מרבית הערים הגדולות בעולם התפתחו וצמחו במהלך מאות שנים עד שהגיעו למעמדן כערי עולם ומוקדי תרבות וזהות מקומית. שנז'ן שבסין עשתה זאת תוך 40 שנים בלבד. בתקופה זו, היא הצליחה להפוך מאסופת כפרי דייגים לעיר תעשייתית שמזוהה עם מעמד הפועלים וההגירה המאסיבית מהכפרים, ומתוך כך לעיר של טכנולוגיית עילית המזוהה עם מעמד בינוני-גבוה. בשנת 2008 שנז'ן הייתה העיר הסינית הראשונה שהתקבלה לרשת ערי העיצוב של אונסק"ו. ב-2020, היא כבר הפכה למנוע הטכנולוגי של המדינה – עם אלפי חברות עיצוב ומעל ל-100,000 מעצבים מקומיים בתחומי עיצוב שונים (כמו עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים ואדריכלות, עיצוב אופנה ועוד), שרבים מהם זוכים להכרה בינלאומית.
התמורות הכלכליות של העיר התקיימו במקביל להשקעה אדירה של הממשל המקומי בתרבות, עיצוב, אדריכלות, חינוך והעשרה. הממשל עשה מאמצים רבים כדי לעודד הקמתם של עשרות מתחמי תרבות ומונומנטים אדריכליים-תרבותיים ברחבי העיר, במטרה לייצר בשנז'ן תרבות מקומית וזהות מקומית חדשות שישענו על צריכת תרבות, פנאי ובילוי. אך האם מאמצים אלו הם הנחתה "מלמעלה" של מונומנטים זרים אל תוך נורמות של עבודה אינטנסיבית וצנזורה? או שהם באמת מצליחים לייצר בוהמה שמסמלת לא רק את הצמיחה של מעמד חדש וחזק בסין אלא גם עלייה של תבניות מחשבה חדשות על תרבות ועירוניות?
מעיירת דייגים לעמק הסיליקון הסיני
ההופעה של שנז'ן על המפה ארעה בשנת 1911 עם הקמת מסילת הרכבת בין קנטון לבין הונג קונג. עד אז היא הייתה עיירת דייגים חסרת חשיבות על שפך נהר הפנינה, שסבלה באופן קבוע מפגעי שיטפונות ונותרה בשטח סין הנחשלת (דאז) ולא נחכרה לבריטים יחד עם הטריטוריות החדשות של הונג קונג בשנת 1899. המסילה לא שינתה את פני ההיסטוריה אלא הפכה את שנז'ן גם לבית זמני למהגרים בלתי חוקיים שניסו לחפש את מזלם בהונג קונג, שהייתה באותה תקופה מעצמה כלכלית עולה.
בשנת 1980, בשל מיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי, בצמוד להונג קונג ועל שפך נהר הפנינה, נבחרה שנז'ן כאחת מבין ארבע ערים סיניות (Shenzhen, Zhuhai, Shantou, Xiamen) שהפכו לאזורי סחר מיוחדים – Special Economic Zones (SEZ). באזורים אלו איפשרה ממשלת סין לממשל המקומי להשתמש באמצעים גמישים בנושאים כלכליים ומסחריים בינלאומיים ולקדם מה שלימים ייתפס כ"קומוניזם קפיטליסטי". מדיניות זאת הפכה את שנז'ן ל"חלון של סין לעולם" בתחומים של טכנולוגיה, ניהול ידע ומדיניות חוץ מבוססת כלכלת ייצוא. עקב ההכרזה החלו לזרום לעיר השקעות ואנשים מכל רחבי סין, הוקמו בה מפעלים והחלה להתפתח בה תעשייה מבוססת טכנולוגיה (עד היום פועלות בה יצרניות גדולות כמו Apple, IBM, Nike, Adidas ואחרות). לאורך השנים צמחה והתפתחה התעשייה בעיר לכיוון של תעשיות עתירות ידע ושנז'ן הפכה לבית למטות של רבות מענקיות ההיי טק הסיניות, בהן Xiaomi, Alibaba, Huawei, ZTE, Tencent (WeChat) ו-Baidu Maps.
התפתחות זו הביאה לצמיחה מהירה של שנז'ן בהיבטים כלכליים, מרחביים, תרבותיים וחברתיים. כך, בין השנים 2019-1980 צמחה אוכלוסיית העיר מ-300 אלף ל-12.36 מיליון (לא כולל אוכלוסיית העובדים הזרים), ובאותן שנים גדל גם שטחה של העיר מ-20 קמ"ר (בדומה לשטח של העיר רחובות) ל-2,050 קמ"ר, תוך סיפוח כפרים רבים. התוצר של שנז'ן גדל בין השנים 2017-1979 פי 2,152, עם גידול שנתי ממוצע של 22%, כאשר התוצר לנפש גדל פי 56.3. בשנת 2018, לראשונה, ערך התוצר של שנז'ן עלה על ערך התוצר בהונג קונג.
שינוי האוכלוסייה – מפועלים חסרי מעמד לאוכלוסייה צעירה ומשכילה שמהווה את האליטה של התעשיות עתירות הידע הגדולות בסין – בא לידי ביטוי בעלייה בביקוש לחינוך, בילוי, פנאי ואיכות חיים. כך, העיר הפכה לסמל המייצג את המעבר של המדינה מ-"Made In China" ל-"Designed In China". התפתחות מהירה זו החריפה את העלייה בערכי הנדל"ן והביאה לידי הדרה מרחבית של אוכלוסיית הפועלים לטובת פיתוח של תרבות חדשה מוטת מצוינות, טכנולוגיה, חדשנות והון.
עיר של כפרים עירוניים, שכונות פועלים ומגדלי יוקרה
שנז'ן צמחה סביב שלושה רובעים מרכזיים על הגבול עם הונג קונג שהוכרזו ראשונים כאזורי סחר מיוחד (SEZ) וכוללים את מרבית הפעילות הכלכלית של העיר גם היום – הרובע ההיסטורי Lohou, רובע Futian שהוא הרובע המנהלי שפותח בתקופת התיעוש של העיר, ורובע Nanshan שהוא חוד החנית של הפיתוח הטכנולוגי בשנות ה-2000.
שלושת הרובעים מבוססים על שלושה טיפוסים של מרחבים עירוניים המאפיינים את שנז'ן: (1) מרכזים עירוניים ראשיים שהראשון בהם הוא המרכז ההיסטורי ב-Lohou שהתפתח באופן אורגני; (2) כפרים עירוניים (Urban Villages) ושכונות פועלים שהעיר סיפחה אל שטחה. אלו מאופיינות בהליכתיות וחיי רחוב תוססים לצד עוני; (3) אזורים חדשים – אזורים ושכונות מגודרות שנבנו מאפס בשני העשורים האחרונים בהם שנז'ן נהנתה מפריחה כלכלית דוגמת רובע החדשנות Shekou.
הפיתוח של שנז'ן ושל הרובעים עודנו נמשך וטומן בחובו את הקונפליקט שבין תכנון "מלמעלה-למטה" המערב בתוכו "סטארקיטקטים" ותקציבים ממשלתיים עצומים, לבין תכנון "מלמטה-למעלה" המטפח ומשמר את המרקם האנושי והפיזי של שכונות ותיקות המספרות את ההיסטוריה של העיר. בשנים האחרונות, שכונות אלה מייצרות באופן אורגני זירות פעולה עירוניות חדשות בזכות אוכלוסייה יצירתית המגיעה אליהן בחיפוש אחר דיור זול.
במקום מפעל ייצור – גלריות ובתי קפה
לפני כעשור שנז'ן נתפסה כ"מדבר תרבותי", אך היום היצע התרבות של העיר אינו נופל מערים גדולות בסין ובעולם והוא מיועד לא רק לרווחת התושבים אלא גם ככלי לפיתוח תיירות מקומית ובינלאומית. שנז'ן היא בית לפארקי הנושא הגדולים בסין ובעולם, הם מנוהלים על ידי תאגידים ממשלתיים וחלק מחזונם הוא לייצג את סין המסורתית ולהעניק למבקר חוויה "אותנטית" שלה. העיר מציעה ביקור ביותר מ-30 מוזיאונים העוסקים בהיסטוריה המקומית, הלאומית, אמנות פלסטית ומוזיקה. היא גם מחזיקה בתואר"A City of Libraries" עם 11 ספריות עירוניות ורובעיות ומעל 800 ספריות שכונתיות בהן אוסף של מעל 28,000,000 פריטים.
חלק מעוגני התרבות נבנו על בסיס התחדשות של מפעלים, מבני תעשייה וכפרים ששינו את ייעודם, כך למשל שכונת OCT בעיר. השכונה, שממוקמת על התפר שבין מחוז Futian לבין מחוז Nanshan, נולדה בתצורתה הנוכחית ב-1981 כאשר ממשלת סין שינתה את הייעוד של חמישה כפרים שהתבססו בעיקר על חקלאות ודייג, לרובע מגורים לפועלים ומתחם למפעלי ייצור במטרה למשוך תאגידים בינלאומיים לייצר בסין. בשנות ה-90 עם התרחקות התעשייה מהעיר החל התאגיד הממשלתי OCT, שבבעלותו ובניהולו היו כלל הנכסים בשכונה, לממש בשנז'ן את החזון לפיתוח מתחמים ל"תעשיות יצירתיות-תרבויות". החלוץ והפופולארי בהם הוא ה-Oct Loft שהוקם על חורבות של מקבץ מפעלים והפך למקבץ של גלריות, סטודיאות, בתי קפה והיכלים למופעים, בהם פורחים עסקים קטנים ובינוניים, לצד חוגים, הכשרות מקצועיות, חממות לפיתוח מעצבים ומוצרים ועוד. ה- Oct Loftתוכנן על ידי הסטודיו הסיני URBANUS 都市实践 לתכנון עירוני, האחראי על תכנון של רובעי התרבות 798 בבייג'ין ורובע M50 בשנגחאי. הוא מייצג שימוש יצירתי באזורי הכפר העירוני ומבני תעשייה שיצאו מכלל שימוש, ומביא לשיפור אסתטי ובריאותי של הסביבה, אך יחד עם זאת גם לג'נטריפיקציה. אוכלוסיית הרובע היום מורכבת מתושבים ותיקים, יזמים עצמאיים, דרג ניהולי, מעצבים, מתכנתים ועובדים אחרים מהמגזרים היצירתיים.
דוגמה נוספת לעוגן תרבותי שהוקם בכפר ששינה את ייעודו הוא כפר הציורים דאפן – מקבץ של סטודיאות, גלריות וחנויות ציורי שמן שלצידה הוקם מוזיאון היסטורי למורשת תעשיית ציורי השמן בכפר. המתחם ממוקם בשטח כפר ההאקה דאפן, שעד 1989 תושביו עסקו בעיקר בגידול ליצ'י ואננס. ב-1989 הוקם בכפר מפעל ציורי שמן שמטרתו הייתה להעתיק ציורים מערביים וציורים בסגנון מערבי ולייצא אותם למערב. לצורך כך, נשלחו לכפר עובדים צעירים רבים שיועדו להיות הפועלים של נושאת הדגל הסינית של תעשיית ציורי השמן בעולם. בשנת 2005 הגיע התעשייה לשיאה והכפר היה אחראי לייצור של 60% מציורי השמן בעולם (!). מזה כמה שנים נמצא הכפר בשקיעה, בתי הקפה בו ריקים, היקף התלמידים בשיעורי הציור יורד והיקפי המכירות בו יורדים, לאור שינויים בצריכה של מוצרי אמנות בעולם. עם זאת, ההכרה בערכים של שימור הכפר ותעשיית ציורי השמן מתמרצת את הממשלה להמשיך ולהשקיע בו.
מגרש משחקים לאדריכלי-העל
לא כל עוגני התרבות של שנז'ן התבססו על התחדשות עירונית. חלקם, הוקמו במסגרת פיתוחם של אזורים עירוניים שתוכננו מאפס וכללו אייקונים אדריכליים-תרבותיים משמעותיים. כך למשל, במקרה של Sea World Culture and Arts Center- מבנה בשטח 74,000 מ"ר על מגרש של כ-21 דונם, המהווה אייקון אדריכלי ענק בחזית הים של שנז'ן (בשכונת Shekou) שתוכנן על ידי המשרד היפני Maki and Associates, שאחראי בין השאר על התכנון של MIT Media Lab. המבנה הוקם בצמוד למתחם הבילוי Sea World ובשיתוף עם מוזיאון האוסף המלכותי הבריטי. הוא מוקף בפארק פסלים ומשלב בין תרבות גבוהה לבין תרבות מסחרית באמצעות שלוש גלריות, מוזיאון היסטורי, אודיטוריום, שטחי מסחר, חדרי כנסים, קפיטריה ומרחב ציבורי על גג המבנה וסביבו. כך, הוא בעצם משמש עוגן לפיתוח שימושי תיירות ובילוי בחזית הים.
דוגמה נוספת להיותה של שנז'ן מגרש משחקים של אדריכלי-העל של העולם היא ה-New World Center . מדובר במקבץ של אייקונים אדריכליים המיועדים לשימושי תרבות, בילוי ופנאי וממוקמים בצמוד למרכז השלטון המקומי בעיר, ביניהם מספר מוסדות תרבות שתוכננו על ידי אדריכלים בינלאומיים מובילים:
Museum of Contemporary Art & Planning Exhibition (MOCAPE) – מבנה בשטח של 80,000 מ"ר המתפרסים על פני 7 קומות במגרש של כ-21 דונם המבוסס על עקרונות של בנייה ירוקה. בתוכו שני מוסדות נפרדים: מוזיאון לתכנון עירוני ופיתוח של העיר שנז'ן ומוזיאון לאמנות מודרנית. שניהם חולקים מרחב ציבורי ותפעולי משותף הכולל: אודיטוריום, מבואה, חללי תצוגה רב תכליתיים, חדרי ישיבות וחדרי שירות. המוזיאון נבנה על ידי המשרד COOPHIMMELB(L)AU שתכנן בין השאר את מבנה הבנק המרכזי של אירופה.
Shenzhen Cultural Center- תוכנן על ידי Arata Isozaki and Associated ונפתח לציבור בשנת 2008. הוא אחד מהמבנים הראשונים ברובע והוא מהווה מוקד וציון דרך בעיר מאז פתיחתו לציבור. המבנה כולל כ-50,000 מ"ר שנבנו על מגרש בשטח כ-30 דונם והוא בית לשני מוסדות עוגן השוכנים בשני אגפים המחוברים ביניהם על ידי "כיכר התרבות": ספריית שנז'ן ומרכז לאומנויות הבמה.
Children’s Palace – מבנה בשטח של כ-53,000 מ"ר הניצב על מגרש בשטח כ-26 דונם. הוא נבנה בהשקעה של כחצי מיליון יואן (RMB)ומשמש בראש ובראשונה כמתחם של מדע וטכנולוגיה לילדים. במסגרת זו, הוא מכיל תערוכה אינטראקטיבית המבוססת על "מעבדות חיות" והמתפרסת על פני כ-6,000 מ"ר, אולם הרצאות בן 200 מקומות, אולם תיאטרון בן 800 מקומות, מבואה רב תכליתית, פלנטריום, כיתות פעילות, סטודיו ללימוד מוזיקה, סטודיו לחינוך לאמנות פלסטית וסטודיו תנועה. המרכז מהווה סמל להשקעה בדור העתיד בעיר ומכיל תוכניות מגוונות לחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי.
מתחמי התרבות הללו מהווים רק את קצה הקרחון (והמוצלח יותר) של עשרות מקבצים של שטחים פתוחים ומבנים שפותחו כמרכזי תרבות, בילוי ופנאי בשנז'ן. חלק ניכר מהם, נמצאים בתת שימוש כבר שנים.
לייצר תרבות של "צריכת תרבות"
למרות ההשקעה האדירה באייקונים אדריכליים-תרבותיים, שנז׳ן עדיין לא הפכה ליעד מוביל במפת התיירות של סין ואפילו לא של התייר שמגיע להונג קונג שנמצאת ממש מעבר לפינה. עם זאת, ההשקעה הממשלתית האדירה בעיר ושינוי פניה מקומץ של כפרי דייגים לכדי עמק הסיליקון של סין, "עיר עולם" ו"בירת העיצוב של העולם", הופכים אותה למקרה בוחן מעניין, בין היתר, לדיון באופן בו אייקונים אדריכליים ומתחמי תרבות מעצבים את המרחב העירוני ומשפיעים על צריכת התרבות של האוכלוסיה המקומית.
שנז'ן מייצגת את המעבר מהמסורת הסינית ומעמד הפועלים ל-high-end culture בתחומים שונים. תחומי התרבות, הבילוי, הפנאי והאמנות מייצגים שינוי זה באופן חריף גם ככלי לג'נטריפיקציה, בידול מרחבי והדרה מרחבית של אוכלוסיות ותיקות ואוכלוסיית המהגרים הבלתי חוקיים שמהווים את אבני היסוד האנושיים של העיר. יותר ויותר מרובעי העיר מאוכלסים על ידי מעמד ביניים יצירתי וחווים עלייה במחירי הנדל"ן ואיכות החיים. השטחים הריקים שהותירו המפעלים יצרו קרקע פוריה למתחמים המציעים תוכן למעמד של יוצרים, מעצבים ואליטה של יזמי טכנולוגיה ואנשי פיתוח. כך, שנז'ן הופכת גם לסממן לטיפוח של מעמד אליטיסטי והעמקה של הפערים מרחביים, חברתיים וכלכליים המשקפים תהליכים שסין כולה תתמודד איתם בעתיד.
סין אינה מדינה דמוקרטית, אין בה הרבה מהחירויות האופייניות למערב כגון חופש הביטוי ולכן המושג "מרקם תרבותי" מקבל ביטוי בעיקר דרך תחומים טכניים המבוססים על אסתטיקה וחומר דוגמת עיצוב, פיתוח, מחקר וכד', ולא באמצעות אמירה ביקורתית שמבוססת על תוכן. אחד המנגנונים הבולטים ביותר בעיר הוא תרבות בין-דורית המטפחת מצוינות והשקעה בתרבות, חינוך והשכלה. כך, דור של פועלים הצמיח דור של מפתחים, יזמים, ומעצבים שמצמיח את האליטה והבוהמה החדשה של סין. מערכת התכנון בסין שואפת להעצים את התהליך הזה באמצעות טיפוח של מרכזי תרבות מרהיבים המשקפים את הרצון של סין להיות תקדים בינלאומי לשילוב בין תוכן של תרבות, מורשת, אמנות, בילוי ופנאי לבין חוד החנית של האדריכלות העולמית.
שנז'ן נכנסה למשבר הקורונה כעיר מצליחה, עשירה המאופיינת בתוצר גבוהה לנפש שקצב הגידול שלו יורד. במחצית הראשונה של 2020, עקפה שנז'ן, בירת הטכנולוגיה של סין, את שנגחאי, הבירה הכלכלית, בהיקף ההשקעות הזרות שנכנסו אליה, וזאת הודות לתעדוף המשקיעים לטכנולוגיות על פני עולמות הפיננסים. נתון זה מסמל דווקא את המשמעות האדירה שיש לפיתוח יצירתיות באמצעות נגישות לתרבות ככלי לפיתוח חוסן עירוני. ב-2047 תעבור הונג קונג לשליטה סינית מלאה והיא ושנז'ן יהפכו לעיר אחת שהיא השער הבינלאומי למעצמת-על בהתהוות. שתי הערים יגלמו כוח כלכלי וטכנולוגי שידגים את המושג "קפיטליזם נוסח סין" לעולם. מבחינת תרבות, החיבור להונג קונג יציף אתגרים נוספים הקשורים בהיבדלות מרחבית, גידור, ג'נטריפיקציה, דריסה תרבותית וטיפוח של מעמד משכיל, יצירתי ועשיר.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 25.02.2021
יש מצב שיעניין אתכם
