל, חיים וסביבה, צלול, שומרי הבית, גרינפיס, החברה להגנת הטבע, המרד בהכחדה, מחאת הנוער למען האקלים ואחרים. באתר המיזם ניתן למצוא מדד המדרג את המפלגות השונות לפי המחויבות שלהם לטיפול בנושאים הסביבתיים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 21.03.2021
יש מצב שיעניין אתכם
