"סליחה, מה השעה?" לכאורה שאלה תמימה. אולם אם אתה בחור צעיר, ערבי או יהודי בעל מראה מזרחי, המהלך לתומך במרכז העיר של ירושלים המערבית, יש סיכוי סביר ששאלה זו אינה תמימה כלל וכלל. בשנים האחרונות ארגונים יהודיים גזעניים כדוגמת ארגון להב"ה מפיצים תעמולה כתובה למניעת "התבוללות" והעסקת ערבים בירושלים. במקביל, קיצונים יהודים משוטטים במרכזה של ירושלים המערבית ומחפשים עובדים או עוברי אורח ערבים במטרה להכותם ולהבריחם ממה שנתפס בעיניהם כאזור יהודי של העיר. מכיוון שחלק גדול מתושביה היהודים של העיר הם בעצמם בני מהגרים ממדינות האיסלאם, בעלי גוון עור כהה וסגנון לבוש ותספורות בסגנון תרבות הפופ הגלובלית שאינה מאפיינת אותם בהכרח כישראלים או יהודים, פעילי הקבוצות הגזעניות מתקשים לזהות רק על פי מראה עיניים מי יהודי ומי ערבי. לכן הם מציקים לעוברים ושבים בשאלות "בנאליות" (כמו "מה השעה?") בכדי לזהות לפי המבטא את זהותו הלאומית/אתנית של בחור זה או אחר. פרקטיקה אכזרית ושפלה זו מעידה על שני תהליכים סותרים לכאורה המתרחשים בירושלים בעשור האחרון: הקצנה דתית-לאומנית בקרב יהודים וערבים, אשר ביטויה האחרון הוא אינתיפאדת הסכינים מחד ועליית התנועות הגזעניות במערב ירושלים מאידך, לצד דמיון חיצוני הולך וגובר וערבוב בין צעירים משתי האוכלוסיות.
לא רק בירושלים האלימות, הערבוב והדמיון פועלים על שתי האוכלוסיות. בערים רבות בישראל מתרחשים תהליכים דמוגרפיים וכלכליים שמייצרים יותר ויותר מרחבים משותפים ליהודים וערבים. לצד הגידול היחסי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל, מתקיימים גם יחסי תלות כלכלית הבאים לידי ביטוי בגידול בכמות העובדים הערבים במגזר היהודי לצד דמיון גובר בהרגלי הצריכה ואף צמצום מסוים בפערים הכלכליים. מה שמביא לכך, שבערים רבות בישראל אנו עדים לנוכחות גוברת של צרכנים פלסטינים אזרחי ישראל בקניונים ומרכזי המסחר, עובדים ערבים במקומות עבודה שונים ומגוונים ומשפחות ערביות שבאות לנפוש בפארקים, בחופים ובמקומות בילוי אחרים.
יותר ויותר צעירים ממזרח ירושלים עובדים כאנשי מכירות ומנהלים בחנויות ביגוד, הנעלה וקוסמטיקה במערב ירושלים. נוכחותם כעובדים בענף הביגוד הקמעונאי מייצרת יחסים כוח חדשים בין העובדים, כאשר במקרים רבים הפלסטינים הם אלה שמנהלים את הסניפים. השהייה המשותפת, במקום עבודה אחד, של צעירים בני אותו גיל החולקים תרבות פופולרית משותפת, בדרג עבודה שווה, מייצגת שינוי קל ביחסי הגומלין האתנו-לאומיים בתחום העבודה בירושלים.
בצד "הנכון" של הגדר
אפילו בירושלים, על אף שהאוכלוסייה הפלסטינית נמצאת תחת כיבוש צבאי וקיים נתק חברתי ופוליטי רב שנים בין האוכלוסיות, מתקיים תהליך דומה. הגידול הדמוגרפי המתמיד של ערביי ירושלים מ-1967 ועד היום, לצד הגירה שלילית בלתי פוסקת של הציבור היהודי, מביא לכך שכבר כיום כ-40% מתושבי העיר הם פלסטינים, והצפי הוא שבתוך 15-20 שנה שיעורם יגיע עד לכדי 50%. לגידול זה יש השפעה כבר היום בכמות העובדים והצרכנים הפלסטינים בעיר . נוסף על כך, בנייתה של גדר הפרדה בין ירושלים המזרחית לגדה המערבית היוותה גורם מאיץ לתהליך זה. בין אם מטרתה המקורית של הגדר הייתה בטחון התושבים היהודים של העיר או השתלטות על קרקעות פלסטיניות וניתוק העיר המזרחית מהגדה המערבית, היו לגדר גם תוצאות בלתי צפויות. תוצר ראשון היה הגירה פנימית של עשרות אלפי תושבים פלסטינים שנותרו מחוץ לגדר אל תוך השטח המוניציפאלי של ירושלים, זאת בכדי שלא להפסיד את מעמד התושבות. התוצאה השנייה היתה שינוי בהתנהגות היומיומית של פלסטינים רבים, בעקבות הקשיים שהציבה הגדר. מעתה הבחירה לעבוד, ללמוד, לקנות או לבלות ברמאללה או בית לחם הפכה לפחות ברורה מאליה. להערכתי, מאותה תקופה, מקרב תושבי מזרח העיר שנותרו בצד "הנכון" של הגדר, עלתה כמות העובדים, הצרכנים והסטודנטים המגיעים לעיר המערבית מדי יום.
תופעה זו באה לידי ביטוי בעשור האחרון בצמיחה דרמטית בכמות הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ישראלים, צמיחה בדרישה ללימודי עברית, כמו גם עלייה בשיעורם היחסי בענפי עבודה מרכזיים בעיר המערבית. גם הקניונים שנבנו בעיר בעשור האחרון, בממילא, תלפיות ובפסגת זאב הפכו ליעד פופולרי עבור צרכנים פלסטינים, לצד מספר לא מבוטל של עובדים פלסטינים בחנויות. כך למשל בקניון ממילא, ההערכה היא שבשנת 2014 כרבע מהצרכנים וכשני-שליש מהעובדים במתחם הגיעו ממזרח ירושלים. לאחר המאורעות האלימים של קיץ 2014 פלסטינים הפסיקו לחלוטין להגיע לקניון מלחה, כתוצאה מפחד וכחרם פוליטי מודע, התוצאות הכלכליות היו מיידיות וחנויות מרכזיות בקניון העידו על ירידה של כ-15% בהכנסות. נתון זה מעיד על האופן בו תושבי מזרח ירושלים הפכו לכוח קנייה משמעותי, לא רק במתחם ממילא אשר נמצא על התפר בין שני חלקי העיר אלא אף בקניון מלחה שנמצא בלב אזור יהודי במערב ירושלים.
חולה יהודי, רופא ערבי
נכון לשנת 2011, כמעט כל מחצית מכוח העבודה של מזרח ירושלים הועסק במגזר היהודי, במערב ירושלים ובערים אחרות בישראל. כיום, מדובר בסדר גודל של כ-30-35 אלף איש, שמדי יום מגיעים למרחבים יהודיים ומבלים שם את מרבית שעות הערות שלהם. שיעורם היחסי של עובדי מזרח העיר במספר ענפים הופך את כוח העבודה הזה למכריע בגודלו ובחשיבותו לכלכלת העיר המערבית.
למרות ששוק התעסוקה הישראלי מהווה מקור עיקרי לפרנסתם, יחסי העבודה המתקיימים על פי רוב הנם קבועים בהיררכיה אתנית נוקשה , כשעל פי רוב הערבים נמצאים בדרגי העבודה הנמוכים כעובדים זוטרים או לכל היותר בדרגי הביניים, ואילו היהודים תופסים את רובם המוחלט של הדרגים הגבוהים כמנהלים זוטרים ובכירים. גם החלוקה הענפית של העובדים הערבים מצביעה על הירכיה אתנית ברורה. בתוך ירושלים העובדים ממזרח ירושלים מיוצגים מעבר לשיעורם בכוח העבודה בענפי הכלכלה המסורתיים: 75% בענף המלונאות, 66% מענף הבנייה, 52% מענף התחבורה, 32% מענף התעשייה. לצד זה יש לתושבי מזרח העיר ייצוג חסר בענפי כלכלה מתקדמים כמגזר ציבורי (12%) או שירותים פיננסים (5%). נתון זה מאיר את הצד האפל של ההישענות הכלכלית של הפלסטינים על שוק היהודי ואת האופן בו שוק העבודה משכפל ואף מחזק את יחסי הכוחות בין האוכלוסיות.
יחד עם זאת, יש לציין שבעשור האחרון ניכרת מגמה מתונה של עלייה בסולם התעסוקתי בענפים מסוימים לדרגי ביניים ולניהול זוטר, לאור התעצמות שוק הצרכני של פלסטינים ממזרח העיר, עסקים ורשתות במערב ירושלים מחפשים במתכוון עובדי מכירות שדוברים עברית וערבית ומסוגלים לשרת את שני קהלי היעד. יותר ויותר צעירים ממזרח ירושלים עובדים כאנשי מכירות ומנהלים בחנויות ביגוד, הנעלה וקוסמטיקה במערב ירושלים. נוכחותם כעובדים בענף הביגוד הקמעונאי מייצרת יחסים כוח חדשים בין העובדים, כאשר במקרים רבים הפלסטינים הם אלה שמנהלים את הסניפים. השהייה המשותפת, במקום עבודה אחד, של צעירים בני אותו גיל החולקים תרבות פופולרית משותפת, בדרג עבודה שווה, מייצגת שינוי קל ביחסי הגומלין האתנו-לאומיים בתחום העבודה בירושלים.
תופעה זו של התקדמות בענפי העבודה מתקיימת גם בענף הבריאות, בבתי חולים, מרפאות פרטיות ובתי מרקחת, בהם שיעורם היחסי של עובדים ערבים גדל בהתמדה. למעשה, שיעורם הגבוה של פלסטינים העובדים בתחום הרפואי במערב העיר, מביא לעיתים להתנגדות וכעס מצד לקוחות יהודים. כך למשל, במרפאות הפרטיות של ארגון הרפואה הדחופה ט.ר.מ, כ-50% מהצוות הרפואי במחוז ירושלים הינו ערבי. בסופי שבוע, כשהעובדים היהודים הדתיים אינם עובדים, כמעט ולא ניתן לראות אנשי צוות יהודים בסניפים השונים. וכך תושבי יהודים רבים בעיר מוצאים עצמם מקבלים שירות או מתייעצים עם אחות או רופא ממזרח ירושלים. שינוי כזה ביחסי הכוח, ברמה האישית, בא לידי ביטוי בהערות גזעניות או בהימנעות מקבלת שירות מצד מטופלים יהודים מסוימים. במקרים אלו, שהם נדירים על פי רוב, ההנהלה מתערבת להגנת הצוות הפלסטיני. גם כאן האינטרס הכלכלי וגם יחסי החברות שנרקמים בין אנשי הצוות, הופכים את מקום העבודה למרחב מוגן יחסית עבור העובדים.
הקניון כבועה
העירוב הגובר בין האוכלוסיות בשוק העבודה, מתקיים גם על רקע שינוי תרבותי גלובלי, שמטשטש במידה ניכרת את ההבדלים החיצוניים בין האוכלוסיות, בעיקר בקרב צעירים וצעירות. תרבות הצריכה הגלובלית של מותגים בינלאומיים, סגנונות לבוש ותספורת המושפעים מזמרי פופ ושחקני כדורגל מרחבי העולם, והשהייה המשותפת במרחבים המעוצבים בצורה נייטרלית ובינלאומית, נטולי סממנים מקומיים, הסובבים סביב צריכה, מטשטשים (גם אם לזמן קצוב) את הפערים בין האוכלוסיות ומאפשרים לכאורה שהות משותפת המנותקת מהקונטקסט האלים של העיר.
אין אשליה, כמובן, לגבי העובדה שהסוגיה הלאומית, הכיבוש ויחסי הכוח הקוטביים בין הצדדיים, לא מאפשרים בנייה אמיתית של יחסי אמון וקירבה וחיבור . בסופו של דבר, מרבית האינטראקציה בין האוכלוסיות האזרחיות מתנהלת במערב ירושלים, במקומות בהם יהודים הם בעלי הבתים, המעסיקים והריבונים – והפלסטינים הם במעמד של אורחים, מבקרים או עובדי יום. נוסף על כך, בעשור אחרון, השהיה במרחב ציבורי במערב ירושלים הפכה מסוכנת לתושבי העיר הפלסטינים, עקב גילויי גזענות ואלימות תכופים. גם מן העבר השני, בירושלים המזרחית, מרבית המפגשים בין ישראלים לפלסטינים במזרח העיר מתנהלים בין התושבים לבין כוחות צבא ובטחון או מתנחלים, מפגשים שבבסיסם יחסי עוינות, פחד, שליטה ומחאה. תנאים בסיסיים אלו רק מבליטים את האופן בו מקומות העבודה והקניונים במערב ירושלים מהווים מעין בועות המנותקות מהקשרן המיידי, גם אם באופן זמני ובלתי מחייב.
ההגיון של השוק פועל בצורות אחרות מן ההגיון האתנו-לאומי, במקרים רבים הוא חותר לאינטגרציה ושילוב, במרחב ובכלכלה, הוא מייצר מרחבים משותפים גם בעיר בה תנאי הבסיס הם עוינות ואלימות. בהערכה זהירה ניתן לומר, שלאור העובדה שהעיר כבר עברה שלוש אינתיפאדות, פיגועים, מחסומים ומאסרים המוניים, כוחות השוק הם אלה שמצליחים להחזיק עדיין את שני חלקי העיר ביחד ומונעים ממנה להידרדר למלחמת כל בכל. אולם לצד הפעילות המחברת של השוק, שתי הקהילות היהודית והפלסטינית גם עוברות הקצנה דתית-לאומית שחותרת להפרדה ומתנגדת לדו-קיום. ארגון להב"ה הוא אחד המאפיינים של תהליך זה, והשילוב תעסוקתי של פלסטינים במערב ירושלים הוא האויב הגדול שלו. התחזקותם של שני ההגיונות – הלאומי-אתני והכלכלי-ניאו ליברלי – זה לצד זה, הם אלו שמייצרים את המציאות רוויית הסתירות הפנימיות של החיים בירושלים.
לקריאה נוספת:
שטרן, מ. (2015). שילוב תעסוקתי במציאות נפיצה: תושבי מזרח ירושלים בשוק התעסוקה העירוני. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
שטרן, מ. (2010). בשדות זרים – דפוסי אינטראקציה בין ישראלים לפלסטינים במרכזי מסחר מעורבים. ירושלים: מחקרי פלורסהיימר.
מה יישתנה בקיץ הבא – סקירה וניתוח של אירועי האלימות הלאומנית בירושלים, יולי-דצמבר, 2014 . ירושלים: עיר עמים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 13.06.2016
יש מצב שיעניין אתכם
