כולנו מכירים את הנתונים שהולכים ומצטברים ומספרים לנו שהאנושות הולכת ומתרחקת מיעדי הקיימות המינימאליים שהציבה לעצמה, זאת למרות מאמצים רבים המושקעים בנושא. לא מדובר רק במדינת ישראל שנטשה, למשל, את התכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה. מדובר בכלל הפעילות והמאמצים לצמצום טביעת הרגל האנושית על פני הכדור.
הפרויקט "קיימות עירונית" של מכון ירושלים לחקר ישראל, כמו קומץ פרויקטים נוספים בעולם, מנסה למצוא דרך חדשה להשגת יעדים אלו, מתוך הנחה שהגישות שננקטו עד כה לא הצליחו להביא לתוצאות הנדרשות. הפרויקט מנסה לנקוט בגישה חדשה ומעלה את השאלה: איך ניתן לשנות את ההתנהגות של הפרט, את סגנון החיים שלו, את האופן שבו הוא תופס ערכים כמו "איכות חיים" או "החיים הטובים"? האם ניתן להשתמש בכלים ממדעי החברה, הפסיכולוגיה וחקר תרבות הדיגיטל כדי לעצב התנהגות המעודדת אורח חיים מקיים?
העתיד של דור המילניום
השאלות הללו, יחד עם תובנות וכיווני חשיבה ראשוניים של הפרויקט, עמדו במרכזו של הכנס "קיימות עירונית – מהלכה למעשה" שנערך לאחרונה בהשתתפות כ-250 איש, אנשי השלטון המקומי, מתכננים, אנשי אקדמיה, נציגי משרדי ממשלה, יזמים חברתיים וארגוני חברה אזרחית. דוברת מרכזית בכנס היתה פרופ' הלינה בראון מאוניברסיטת קלארק בארצות הברית, שעוסקת בשינויים סוציו-טכנולוגיים, צרכנות מקיימת וכלכלת שיתוף. בראון היא מייסדת-שותפה של SCORAI ויחד עם בעלה, פרופ' פיליפ ורגרכט, היא מובילה יוזמות בינלאומיות העוסקות בשאלה כיצד ניתן לקדם צרכנות בת-קיימא תוך כדי שימור אורח חיים עירוני איכותי. הדיון שהם מובילים מחפש אחר שינוי תרבותי – מחברת צרכנים המבוססת על רכישת טובין חומריים לעבר סגנון חיים עירוני מקיים החותר למשמעות, שלומות (wellbeing), קישוריות, שיתופי פעולה, אמון חברתי, יציבות וסגנון חיים בריא. עקרונות אלו מציעים תשובות חדשות לשאלה "מהם חיים עירוניים טובים" כאמצעי להשגת קיימות.
את הרצאתה בכנס פתחה בראון במבט על חברת הצרכנים. לדבריה, האמריקאים, אם לא המציאו את תרבות הצריכה, אזי הביאו אותה לכדי שלמות. אולם, בניגוד לתחושה הרווחת כאילו תרבות הצריכה היתה עמנו מקדמת דנן, הרי שלמעשה האתוס של הצורך בצמיחה מתמדת הוא חדש, וראשיתו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אז המשק האמריקאי התאפיין בייצור-יתר שנתמך על ידי הממשלה ועל ידי עידוד מכוון של צריכה.
במחקר שנערך בארה"ב נמצא כי 70% מהצעירים כלל לא רוצים לגור בפרוורים; בעוד שבעבר רישיון נהיגה היה החלום של נער מתבגר, טוענת בראון, כיום יותר ויותר צעירים בוחרים שלא להוציא רישיון נהיגה – ורבים מהם עוברים לחיות בעיר. אותם צעירים העוברים לגור במרכזי הערים מגלים כי החיים בעיר יקרים והדירות קטנות, מה שמשאיר להם פחות כסף לצריכה ופחות מקום לאחסון חפצים.
המעגל הקושר בין צריכה, ייצור צמיחה הגיעו לשיא בפרוורים של שנות החמישים. לפי פרופ' בראון, לא רק הממשל הפדראלי אלא גם ארגוני העובדים, שחלשו על העבודה המאורגנת, היו אחראים לצמיחתן של הסביבות הפרווריות. בניגוד לעמיתיהם באירופה, שקידמו הטבות לאדם העובד כגון עוד ימי חופשה, הרי שהאיגודים האמריקאים נלחמו על עוד כסף ועוד כוח קנייה. תוך עשרים שנה נעו אוכלוסיות חזקות מהעיר לפרוורים והתפיסה של מהי חברה דמוקרטית, מה זה אמריקאי, מהי משפחה שמחה, השתנתה בתוך זמן קצר. הבית בפרוור הפך להיות המודל לאמריקאיות, לחיים הטובים ולמשפחה האמריקאית המאושרת.
אי אפשר להכחיש שכיוון זה הביא לשגשוג גדול. כיום אפילו לעניי המערב יש מים זורמים, חשמל, טלוויזיה ומכונית. אולם הצמיחה הכלכלית באירופה ובארצות הברית נעשית כיום איטית יותר ויותר, מגמה אשר צפויה להימשך. שנות החמישים והשישים העליזות מאחורינו, ושינוי זה צפוי להשפיע בעיקר על הצעירים, בני דור המילניום. האפשרויות הכלכליות שעומדות בפניהם הן מוגבלות בהשוואה להזדמנויות שהיו להוריהם ויהיה עליהם להסתגל לסגנון חיים אחר, צנוע יותר. בראון דווקא רואה בכך פתח לתקווה לחיים עירוניים טובים יותר.
סימנים מקדימים כבר ניכרים בשטח. במחקר שנערך בארה"ב נמצא כי 70% מהצעירים כלל לא רוצים לגור בפרוורים; בעוד שבעבר רישיון נהיגה היה החלום של נער מתבגר, טוענת בראון, כיום יותר ויותר צעירים בוחרים שלא להוציא רישיון נהיגה – ורבים מהם עוברים לחיות בעיר. אותם צעירים העוברים לגור במרכזי הערים מגלים כי החיים בעיר יקרים והדירות קטנות, מה שמשאיר להם פחות כסף לצריכה ופחות מקום לאחסון חפצים. לפי בראון, צעירים אלו חווים שינוי בביטחון התעסוקתי שלהם והתלות בדברים חומריים כסמל חברתי יורדת, בעוד שהצורך בעזרה הדדית עולה בשל חוסר הביטחון הכלכלי בו הם מצויים. כל זה עשוי לעודד מעבר מחברה של צריכה חומרית לחברה עם נטייה לקהילתיות.
כישלונם של השיפורים הקטנים
פרופ' שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה, שדיבר אף הוא בכנס, הצביע על האוריינות כשינוי המשמעותי ביותר בעולמנו, משמעותי אפילו יותר מהגידול באוכלוסיית העולם. כיום, לא רק שאוכלוסיית העולם צומחת, היא גם לא מפסיקה לפטפט, בכתב ולמרחק. השינוי המרכזי ביותר בדרך בה בני אדם מתנהלים קשור למה שמכונה "מיתוג מנות", שמשמעותו שהתקשורת כבר לא עוברת דרך מרכזיה, אלא ישירות, ללא "שלטר מרכזי" שמישהו יכול להוריד, לצנזר או לשלוט בו.
בעולם שלנו, טוען רפאלי, הביט (Bit) דוחק את האטום והייצוג דוחק את המוחשי. חברות כמו "טאואר רקורדס" ו"בלוק באסטרס" לא ידעו לקרוא את התמונה ולעבור מאטומים (תקליטורי אודיו/ וידאו) לביטים (קבצי מוזיקה וסרטים) וכך נגזר דינן לכליה, אפילו בחברת הצריכה.
שינוי חשוב נוסף הינו מה שמכונה "טכנולוגיות של אגרגציה", שמאפשרות לחשוף ולתת ביטוי לרצונותיהם ויכולותיהם של הרבה אנשים ממש כפי שמתרחש ברשתות החברתיות שהפכו את התפיסה של ה"אספסוף" כגורם שלילי ומאיים ל"המון" בעל חוכמה משותפת. בעזרת טכנולוגיות התקשורת החדשות, הגבולות והמרחקים בין יבשות מיטשטשים, באופן שמאפשר, לדבריו של רפאלי, התארגנות פחות היררכית ויותר רשתית.
אז אם העולם משתנה מול עינינו, ואם אנחנו אכן עוברים מעולם של אטומים לעולם של ביטים, ממבנים היררכיים למבנים רשתיים, למה עד כה לא זכינו לראות מהפיכה של ממש או לפחות שינוי מהותי באופן בו אנחנו מייצרים וצורכים?
היועצת האקדמית של פרויקט "קיימות עירונית", ולרי ברכיה, תולה את הבעיה בכישלונם של השיפורים הקטנים – הניסיון של התנועה הסביבתית להשתלב בזרם המרכזי של המערכות הכלכליות הקיימות מבלי לערער על הנחות הייסוד שלהן. כאשר אנשי סביבה התחברו לאנשי כלכלה ואימצו ביחד סדר יום של "כלכלה ירוקה", וזה פשוט לא עבד. דוגמה לכך מגיעה מגישת ההתייעלות הטכנולוגית, הגרינטק והקלינטק, שנפוצה בעיקר באירופה. גישה זו אמנם הצליחה להביא לשיפור בהתייעלות אנרגטית ולהפחית את צריכת המשאבים אבל השיפורים היו קטנים מדי. אמנם, השיפורים הקטנים גורמים לאנשים להרגיש טוב יותר עם עצמם, אבל אנו רחוקים מאוד מהשגת היעדים. התנהלות זו מקנה הרגשה טובה אבל מנציחה את הקיים.
עוצמת השינוי הנדרש, טוענת ברכיה, מחייבת קידום של סגנון חיים אחר, שמערער על המערכות הישנות (Disruptive innovation). הפיתרון יגיע לאו דווקא מחדשנות טכנולוגית אלא מחדשנות ארגונית, כמו למשל שיווק של שירות במקום שיווק של מוצר. המפתח מצוי, לדבריה, בחיבוריות, ביכולת לאתר מוצרים ואנשים באינטרנט, בזמינות ובנכונות לשיתוף ובאמון בין-אישי.
על האתגרים הללו מנסה לענות פרויקט "קיימות עירונית", שמגיע כעת לשלב המעשי שלו באמצעות הקמת מעבדות עירוניות באשדוד, ירושלים וחולון. שאלות רבות עודן מחכות לתשובה, או לפחות לדיון: האם ניתן לשנות את האופן בו אנחנו מגדירים "חיים עירוניים טובים"? איך ניתן לשכנע אנשים לוותר על דברים חומריים לטובת מודלים חדשים של שיתוף? איך ניתן לאתגר את תרבות הצריכה שהוטבעה בנו מאז ילדותנו, ושהולכת ומתגברת תאוצה בכל הפסקת פרסומות? ובעיקר – האם בכל מקום התשובה לכך תהיה זהה, או שבקהילות שונות, בערים שונות, יש לפתח תובנות אחרות לגבי שינוי סגנון החיים של הפרט? או שאולי בסופו של דבר כולנו דומים בשאיפה שלנו לאושר, לבריאות, לקהילה?
את כל המצגות וההרצאות המצולמות ניתן למצוא באתר הפרויקט.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 02.05.2015
יש מצב שיעניין אתכם
