בזמן שישבתי לכתוב את הרשמים שלי מכנס נאקטו 2022, ערב הבחירות בישראל, עלתה בי המחשבה שיש משהו מרשים באופן שבו תנועת העירוניות האמריקאית מצליחה להמשיך למצב את עצמה כאופוזיציה נשכנית ואופטימית. שהרי, מזה כמאה שנה שמרבית מרבית המתכננות והמתכננים האמריקאים מוציאים תחת ידם בעיקר בתים צמודי קרקע, רחובות עם שלושה נתיבים לכל כיוון ושימושים מופרדים. ובתוך המציאות הזו פועל מאז 2004 ארגון נאקטו (NACTO) – תנועה ושותפות של 91 ערים ורשויות תחבורה בצפון אמריקה שחברו יחד להפוך את הפירמידה ולקדם תכנון רחובות בטוחים שמעודדים הליכה ברגל, רכיבה על אופניים ונסיעה בתחבורה ציבורית. במשל הזה, הכנס השנתי של הארגון הוא ערש תנועת ההתנגדות.
באופן מתבקש אך מפתיע, אל אירוע הפתיחה הגיעו שלוש ראשות הערים המארחות – בוסטון, קיימברידג' וסמרוויל – ברכיבת אופניים משותפת על השבילים החדשים שהחלו מעטרים את רחובות בוסטון בשנים האחרונות. את הכנס הן פתחו במושב משותף בהנחיית ג'נט סאדיק-כהן, מי שהייתה הממונה על מחלקת התחבורה בעיריית ניו יורק והובילה את המהפך של כיכר טיימס למרחב ציבורי וכיום מכהנת כיו"ר נאקטו ומהווה משפיענית עולמית בתחום זה. המושב התחיל בסלפי משותף – "אנחנו רוצות להצטלם אתכם!" הן הכריזו לעבר הקהל בחגיגיות. גל גלוי של התרגשות עבר בשורות היושבים והיושבות. מתכנן בשורה מלפני הרים ידיים בסימן של ניצחון, אחרת כרעה ברך וצילמה את האירוע בפלאפון שלה. בפראפרזה על המשפט הידוע, היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים/הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי.
סצנה ראשונה: "האמת היא שנמאס לי מהאנשים האלה והאנוכיות שלהם"
בהיותי אדם שנוטה להקדים לכל אירוע, גם לכנס הגעתי ערב לפני הפתיחה הרשמית. הפרס למקדימים היה השתתפות בסדנת בוקר לבחירתי, והחלטתי להשתתף בסדנה לדיבור בפני קהל, במחשבה שאקבל כמה עצות על רטוריקה. בפועל, הסדנה התפתחה די מהר להיות קבוצת תמיכה למתכננים המציגים תכניות בערבי שיתוף ציבור או יועצים פוליטיים שנאלצים להסביר לקהל הבוחרים למה ראשי העיר שלהם התחילו לבטל חניות.
בזה אחר זה, משתתפים חלקו את הקשיים שלהם בהתמודדות עם תושבים. שתי משתתפות סיפרו בגילוי לב שהן חוששות שהן נתפשות כתוקפניות ועוינות כשהן עונות לשאלות של תושבים. מתכנן אחר הכה על חטא עם נימה קלה של גאווה והודה שהוא דווקא באמת עוין לתושבים: "אני לפעמים כל כך כועס על תושבים כשהם אומרים לי שהם לא רוצים לוותר על חניות, ושלא אכפת להם מרוכבים והולכי רגל, שאני מוצא את עצמי מלבה קונפליקטים במקום לנטרל אותם. האמת היא שנמאס לי מהאנשים האלה והאנוכיות שלהם". מנהל הסדנה חילק אותנו לקבוצות וביקש מאיתנו להתאמן יחד על תגובות שאנחנו מפחדים לקבל בישיבה, ולנסות להוביל אותם למה שהוא כינה "דיון פרודוקטיבי", או לפחות כזה שבו אף אחד לא צועק או זורק חפצים בגלוי. במשך כרבע שעה, במה שיכול היה להיות שובר קרח נחמד במסיבות מתכננים, הטחנו אחד בשני תלונות טיפוסיות. "למה אתם מתכננים את כל שבילי האופניים דווקא בשכונה שלי?" שאל אחד בטרוניה. "למה שיניתם את הצומת הזו, עכשיו אני צריכה לעשות עיקוף של רבע שעה כדי להגיע הביתה", התלוננה אחרת. "כל יום אני עובר בכביש הזה ואני רואה את הנת"צ הזה ריק! בשביל מה הורדתם נתיב מכוניות!" הטיח השכן שלי בקולגה, שגלגל את עיניו ונאנח: "אלוהים, איזה שטויות".
"הסוד הוא", המתיק מנחה הסדנה סוד, "למצוא משהו אחד, רק משהו אחד, שאתם יכולים להבין ולהסכים לגביו בנקודת המבט של השני. תסתכלו עליו או עליה, הם לא צועקים עליכם בלי סיבה. בעיניהם, אתם מאיימים על משהו בסיסי בעולם שלהם. בהנחה שהם לא קיללו אתכם או עשו משהו לא הולם, כדאי שתפתחו את התשובה אליהם בהוכחה שהקשבתם למה שיש להם לומר, ושאתם מבינים מה מטריד אותם. אבל אתם חייבים להיות כנים. כי אם אתם לא כנים, זה רק יחמיר את המצב". "ואם אני לא מוצא שום דבר שנכון בטענה שהנת"צ הזה תמיד ריק?", אתגר הבחור חובב הקונפליקטים. "ובכן", ענה לו המנחה, "דרך טובה להתקדם היא לבקש יותר פרטים. ברגע שלא מדובר בעניין עקרוני אלא במקום ספציפי, בהתערבות ספציפית ובאדם ספציפי, בדרך כלל אפשר למצוא משהו בטיעון שלו שהוא נכון." הוא עצר. "משם אפשר להתחיל ולהסביר לו את הסיבות לשינוי שביצעתם".
כולנו החלפנו מבטים. "אז, אתה אומר שאתה עובר ליד הנת"צ הזה כל יום?", הקולגה התחיל לחמם מנועים. "כן!" הטיח השכן שלי, שמח לחזור לתפקיד. "אני מניח שאתה עובר לידו באוטו? אתה לא בתוך האוטובוס. אוקיי. אני מבין שבזמן האחרון אתה חווה נסיעות יותר ויותר ארוכות לעבודה בגלל הפקקים. לפי התחזיות שלנו, כל האזור הזה יהפוך לפקק אחד גדול עם נמשיך בעסקים כרגיל. לפי הנתונים שלנו, הנת"צ הזה והאחרים המתוכננים הוא הכלי העיקרי שלנו למנוע מעוד אנשים מלנסוע ברכב ולפקוק את הכבישים עוד יותר". מופתע בגלוי מכך שהאסטרטגיה עובדת, נראה שלפתע הוא קיבל השראה להמשיך. "היי, אולי יום אחד תוכל לנסוע באוטובוס הזה ולחוות את הנת"צ בעצמך!".
סצנה שנייה: "היום יש יותר ויותר רוכבי אופניים בסביבה"
"כולם שנאו את הצומת הזו. היא היתה מסוכנת לרוכבים, היא היתה מסוכנת להולכי רגל. מכוניות עמדו בפקק בלוקים שלמים בהמתנה לעבור אותה. אחרי ההתערבות שעשינו, נהגים היו מתלוננים שהם לא אוהבים את הצומת החדשה – עם נתיבים מצומצמים, מעברי חציה קצרים ושביל אופניים. אז אנחנו שואלים אותם האם הם אהבו איך שהיא היתה קודם, והם תמיד עונים מיד – לא! היא היתה איומה! אז אנחנו אומרים להם, אוקיי אז לפחות עכשיו היא בטוחה להולכים ולרוכבים. בכלל, אני ממליץ לכולכם לעשות את ההתערבות הראשונה שלכם בצומת שכולם גם ככה שונאים. זה מוריד את הלחץ."
את הסיור הראשון שלי בכנס עשיתי באחד ממסדרונות התנועה שהעיירה סומרוויל תכננה וישמה מחדש במסגרת "חזון אפס" שאמצה, אסטרטגיה עולמית למיגור הקטל בדרכים [1]. לצערנו, כמו בהרבה שינויי מדיניות, גם השינוי הזה התחיל בפגיעת רכב (מצב דומה ראינו לאחרונה עם ההעלאה מחדש של נושא רישוי האופניים החשמליים לאחר פגיעתה – הלא קטלנית לשמחתנו – של פעוטה בת 4 בתל אביב). בוקר אחד יצאה תושבת ותיקה של סומרוויל להצביע בבחירות המקומיות, כשרכב פגע בה בצומת ליד ביתה והרג אותה. אולי בשל העיתוי הסמלי, הפעם החליטו לא לעבור לסדר היום.
"במקור, הפרויקט הזה נועד להיות רק פרויקט הנגשה לבעלי מוגבלויות. הוספת רמפות, יישור מדרכות, דברים כאלה", סיפר לנו המתכנן של הפרויקט מטעם העירייה. בעקבות מות התושבת, העירייה החליטה ללכת על שינוי מהפכני של הרחוב במטרה להפוך אותו לבטיחותי להולכי רגל: צמצום של נתיבי הרכבים הפרטיים למינימום המותר, הוספת אי תנועה שיאפשר קיצור זמן החציה, האטת הרכבים הפונים באמצעות הרחבת המדרכות בצמתים, הוספת שבילי אופניים והוספת נתיב אוטובוס. עם זאת, נאמנים באופן מצער לאמרה "פשרה טובה היא פשרה בה אף צד אינו מרוצה", התוצאה הסופית כללה כמה ניצחונות, כמו שביל אופניים ומעברי חציה בטוחים, אבל גם כמה הפסדים בולטים, בדמות שביל אופניים לא מופרד ולא רציף, שפינה דרך לחניות שנותרו במקומן. בהתאם, את ההזמנה לסיים את הסיור הרגלי ברכיבה על אופניים חלק מהמשתתפות קיבלו בהסתייגות. כשההערתי שאם היו משקיעים בשביל אופניים רציף על חשבון החניות הייתי מרגישה יותר בטוחה לרכב בו, שכנתי לסיור חייכה בהקלה, "האמת היא שגם אני לא מרגישה בטוחה לרכב על השביל הזה", היא הודתה.
לעמת זאת, בצומת המרכזית המתכננים הלכו עד הסוף. למעלה מ-300 עמודונים צמצמו בהתערבות זמנית מה שהייתה צומת רב כיוונית מסורבלת. באמצעות כלים זולים וזמניים העירייה הגדירה מעגל תנועה עם נתיב יחיד, מעברי חציה רבים וקצרים ושביל אופניים רציף. "לפני ההתערבות אמרו לנו שזה בחיים לא יעבוד, אנשים יעמדו ברכבים מפה ועד הכניסה לעיר", סיפר בגאווה מתכנן התנועה שליווה את הסיור. "אבל הנה, הכול עובד, התנועה המוטורית זורמת כמו קודם, אפילו טוב יותר – כי לפחות התור זז כל פעם שרכב ניכנס לכיכר, אז אנשים פחות מעוצבנים. ובכל מקרה, גם אם הרכבים עדיין עומדים, האופניים והולכי הרגל חוצים בבטחה".
המתכננים הודו שגם כאן, לא הכל פתור. השימוש במאות עמודונים, למשל, יצר אפקט כעור למדי עד שהעירייה תסכים להפוך את הפרויקט לקבוע. למרות זאת, קהל המסיירים התרשם מאוד מהפוטנציאל של התערבות זולה וזמנית לשנות סדרי תנועה ולפתוח אפשרויות חדשות. עמיתים קוליגיאליים במיוחד נחמו את המתכנן שגם אם ההתערבות לא מושלמת, מדובר בצעד בכיוון הנכון. כמו לפי הזמנה, רוכב אופניים עליז חצה את הכיכר עם קרון ילדים נגרר מאחוריו. "לפני ההתערבות לא היינו רואים הרבה כאלה כאן, היום יש יותר ויותר רוכבי אופניים בסביבה", העיר המתכנן בסיפוק והוסיף: "חבל רק שהוא רכב נגד הכיוון".
סצנה שלישית: "אתם אלה שגורמים לדברים לקרות"
המושב שבו הצגתי בכנס עסק בתכנון רחובות לילדים. בתחילתו העלנו שאלון וירטואלי קצר שבו שאלנו מי הנוכחים, אז אני יודעת לספר שהחדר הקטן היה מלא ברכזי תכניות של בטיחות בדרך לבית הספר (Safe Routes to Schools), מתכננים במחלקות שונות, אנשי תכנון קהילתי, וגם כמה נשות מדיניות. שלוש המצגות הציגו דוגמאות לפרויקטים בהם צרכיהם של ילדים נשמעו, נלקחו בחשבון, ושיפרו את המרחב הציבורי. המצגות כללו מקרים מרחבי העולם, מאיטליה, מברזיל וגם מישראל.
קהל הצופים, רבים מהם לא טיילו מאז פרוץ הקורונה, נהנה בגלוי לראות את הדוגמאות, חייכו וצלמו שקופיות צבעוניות. "אנחנו שמחים שאתם נהנים לראות את כל הפרויקטים האלה שהופכים מרחבים לנעימים, בטוחים ושמחים יותר לילדים", העיר מנחה המושב. "אבל יש לכם רק עוד 45 דקות לראות דוגמאות יפות ומרגשות. כשנסיים את המושב אתם תצאו מהחדר הזה, ואתם תהיו מבוגרים, ואני מצטער לומר לכם את זה – אבל אלו שצריכים לגרום לדברים האלה לקרות".