בתצלום שחור לבן יושב זוג – אישה וגבר – צעירים ונאים. לאשה תספורת גבוהה ואסופה, משקפי שמש, שעון יד ושמלה פרחונית קייצית עם צווארון פתוח בסגנון ראשית שנות ה-60. לגבר חולצה מכופתרת משובצת ארוכה ששרווליה מופשלים, מכנסי בד בגזרה ישרה ורגליו גרובות גרביים לבנות ונעולות בנעלי עור. פניו מופנות לאשה, לשערו השחור תלתל על המצח, סנטרו מחודד והוא ככל הנראה מחייך אליה, אם כי האופן בו הוא מפנה את פניו מן המצלמה מקשה על זיהוי החיוך בוודאות. הזוג נראה כשרוי בשיחת היכרות נינוחה. מתנוחת גופה של האישה נראה כי היא אינה מתרשמת במיוחד מהבחור. גופה נוטה מעט לאחור ושומר ממנו מרחק, ידה השמאלית מונחת על בטנה וירכה בתנוחה מסתירה-מצטנעת, ומשקפי השמש מונעים מאתנו ומהבחור להעמיק בהבעת פניה. רגליה המשוכלות הולכות ומתמזגות עם גדר האבן וסנדליה נבלעות בצל הקצר שהגדר מטילה על האדמה. ככל הנראה מדובר בשעת צהריים. גדר האבן עשויה סלעים גסים מונחים זה על זה בטיט אפור כהה והיא מחברת כקיר תמך נמוך בין שני מפלסים. גובהה כחמישים סנטימטרים המאפשרים לגבר ישיבה נינוחה ולאישה הנמוכה ממנו ישיבה, שיש לייצבה עם היד המושטת לאחור. ברקע, במפלס העליון של הגדר, משטח חול זרוע ענף, דוד שחור, גבעת חול שחציה מוצל, מוט זרוק משמאל ומוט מונח מימין. מעליהם מתנשא המשטח האנכי התוחם את התמונה – הבניין – כפלקט בתפאורה. זהו מבנה אורכי המשתרע מקצה התמונה ועד קצה. המבנה מונח על הקרקע ללא גינונים מיוחדים, מסגרת מעל יציקת בטון ומיד מתחילים החלונות והמרפסות לטפס זה מעל זה וזה לצד זה בסדר מופתי: זוג מרפסות פעורות במשטח הקיר ולהן מעקה, מכל מרפסת כניסה לשני חדרים בעורף ובצד, בין כל שתי מרפסות עמוד, משני צדי כל מרפסת משטח קיר ואז החלונות – ספיהם במשטח הקיר ותחתם מלבן שקוע, ביניהן עמוד מחלק וחוזר חלילה. בקצוות הבניין במקום צמד חלונות יש רק שורה אחת מהם התוחמת את המבנה באופן סימטרי וסביבה מסגרת בטון דקה. הבניין מסתיים קצת מעט לפני מעקה האבן, עליו יושב הזוג שלנו ומביט זה בזה בנעימים ובקיפאון. זוגות של חלונות וזוגות של מרפסות מהדהדים את הזוג הצעיר – משטחים לעומת חללי מרפסות, שחור ולבן, אור וצל, בנוי ופתוח. כל הקומפוזיציה הזו עולה לגובה ארבע קומות וסופה במסגרת הבטון המתחילה בקרקע. סך הכל ארבעה צמדי מרפסות – סך הכל 32 דירות לזוגות צעירים בבניין שעוד רגע קט יאוכלס. תכף יחובר החשמל, בשתי נקודות כבר בולטת התשתית מהקיר, ממתינה. מימין לבניין ברקע נראות רק דיונות או תלוליות חול ועננים קלים משייטים בשמיים האפורים. אך עוד דבר מה במסגרת התמונה – צדה הימני חתוך באלכסון וטביעת אצבע עדינה מתנוססת מחוץ לתמונה. למי שייכת האצבע? מתי היא הוטבעה? מה מקור התמונה? לתמונה, שנמצאה על ידי יועצי השימור של הוועדה באלבום בארכיון ותיקי בת ים, אין תאריך או פרטים נוספים כגון מתי צולמה, לצורך מה, מי צילם ומיהם המצולמים. והנה בכתבה בשם "יחידת שכנות – רמת יוסף – בת ים" במדור תכנון בכתב העת "הנדסה ואדריכלות" משנת 1959 שהגיע מארכיון אדריכלות ישראל ("אאי") מתגלה תמונה אחרת. בחיפוש חוזר בארכיון פרלשטין (המצוי אצל אחיינו האדריכל אבי מאיר) גם מופיעה תמונה זו בשלמותה. מסתבר שהאלכסון אכן מעיד על חיתוכה. הפועלים העובדים באתר נגזרו ממנה באבחת מספריים. לסצנה הרומנטית נלווים ארבעה פועלי בניין חבושי כובע ומכנסי חאקי, המודדים ובונים בחולות את פלטת הבטון לשיכון הבא בשורה. הנה כי כן הזוג הנחמד למעשה מבויים באמצע שכונה שהיא אתר בנייה, ההולכת ונבנית סביבם בחולות על ידי אגף השיכון של משרד העבודה. השלטון המרכזי מסתתר מאחורי המבנה הארוך, מייצר אותו בזמן אמת.
החול בחזית והחול ברקע מעידים כי הבניין מצוי בשטח חולות, כפי שכותב המתכנן האדריכל יצחק פרלשטין בכתב העת "הנדסה ואדריכלות": "רכס גבעות החול הנמצא דרומית ליפו, בין בת ים במערב וחולון במזרח, היה ידוע בזמן ממשלת המנדט כ'שטח החולות דרומית ליפו'. על שטח זה התנהלו משפטי קרקעות מסובכים לקביעת הבעלות במשך שנים רבות, הפתרון למשפטים אלה בא עם קום המדינה, ביוזמת אגף התכנון, שהמליץ על הפקעת הקרקעות האלה לצרכי התפתחותה והתפשטותה של תל אביב". גם העיתון מעריב מדווח בתאריך 4.11.1960: "גילינו עיר חדשה: בת ים. חולות הזהב נעלמו כמעט כליל בדרומה של תל אביב – במוקמם קמה עיר עולים חדישה, בנויה לתפארת. מי שאהב את גבעות החול הצהובות – שנבלעו-נעלמו במרוצת השנים מתחת למיליוני טונות של בטון ואספלט הקרויים תל אביב, היה נודד עוד לפני זמן מה דרומה – לבת ים. שם אפשר היה לראות את המדבר בכל תפארתו הרומנטית. אבל גם ים החולות של בת ים כמעט ונעלם היום מנופה של בת ים, ואם יש עוד חשק למישהו לבוסס בשארית המדבר הקיימת עוד – עליו להזדרז. עוד מעט ותיעלם מן האופק גם שארית אחרונה זו – זכר למדבר שהיה שם פעם…". שכונת רמת יוסף תוכננה ונבנתה במזרח בת ים, אם כן, על שטחי הפקעות כחלק ממה שכונה אז "יחידות שכנוּת" – איברים עירוניים אוטונומיים המכילים מגוון של טיפוסי דירות, שירותי מסחר, חינוך ופנאי, אשר נפרשו בקווים גמישים ורחובות מעוגלים עם שפע של מרחבים פתוחים בהם וביניהם, כמעין קיבוץ גדול. אדריכלי הנוף שהיו אחראים על פיתוח השטחים הפתוחים ליפא יהלום ודן צור – נחשבים מאבות אדריכל הנוף בארץ. תצלום אוויר אלכסוני של השכונה בראשית שנותיה מציג את הקשתיות של רחוב מבצע סיני ואת מערך הרחובות הפנימיים. הקשתיות בולטת במיוחד על רקע קופסאות השיכונים המלבניות. רק מגדל המים, מאגרי המים, ואחדות מתקרות הבטון של מבני הציבור – מפוסלים בשיפועי בטון מעוגלים, כל שאר הבניינים יישרי זווית למהדרין. תנוחתם של השיכונים על הרחוב עם חזית הצד הצרה מעידה על תפיסה הנמנעת מכל ניסיון לעירוניות מלווה רחוב אלא להיפך – מניסיון להזליג את השטחים הירוקים הפנימיים (שהיו חוליים בעת הבנייה) החוצה אל הרחוב באמצעות השטחים הפתוחים שבין הבניינים. על מנת להמחיש, משתמש המתכנן עצמו בתיאורים הלקוחים מעולם הטבע: "רשת הדרכים בנויה על טבעת ראשית פנימית, אשר ממנה שלוחים ענפי רחובות ומסביבם מרוכזים קבוצות הבניינים. שיטת השטחים הירוקים מורכבת מרצועות ירק, החוצות את השכונה בכיוונים שונים במאונך לטבעת הדרכים הראשיות ורצועות אלה מתרחבות במקומות הדרושים על ידי פארקים מקומיים, הצמודים לבנייני הציבור. במרכז השטח של הטבעת הראשית נמצא המרכז המסחרי הראשי ובית הספר התיכון. שלושת בתי הספר היסודיים מחולקים בשכונה בצורה שווה וכן מאותרים בשכונה מרכזי מסחר משניים ולידם בנייני ציבור הכוללים גני ילדים, בתי כנסת ובנייני ציבור אחרים" (כתב העת הנדסה ואדריכלות).
זהות ישראלית ומיזוג גלויותשכונת רמת יוסף הנה חלק ממפעל השיכון הציבורי בארץ והיוזמה להקמתה באה מתוך צורך לפתור מצוקת דיור בארץ ובאזור חולות בת ים וחולון. כפי שניתן ללמוד מתיק התיעוד, מרחב התכנון התפתח לארבע שכונות: נאות רחל וג'סי כהן בחולון ורמת יוסף ורמת הנשיא בבת ים. ארבע השכונות תוכננו כיחידות שכנות נפרדות. התכנון והביצוע של השכונה נעשו בין השנים 1958 ל-1962. בסך הכל כ-3,200 יחידות דיור. בשונה משכונות השיכון הציבורי שתוכננו בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, שכונות שעיקרן היה במציאת פתרונות דיור מהירים לעולים, מודל האכלוס בשכונות האגף משנות ה-60 דאג לאפשר פתרונות הן לעולים והן לזכאים מבני הארץ. חלק מהדירות הוקצבו לאוכלוסיית יעד של זוגות צעירים ושל תושבים שתנאי המחייה שלהם ירודים ונמצאו זכאים. למעשה, עם אכלוס השכונה חוסלה המעברה הצפונית בעיר. תפיסה זו של מודל אכלוס משולב נשענת על המחשבה שהשכונה תבנה קהילה מעורבת והנה המשך לאידיאולוגיה לפיה המרחב אמון גם על יצירת הזהות הישראלית החדשה ומיזוג הגלויות: "עתה מקימים שכונה חדשה ודייריה מהווים 'קשת' מגוונת של כל יסודות העם. 'אנו רואים זהות בין תכנית לשיכון הזוגות הצעירים לבעיות מיזוג הגלויות בשיכונים' סבורים אנשי אגף השיכון" (מעריב, 9.10.1959). התצלום מראה זאת בבירור – חולות וזוגות צעירים, עוד לא סיימו לבנות וכבר מצולם הבניין ומשווק או לכל הפחות מופץ בחוברות התכנון. לצד התצלום מופיע שרטוט הדירה, דגם "62", בגודל 47 מ"ר ברוטו המתוכננים למופת: שני כיווני אוויר מנוגדים המאפשרים זרימת אוויר; מרפסת קדמית הפונה לסלון ולחדר השינה; מרפסת שירות למטבח ולחדר רחצה; חדר שינה מרווח, תנועה מעגלית בדירה סביב קיר הסלון המרכזי; חלונות פונים החוצה לכל החדרים; שתי דירות לקומה בכל כניסה. תכנון פונקציונלי ומיטבי לדירה בגודל זה. והשוויוניות, הו השוויוניות – כל הדירות זהות בתכנית ובחזית, אין פנטהאוז שהרווח ממנו מחזיר את הוצאות הבנייה כולה, אין דירות גן שביכולתן לנכס חצר. כולם שווים לכולם, הרקיע שייך לכולם, החול שייך לכולם ולמעשה לאף אחד.
בשיכון אחר ברחוב קק"ל, הגובל בשכונה מצפון, בדירה בגודל דומה התגוררה משפחת עבאדי. תמר לוזון, הנכדה, מתארת זאת כך: "לבלוק היו שלוש כניסות, בכל כניסה ארבע דירות על פני שתי קומות. בדירה היו מטבח, סלון, חדר והול כניסה. על פי תאורה של אחות סבתי 'כל הבית בלילה היה חדר שינה'. בשלב זה גרו עם ההורים רק חמשת הילדים הצעירים של המשפחה, ההורים ישנו תחילה בסלון עם הבת הצעירה עד שהגיעה לגיל חמש, וארבעה אחים נוספים בחדר. בהמשך כשהתבגרו והיה צורך להפריד בין הבנים לבנות ישנו שתי האחיות בהול על מיטה מתקפלת והאחים בחדר. בנוסף, היתה מרפסת קטנה מאוד שלימים הורחבה פי ארבע מגודלה המקורי – לכל אורך הדירה ונסגרה באמצעות תריסים וכך יכלה לשמש כחדר נוסף בדירה ואף להכיל בשבתות וחגים ארוחות ואירועים של כלל המשפחה המורחבת שכללה את תשעת האחים והאחיות, בני הזוג שלהם וילדיהם" (תמר לוזון, עבודת סמינר, המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל). כנראה על מנת למנוע מצבים מעין אלו, צולם זוג צעיר, בשלבי היכרות ראשונים וללא ילדים, על רקע השיכון. בכתבה שפורסמה במעריב באוקטובר 1959 נאמר בפירוש: "כמובן יכולנו גם להקציב דירות גדולות ויקרות מאלה, אולם זאת ביקשנו למנוע. כי לא רצינו שזוגות צעירים יסתבכו בהלוואות גדולות מדי". סבא וסבתא עבאדי, כותבת לוזון, נשארו לגור בדירה עד סוף ימיהם. לא הועילו כוונות התכנון. אמנם בשנת 1984 הוכנה תכנית מספר 319 לעיבוי שכונת רמת יוסף, אשר מיפתה את טיפולוגיות הבנייה הקיימות בשכונה וקבעה לכל טיפולוגיה הנחיות המאפשרות הגדלת הדירות, אך עד היום התכנית כמעט ולא מומשה. הסיבות לכך נעוצות כנראה ביכולותיהם הכלכליות של תושביה. בין תצלום חינני זה לבין הדמיות שיווק לבניינים חדשים, כפי שאנו רואים כיום, ניכרים כמה הבדלים ידועים. ראשית, היות שאין יותר בארץ בניית דיור ציבורי, אלא הדיור רובו ככולו נבנה על ידי יזמים פרטיים, לא סביר מצב בו הדירות משווקות רק לאחר בנייתן. על כן, צילום בעת הבנייה לצורך מכירת הדירות אינו סביר עוד. אולם, לא רק זאת, צילום בניין ללא כל ייפוי – לא עצים ולא תריסים, לא גינת נוי ולא גן משחקים, לא ציפורים ולא מטוסים – מבטאת ישירות ומימטיות המעמידה את הבניין כשלעצמו, עוד ברגע בנייתו, כמוצר בעל ערך ויכולת להיות נחשק. ועוד, נקודת המבט ממנה מצולם הצילום – כפי הנראה בידי צלם המניח מצלמתו על חצובה בגובה העיניים – אינה אופיינית להדמיות עכשוויות. ברבות מההדמיות כיום המבט מרוחק והבניין נראה כתכשיט או כחלק ממערך המשקף דימויים של איכות חיים, ולא בגולמיותו הבניינית והיומיומית, מגובה העיניים ותוך התבססות החצובה בחול. בתצלום המלא הכולל את ארבעת הבנאים ניכרת רוח התקופה – האדרת הפועל, הסולל והחקלאי העברי הבונה את הארץ. היום, אפשר לומר, המגדלים נדמים כצומחים מעצמם ובהדמיות למיניהן אין כל זכר לידיים הבונות אותן. אמנם ייתכן שהתצלום לא נעשה לצרכי שיווק אלא צולם על ידי האדריכל לצרכי תיעוד העבודה ופרסומה, אך במקרה כזה לא ברור כיצד הזוג היפה הגיע לתמונה. ציפוף או שימור?על שולחן התכנון העירוני היום, מונחת לדיון העיר המזרחית-ממסדית, על המגרשים הגדולים והשטחים הפתוחים שבה והאפשרויות הגלומה בהם לפינוי-בינוי. בערב עיון פתוח לציבור, שנערך לאחרונה בשכונה על ידי העירייה, הציגו יועצי השימור של הוועדה העירונית לשימור אתרים את תיק התיעוד. לאחריו הוצגה תכנית שימור לחמישה שיכונים בגבעתיים במסגרת תכנית פינוי-בינוי רחבת היקף המייעדת עשרות שיכונים להריסה. אחד הנושאים שעלו בדיון נגע למרחק בין הבניינים. הטענה היתה שהשכונה יכולה לשרת הרבה יותר תושבים ושהשטחים הפתוחים אינם מנוצלים באופן מיטבי. בחורה שגדלה בשכונה הגיבה לטענה זו וסיפרה כי הזיכרון החזק ביותר שלה מילדותה הוא מאותם שטחים פתוחים גדולים שבין הבניינים, שאם יצופפו אותם לא יוותר מהם מספיק. חיזק אותה אדריכל שטען כי המרחקים בין הבניינים אינם מיועדים רק לשימוש כגן פתוח, אלא גם ליצירת המרחק בין המבנים, כך שלכל דירה תהיה תחושת פרטיות ומרחב. המרווחים הללו, הם טענו, הנם חלק מרכזי מאיכות החיים בשכונה. בתצלום שלפנינו אכן ניכר כי המרחק בין המבנים רחב עד כדי כך שניתן לצלם תמונת רוחב של השיכון והשטח הפתוח שלפניו, מבלי לחשוף את השיכון הבא אחריו. אך האם מרחק זה אינו גדול מדי? האם ניתן לייצר עירוניות כאשר הרווחים כה גדולים? ייתכן שדווקא תוספת אוכלוסיה, צמצום המרחקים בין המבנים והגבהתם יוכלו לייצר אינטנסיביות עירונית שחסרה כאן. זוגות צעירים רבים שעזבו יוכלו לחזור לשכונה וליהנות ממנה. בנוסף, יש לשים לב לכך שתחושת הפתיחות אינה נובעת רק מהמרחק בין הבניינים אלא גם מאופן העמדתם הישיר אל מול השטח הפתוח. יציקת הבטון מונחת פשוט על משטח החול – במפלס החול, ללא הגבהה, ללא מדרגות, ללא לובי, ללא גדרות. גם גדר האבן הנמוכה עליה יושב הזוג, המשמשת כקיר תומך ומפריד בין הבדלי טופוגרפיה ובין הבניינים לשטח הציבורי, בנויה בגובה וברוחב נמוכים המאפשרים ישיבה ולא כגדר חוצצת. ללא הפרדה בין השטחים הפתוחים הפרטיים לציבוריים המרחב הפתוח מועצם ונחווה כאחיד ורחב. אולם, במצב העניינים כיום תחושת הקיבוץ הגדול מעצימה לעתים דווקא את ההזנחה בשטחים הפתוחים הפרטיים ופוגעת באיכות השטחים הציבוריים. אולי הצמדת חלק משטחי הקרקע המשותפים לדירות גן והקפתם בגדר ירוקה חיה תוכל להביא לטיפוח השטחים ולהעלאת איכות ההליכה והשימוש ברחוב ובשכונה. מעקות האבן המשמשות כספסלי ישיבה, מפלס אחיד בין הבניין לשטחים הפתוחים, הימנעות מגדרות כלפי הרחוב – כל אלה יוכלו להמשיך ולאפיין את השכונה גם בעת בנייה חדשה בתוכה. סוגיה נוספת שעלתה בדיון היא האם פרלשטין עצמו חשב על הרחבתה העתידית של השכונה בעת תכנונה. עד כה לא נמצאו לכך כל סימוכין משורטטים או כתובים, אך אפשרות ההרחבה של השכונה עלתה כבר בראשיתה. פרלשטין עצמו כתב בכתב העת "תכנון": "תכנית הבינוי, ששימשה יסוד לתכנית המפורטת של השטח, חושבה ל-2,200 יחידות דיור, אולם בהגיע מועד פיתוח השטח ולאור גידול האוכלוסיה במדינה, קיבל אגף השיכון של משרד העבודה את הסכמת אגף התכנון להגדיל את הצפיפות כך שתכלול 3,200 יחידות דיור. בתכנית כלולים בחלקה הניכר בניינים בני שלוש וארבע קומות, ובמספר קטן בתים טוריים בני קומה אחת. המרחקים בין הבתים גדולים ויוצרים חללים פתוחים ונעימים בין הבתים ולמעשה הוכח, כי הגדלת הצפיפות תרמה לשיפור צורות הבינוי ולאפשרויות הפיתוח בכך, שאגף השיכון הקציב פיתוח נוסף על ידי סלילת כבישים, ריצוף מדרכות, גדרות, גינות פרטיות וכו'. גם עיריית בת ים החלה כבר בביצוע העבודות הציבוריות הדרושות".
בהתאם לרוח זו, אין לפסול את האפשרות לשימור איכויות השכונה דווקא באמצעות ציפופה. לו היה פרלשטין מתכנן היום את השכונה, קרוב לוודאי שהיה תומך בכך. ביחס לכך עולה שאלת הבנייה לגובה בשכונה: האם בנייה גבוהה ביחס לבינוי הקיים תפגע באופי השכונה? וכיצד ניתן לייצר בנייה חדשה שלא תהיה רק מגורים מוקפים במגרשי חניה אלא תייצר מערכת מורכבת של יחסים בין הבניינים לרחובות ולשטחים הציבוריים שסביבם. מתוך הדיון עלה שהפתרון לשאלה זו יכול להתגבש באמצעות מדיניות כוללת, אשר תנתב את הבנייה הגבוהה למתחמים מוגדרים. קנה המידה של השכונה כפי שהוא היום – ארבע קומות ברובה – בודאי ניתן להגבהה. תושבת אחת שאלה בייאוש מתי זה כבר יקרה. הדיירים מחכים שנים ליזמים שיקדמו עבורם תכניות פינו בינוי או תמ"א 38 – מהלך שכשלעצמו תוקע את המצב הפיזי של הבניינים במקומו עם תקווה לשינוי עתידי וללא כל שינוי בהווה. והשאלה המרכזית היא כמובן – למה בכלל לשמר? האם אין זה מדכא/כולא את האנשים בתצורות החיים הממסדיות? האם שימור של כמה שיכונים אינו פחלוץ מוזיאלי מעיקרו ומהווה פגיעה והתכחשות למטרות התכנון המקוריות של השכונה והתאמתן לרוח הזמן? את מי בעצם הדיון על השימור משרת? "אין זה מקרה", כותב הסוציולוג פייר בורדייה, "שאחד האותות המובהקים, המעידים על כינונו של שדה, הוא הופעת גוף של משמרי חיים (ביוגרפים) ומשמרי יצירות: פילולוגים והיסטוריונים של האמנות ושל הספרות, המתחילים לתייק בארכיונים טיוטות, סקיצות, כתבי יד, ו'לתקן' אותם, לפענח אותם וכו': אנשים שיש להם עניין מובהק בשימור מה שמיוצר בשדה, שיש להם עניין לשמר את היצירות ולשמר תוך כדי כך את עצמם" (בורדייה, "על כמה מתכונות השדה," שאלות בסוציולוגיה, מצרפתית: אבנר להב, 115). האם הנרטיב העירוני הנרקם עם השנים זקוק לשמירת פיסות מן העבר על מנת להמשיך ולהתקיים?האם הזיכרון של המקום טמון בבניינים? * כחלק מהזמנה לכנס פורסמה התמונה באתר הפייסבוק של מוזיאון בת ים. תושבת בת ים פנתה למארגנים וביקשה פרטים על התמונה. היא חשבה אולי זו סבתה בתמונה, שהיתה לדבריה יפהפייה ואושיה בת ימית ידועה. נשמח אם מי מהקוראים ידע לזהותה ולזהות את הבניין המצולם. תחת מעטה השנים והתוספות עד היום לא הצלחנו למקמו בשכונה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 16.06.2016
יש מצב שיעניין אתכם
