הגעתי לטיחואנה, הסמוכה לגבול של מקסיקו עם ארצות הברית, בהזמנתו של מנואל רוזן, ראש בית הספר לארכיטקטורה ב-Universidad Iberoamericana Noroeste. הוא שמע על העבודה שלי בתחום הדיור בר-השגה והציע שאחלוק את הידע שלי עם תלמידיו. אחרי ההרצאה, הוא הציע להראות לי את אחת השכונות הבלתי פורמליות הגובלות בעיר.
המכונית פנתה, ולעיניי נגלו מאות ואולי אלפי כתמים חומים המכסים את הגבעות. בהתחלה היה קשה להבין במה מדובר. ככל כשהתקרבנו, התבהרה התמונה והכתמים התבררו כצריפים. קיוויתי שהם יתגלו כנטושים, שריד לאסון שאולי התרחש כאן בעבר, אך התקוות התפוגגו כאשר הבחנתי באנשים שיוצאים ונכנסים מהבקתות הללו ובמכוניות מקרטעות שנוסעות ביניהן. רוזן הבחין במבט שעל פני והסביר שתושבים חדשים שמגיעים לעיר מתגוררים בתחילה אצל קרובי משפחה או בשכירות, אך לאחר מכן רבים מהם פולשים לחלקת אדמה. לבד, או בסיוע של חברים, הם מקימים שם את ביתם. בשלב מאוחר יותר, הם מחברים את הבית באופן בלתי פורמלי לרשת החשמל, ושנים לאחר כך – לרוב לפני בחירות, הוא הוסיף בחיוך – מונח גם צינור מים שמשרת את השכונה.
שוטטתי במקום דרך שביל צר ובלתי סלול בין שורה של צריפים, שכבלי חשמל מאולתרים תלויים ביניהם. ביוב זרם בתעלה צדדית והעלה ריח רע. צמיגים שחוקים נערמו זה על גבי זה על מנת למנוע הידרדרות של הקרקע או לשמש כמדרגות. מיכלית גדולה הגיעה לצומת ועצרה. נשים יצאו מבתיהן, מילאו מים במכלי פלסטיק ודליים בצורות וגדלים שונים, שילמו לנהג וחזרו לבתיהן.
קירות הצריפים היו עשויים מלוחות עץ מכוסים ביריעות זפת, וגגותיהם מפח גלי חלוד. הדלתות ורוב החלונות נראו כאילו ידעו ימים טובים יותר וככל הנראה מוחזרו מבתים אחרים. ערימת לבנים אדומות ליד אחד הבתים חיכתה לשימוש חוזר. בבית הסמוך, מישהו בדיוק בנה תוספת מבלוקים למבנה עץ. האזור נראה כמו אתר בנייה אחד גדול, המתנהל באיטיות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם עוני בקנה מידה כה עצום. אלו שפלשו לכאן עשו זאת כי לא היתה להם ברירה אחרת. הרצון לשפר את חייהם הביא אותם מהאזורים העניים יותר בדרום "אל נורטה", אל הצפון. כשהבטתי לשורות האינסופיות של צריפים סביבי, עם ערימות הלבנים, החלונות, הדלתות והצמיגים הבלויים המפוזרים ביניהם, הבנתי שאני נמצא בעיצומו של מבצע מיחזור ענק, כשאנשים משתמשים בכל מה שהצליחו להשיג על מנת לבנות לעצמם מחסה.
הרגשתי שלמקום יש נשמה, תחושת מקום בלתי רגילה, שאולי נובעת מהיעדר האמצעים הגלוי כל כך.
התביישתי בצריכת היתר שלנו בצפון. כמעט הרגשתי צורך להתנצל. המראה שנגלה לעיניי גרם לי לתהות האם השאיפה שלנו לרכוש עוד ועוד והתחרות הבלתי נגמרת עם שכנינו, בכלל מייצרת מקומות טובים יותר. האם הרגלי הצריכה שלנו יצאו מכלל שליטה? האם אנחנו באמת מבינים את ההשלכות שלהם – את ההשפעה שלהם על הסביבה, למשל?
אין מקום שמשקף את ההרגלים העכשוויים שלנו כמו בית המגורים, ושם צריך להתחיל את המסע שמתחיל במאה העשרים ונגמר בשכונות הלא פורמליות של טיחואנה.
כשהבטתי לשורות האינסופיות של צריפים סביבי, עם ערימות הלבנים, החלונות, הדלתות והצמיגים הבלויים המפוזרים ביניהם, הבנתי שאני נמצא בעיצומו של מבצע מיחזור ענק, כשאנשים משתמשים בכל מה שהצליחו להשיג על מנת לבנות לעצמם מחסה.
שני מקררים, שלושה בתי שימוש ומכונת פסטה אחת
מאז אמצע המאה העשרים, מאמצי שיווק של תאגידים רבים, מתחום המזון ועד למוצרי חשמל, מופנים לזירה הביתית. אנחנו, הצרכנים, רחוקים מלהיות קורבנות חסרי ישע. אנחנו משתתפים פעילים, שמונעים מתוך השאיפה לצבור יותר ויותר ומתוך התקווה שעוד "דברים" יהפכו אותנו למאושרים יותר. אולם, אחרי הרכישה אנחנו מגלים שהריגוש נעלם במהרה ואנחנו חוזרים לנקודת המוצא, לפחות עד הרכישה הבאה. והתוצאה: בשנת 2009, כמעט רבע ממשקי הבית בקנדה החזיקו לפחות שלושה מכשירי טלוויזיה, וכמעט שליש החזיקו לפחות שני מקררים. אמצעי התקשורת מביאים לתשומת ליבנו את קיומם של שיפורים וחידושים ומפתים אותנו לרכוש אותם, באופן ישיר או עקיף. פעולת הרכישה הפכה לפשוטה בהרבה עם הנגישות לאשראי וערוצי הקניות, שהוחלפו בהמשך בקנייה מקוונת. צריכה הפכה להיות שיטחית, אינפולסיבית, ונעשית ללא מחשבה.
עיצוב סביבות המגורים העכשוויות משקף את המגמות האלו. מבני מגורים חדשים מבקשים לייחד את עצמם אולם באופן פרדוקסלי, ניתן למצוא בהם את אותו מבנה פנימי עם אותם אלמנטים "ייחודיים", כשהשאיפה להרשים מושגת באמצעות גודל בלבד. בית חדש בקנדה עשוי לכלול מבואה ענקית, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, מדרגות מעוגלות וקמין שלעולם לא ייעשה בו שימוש. למעשה, בית חדש היום הוא שורה של ניסים קטנים. קחו את המטבח, למשל. תנור המיקרוגל היה זה ששינה את המטבח ממקום של בישול למקום של עיבוד. בכך, הוא שינה את סוג המזון שאני רוכשים, מחומרי גלם למזונות מוכנים להגשה, ואת צרכי האחסון שלנו. מקררים גדולים החליפו את המזווה שהיה עמוס בעבר בשימורים ובמצרכים. אנחנו זקוקים ליותר ארונות שיאחסנו מעבדי מזון, מסחטות מיץ, מכונת פסטה, מכונות לחם, מכשירי פופקורן, מכונות קפה ומכשירים אחרים שאנחנו מקבלים כמתנה לחג, לחתונה או לחנוכת בית, או שקנינו בעצמנו מתוך איזה רעיון רומנטי לאחר שצפינו בתכנית בישול. בחלק המכשירים אנו משתמשים רק פעם אחת ולאחר מכן קוברים אותם עמוק בתוך המדף התחתון של הארון.
השיווק שינה גם את חדר האמבטיה. החדר הזה, שהיה פעם צנוע, הפך לספא אמיתי עם שפע מכשירים: אמבט ג'קוזי, מקלחון משוכלל, מיכל הדחה סמוי עם הדחה שקטה, משטח עם כיור כפול, תאורת איפור – כל אלו מתחרים על תשומת ליבנו בגן עדן של ריצוף איטלקי. יש את חדר האמבטיה הראשי, חדר שירותים לאורחים בקומת הקרקע, עוד אחד בקומת המרתף, וחדר אמבטיה הצמוד לחדר השינה המרכזי. הסטאטיסטיקה מראה כי משק הבית האמריקאי הממוצע צורך כ-1,500 ליטר של מים ליום. ההשקיה של החצר צורכת כעשרים עד חמישים אחוזים בלבד של צריכת המים (בהתאם לאזור האקלים). לפי ה- American Water Works Association, בית אמריקאי ממוצע מכיל שניים או שלושה בתי שימוש. בכל אחד מהם מודחים המים, בממוצע, 12-13 פעמים ביום. צריכת היתר הזו צורמת לאור שינויי האקלים, שהובילו בשנים האחרונות למחסור במים מתוקים בחלק מהמקומות בצפון אמריקה. יתרה מכך, היא תורמת לבעיות של ניהול שפכים ברוב העיריות המטפלות בשפכים הביתיים. מכוני טיהור שפכים עירוניים צורכים כמויות גדולות של אנרגיה ומוגבלים בסך כל השפכים בהם ניתן לטפל בכל זמן נתון. מכיוון שעיריות רבות אחראיות לטיפול במי שופכין ובמי נגר, כאשר המערכת עמוסה בזמן סערה, מים בלתי מטופלים עלולים להשתחרר בטעות.
הבית כצרכן שירותים
כמובן, בעידן הדיגיטלי תעשיות האלקטרוניקה והבידור משפיעות באופן ניכר על הצריכה הביתית. חברות הטלפון והכבלים זיהו את הפוטנציאל הטמון בהפיכת הבית לצרכן שירותים. מחשבים הפכו למוצר הכרחי, כששירותים כגון בנקאות וקניות עברו לזירה האינטרנטית. רוב הבתים כבר לא מסתפקים במחשב אחד; ילדים עושים את שיעורי הבית, משחקים, גולשים באינטרנט, וההורים מתעדכנים בנעשה במשרד, קוראים חדשות, משלמים חשבונות או בודקים את מצב המניות שלהם.
טלוויזיה בכבלים או בלוויין, יחד עם שירותי VOD, מאפשרים גישה למאות ערוצים והופכים את חדרי המגורים ל"קולנוע ביתי", עם מסכים ענקים ומערכת סאונד היקפית. פילוח התכנים הוביל לרכישת מכשיר טלוויזיה שני, שלישי או רביעי. ה-DVD הצטרף לקלטות (זוכרים אותן?) עם עליית הפופולריות של שירותי הזרמה ("סטרימינג") כמו נטפליקס והולו. איכות האודיו והווידאו הולכת ומשתפרת משנה לשנה, ומוצרי הפרימיום של אתמול הופכים לסטנדרט החדש.
וול סטריט רוצה שנאמין שהצריכה הפרטית היא מבורכת, אינדיקטור חיובי לאופן בו אנו מתנהלים כאינדיווידואליים. ממשלות רואות באמון הצרכנים כסימן חיוני לרווחה הכלכלית הלאומית. בפועל, הם אינם חולקים את העלות האמיתית של הצריכה חסרת הטעם הזו. אנחנו לא מודעים באופן מלא – או בוחרים להתעלם – מההשפעה של של צריכת היתר על הסביבה, ובעקיפין גם על אנשים רבים, כמו אלה שראיתי בטיחואנה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 05.06.2017
יש מצב שיעניין אתכם
