מי מאתנו לא המתין לפחות פעם אחת בחייו בתחנת אוטובוס עירונית? חלף בסמוך אליה, ניסה להתגונן בתוכה מפני גשם זלעפות או סתם בהה בפרסומת שמתנוססת על הדופן שלה? תחנות האוטובוס הפכו לחלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני. חברות מסחריות כבר גילו מזמן את הנוכחות המשמעותית של התחנות בחלל הרחוב, אבל מעבר לשימוש האינטנסיבי שעושה תעשיית הפרסום בתחנות, גם עיריות, מוזיאונים, אמנים ומעבדות מחקר הבינו את הפוטנציאל הטמון ברכיב עירוני. הם מנסים ליצור באמצעותו חוויה עירונית שמרחיבה את השימוש המקורי של התחנה – בפנים, מעל ומסביב.
בפנים
נתחיל בדוגמה מקומית מהביאנלה בבת ים בשנת 2008, שחקרה את הנושא אירוח. בפרויקט "ביקורי – בית" של כרמלה יעקובי וולק, שירה שפרכר ואפרת ידיד בן-עזרא הוצגו עשרות בתים של תושבי העיר כתמונות פנורמיות על גבי דפנות תחנות אוטובוס בעיר כך שהתקבל מסלול של "ביקורי בית". פעולה זו יצרה חללים זמניים במרחב העירוני, כאשר המרחב הביתי "התארח" בחלל הציבורי. במקביל, המשתמשים בתחנה השתקפו על גבי הצילומים וכך יכלו לראות את עצמם כאורחים וירטואלים בבתים זרים.
מיצב אחר שמשתמש בחלל הפנימי של תחנת אוטובוס עוסק בנושא של זיכרון. קרן "הטופוגרפיה של הטרור" מפעילה אתרי זכרון שונים ברחבי ברלין, כשאחד מהם ממוקם בתוך תחנת אוטובוס בסמוך למבנה בו פעלה המחלקה היהודית בראשות אדולף אייכמן. התחנה מציגה תמונות היסטוריות של המבנה ושל אייכמן בצעירותו וכן במשפט בירושלים. טקסט בגרמנית (בצד הפנימי של תחנה) ובאנגלית (בצד החיצוני) מפרט בקצרה את ההיסטוריה של המקום. כך, במקום עוד פרסומת למוצר צריכה כזה או אחר נחשפים העוברים והשבים להיסטוריה הטעונה של המקום, באופן שמחבר לא רק בין העבר להווה אלא גם בין הזכרון לחיי היומיום.
במעבדת החישה העירונית ב-SENSEable City Lab) MIT) הציעו לרתום את זמן ההמתנה והישיבה בתחנה לטובת שיתוף והעברת מידע בין המשתמשים. פרויקט EyeStop, שפותח במעבדה בשיתוף עיריית פירנצה וחברת התחבורה הציבורית המקומית ATAF, הופך את תחנת האוטובוס לתחנת ממסר אינטראקטיבית עירונית. חזיתות התחנה מורכבות ממסכי חישה המספקים מידע מתעדכן כדוגמת זמני הגעת האוטובוסים ומיקומם, ומעבר לכך גם מאפשרים לקבל ולשתף מידע עירוני נוסף – החל ממסלולי אופניים בסביבה וכלה בדרגת זיהום האוויר העירונית ביחס למיקום התחנה. כך, הטכנולוגיה תורמת לחוויית המשתמש ובמקביל משמשת ככלי לשיתוף, העברת ידע ומפגש בין שחקנים שונים בעיר.
הפרויקט "תחנת האוטובוס האכילה" (The Edible Bus Stop), גם הוא בלונדון, פועל להפיכת המרחבים המוזנחים סביב תחנות האוטובוס לגינות קהילתיות פורחות ומזמינות באמצעות יוזמות אקטיביות לשינוי הסביבה ובאמצעות מיצבי אומנות. היוזמה החלה כפעולת גרילה מקומית להוספת מקומות ירוקים לעיר, אומצה במהירות על ידי הממסד והפכה למודל המשוכפל ברחבי העיר ומקבל אופי אחר בכל אתר.
מעל
איך תחנות אוטובוס נראות מלמעלה? ברוב המקרים התשובה לשאלה הזו היא בכלל לא רלוונטית מכיוון שהחזית החמישית הזו נסתרת לעיתים קרובות מהעין, לפחות מעינם של ההולכים והשבים ברחוב. שני פרויקטים בלונדון מתמקדים דווקא בחזית המוזנחת הזאת ויצרו חוויה עירונית ייחודית. בזכות האוטובוסים הדו-קומתיים המפורסמים של העיר נוצר מפלס עירוני אלטרנטיבי – גגות התחנות – שהופכים לחללי תצוגה זמניים החשופים רק לאלו שנוסעים בקומה העליונה של האוטובוס.
באחד מביקורי בעיר לפני כמה שנים, חבר הסב את תשומת ליבי ליצורים מוזרים הממוקמים על גגות התחנות לאורך מסלולים שונים במזרח העיר. 'יצורים' אלו היו למעשה עיגולים צבעוניים קוצניים, שהשתנו מתחנה לתחנה הן בצורתם החיצונית והן בהצבה שלהם ביחס לתחנה. כתבות ובלוגים שונים ניסו להבין את פשר "פלישת היצורים": האם מדובר במכשירי ניטור לתחבורה ציבורית, אלמנטים להרחקת יונים או עבודת אמנות מחתרתית? בסופו של דבר הסתבר שזו עבודתו של האמן Nonose. האמן בקש ליצור עולם שלם של יצורים העשויים מתפוחי אדמה בשילוב אקססוריז כמו קיסמים, פלסטלינה וצבעים, ולפזרם בגגות התחנה לאורך מסלולי האוטובוסים במזרח העיר.
יוזמה נוספת (והרבה יותר ממסדית) שבקשה לנצל את הנראות של מפלס הגגות הינה פרויקט Bus-tops, שיזמו במשותף הממשלה הבריטית, חברת האוטובוסים ומועצת התרבות של האולימפיאדה 2012. היוזמה שמה לה למטרה ליצור פלטפורמה חדשה להצגת יצירות ועבודות אמנות במרחב הציבורי על גבי גגות של תחנות אוטובוס. על הגגות הותקן מסך המורכב מנורות לד אדומות ושחורות, ואמנים, סטודנטים ותושבים התבקשו לשלוח עבודות שלהם דרך ממשק פשוט שהוצג באתר. כך הפכו גגות של תחנות ברחבי לונדון לגלריה מרחבית המשתנה מידי שבוע ומציגה מגוון רחב של יצירות.
https://youtu.be/xZbj7aMYyHQ
מסביב
הפרויקט "תחנת האוטובוס האכילה" (The Edible Bus Stop), גם הוא בלונדון, פועל להפיכת המרחבים המוזנחים סביב תחנות האוטובוס לגינות קהילתיות פורחות ומזמינות באמצעות יוזמות אקטיביות לשינוי הסביבה ובאמצעות מיצבי אומנות. היוזמה החלה כפעולת גרילה מקומית להוספת מקומות ירוקים לעיר, אומצה במהירות על ידי הממסד והפכה למודל המשוכפל ברחבי העיר ומקבל אופי אחר בכל אתר. הפרויקט מבוסס על מתנדבים שיתחזקו את הגינות ומיועד לתושבי השכונה ולמשתמשי התחנה. למעשה, ככל שהפרויקט יתקדם, מאמינים היוזמים, רשת התחבורה העירונית תהפוך בהדרגה לרשת ירוקה של גינות קהילתיות.
בניגוד ל"תחנת האוטובוס האכילה" שמטפלת במרחב הסובב מבלי לגעת בתחנה עצמה, הפרויקט של קולקטיב האמנים הספרדי mmmm עשה מייקאובר לתחנה כולה. באופן כללי, ניתן לחלק עיצוב של תחנות אוטובוס לשניים – אלו שנטמעות כמה שיותר שמרחב העירוני ומנסות להפוך לבלתי נראות ככל הניתן, ואלו שבולטות בשטח. התחנה של mmmm בעיר בולטימור שבארצות הברית שייכת ללא ספק לקבוצה השנייה. היא בנויה כולה בצורת המילהBUS , כך שהאותיות משמשות כמקומות ישיבה וכמערכת הצללה. הצורה הבלתי שגרתית של האותיות מאפשרת ישיבה בלתי קונבנציונלית. לא בטוח שזה נוח, אבל ההתחנה יוצרת אייקון עירוני בעיר שמזוהה אולי יותר מכל עם פשיעה ועוני.
בעיקר, הפרויקט של mmmm מדגים את סימן השאלה שעולה מתוך פרויקטים אלו. אי אפשר להכחיש את הפוטנציאל הגבוה שיש בתחנות אוטובוס, כאלמנט מרחבי בולט שיש לו נראות גבוהה במרחב העירוני ושמושך אליו תנועת משתמשים ערה. ובכל זאת, מעבר לחוויה הייחודית ולמיתוג העירוני שנעשה באמצעותן, תחנות אוטובוס צריכות בראש ובראשונה לשרת את תפקידן, לאפשר שהייה נוחה לציבור הנוסעים, לספק מידע אמין וקריא ולשמש כמחסה מפני פגעי מזג האוויר. במקרים רבים, בישראל ובעולם, נראה שמטרות אלו הופכות למשניות ושקהל היעד האמיתי – ציבור הנוסעים – קצת נשכח, או לפחות נדחק הצידה, נשלח להסתתר מפני השמש הקופחת מאחורי שלט פרסום מנצנץ.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 27.01.2015
יש מצב שיעניין אתכם
