עם שיער בלונדיני גולש, נעלי עקב אדומות, ריסים ארוכים ארוכים ושפתיים וציפורניים צבועות בצבע עז מסתובבת שושקה ברחובות הערים, יומם וליל, ומבצעת פעולות גרילה למיגור הגזענות במרחב הציבורי. אה כן, והיא עושה זאת בעירום מלא. בשבועות האחרונים קשה היה לפספס את שושקה, אמנית ואקטיבסטית – כפי שהיא מעידה על עצמה – שעמלה קשות על הסרת כרזות ושלטי תעמולת בחירות מסיתים ומלבי שנאה ברחבי הארץ, לטובת מסר סובלני וידידותי.
שושקה – האלטר-אגו, אם אפשר לומר, של האמן והמאייר זאב אנגלמאיר – היא משב רוח מרענן בנוף הציבורי. אז תפסנו אותה, ואת המוח שמאחוריה לשיחה, כדי להכיר אותה קצת יותר טוב.
אז איך בעצם נולדה שושקה?
שושקה נולדה בערב אחד על גג של חבר. ציירתי אותה שמחה וערומה על דפים של אטלס ושכחתי אותם על הגג. למחרת אספתי אותם, אחרי ליל גשם, ושושקה ניצלה. התחלתי לפרסם סיפורי שושקה בכל מיני חוברות קומיקס אלטרנטיביות, פנזינים – 'סטיות של פינגווינים', 'מד הישראלי', 'הקורמורן', 'סירופ', וחוברות שהוצאתי לאור. היא תמיד היתה פופולרית הרבה יותר ממני. מעריצים כתבו לה מכתבי אהבה. שושקה עושה כל מה שהיא רוצה, אין לה גבולות, היא שמחה ולא מתחרטת על כלום. באחד הסיפורים שלה היא טסה במטוס קרב שלקחה מרחבת עיריית תל אביב, רוצה להצית סיגריה ומפציצה בטעות מעפיל, שיושב על אי בודד ומחכה לחילוץ ארבעים שנה. אין לה שום רגש אשמה. הוא מתפוצץ והיא עסוקה בלמצוא איך להדליק את הסיגריה. העירום שלה תמים. הוא לא מיני. היא הולכת ערומה כי ככה נולדה. הכי טבעי בעולם. יום אחד כשהתלבשה חברים שלה לא הכירו אותה.
בכל השנים שיצרתי את שושקה, תמיד קנאתי בה. אין לה נקיפות מצפון, לא חרטות, ולא פחדים. הרבה פעמים קומיקסאים חושבים על סיפור ואז מאיירים אותו, שושקה לא כתובה מראש – היא מספרת את עצמה מריבוע לריבוע. זה לא מתוכנן, ולכן שושקה מעניינת אותי כל כך, היא מפתיעה אותי, ככה היא מתנהלת בעולם.
בשלב מסוים החלטת להעביר את שושקה מדו-מימד לתלת-מימד – הפחת בה חיים. מתי זה קרה? ולמה עשית זאת בעצם?
לפני שנתיים וחצי הוצגה תערוכה של עבודות שלי במוזיאון "בית העיר" (הבניין הישן של עיריית תל אביב-יפו: ה.ל.), וזו היתה חוויה יצירתית מהממת. כל רעיון שהיה לי – יצא לפועל. עשיתי רשימה של כל הפנטזיות הכי מטורפות שלי, חמישה דפים של רעיונות והכל מומש: תפרו לי פופים של שושקה באורך שישה מטרים בנתניה, ויטראז'ים על חלונות המוזיאון, רובוטים מדברים שנסעו בין האורחים וביקשו סיגריה, גפילטע פיש שנחת על הגג של בית ביאליק. קולאז' קיר, מרצפה עד תקרה, באורך 18 מטרים. דגלי משי של שושקה נתלו לאורך רחוב ביאליק. ארבע קומות גדושות עבודות.
מבחינתי זו היתה התנסות ראשונה ביצירה בסדר גודל כזה. נכנסתי לסוג של מגלומניה, הרגשתי שהכל אפשרי והבנתי שזו ההזדמנות שלי לממש כל רעיון שעובר לי בראש. לפתיחה של התערוכה החלטתי שאני רוצה להיות שושקה בעצמי, ובגלל החשק להדהים את כולם וגם את עצמי, רציתי שבפעם הראשונה שהעולם יחזה בשושקה היא תרד מהשמיים. התכנית היתה שאשתלשל בחבל ממסוק ברחבת בית העיר. מסוק שהיה אמור להגיע משדה דוב. הכל תואם ונעשו סידורים ביטחוניים. שבוע לפני הפתיחה הוחלט לבצע את פלאן בי – לצאת כשושקה מתוך צדפה כמו של "בת מצווש".
הבעיה היתה שהצדפות של הבת מצווש הן בגודל 1.40 מטר. לילדות. ואני כשושקה הרבה יותר גדולה מזה. אחרי חיפושים, ב"בית העיר" איתרו במחסן בחיפה צדפה יפהפיה וענקית, שהיתה בפסטיגל לפני ארבע שנים, שכרנו והבאנו אותה לתערוכה.
הבעיה היתה שהצדפה הגיעה על משאית בשתיים בצהריים, ועמדה חצי יום בשמש של אמצע יוני. בערב לבשתי שושקה בפעם הראשונה, וכמה דקות לפני הפתיחה נכנסתי לתוך הצדפה, והיא נסגרה עלי. הבנתי מיד שאין סיכוי שאני נשארת שם יותר מדקה. החום היה מטורף, כל נשימה חרכה לי את הגרון. בושלתי שם בטיגון עמוק. התחלתי לצרוח שיוציאו אותי. ואף אחד לא שמע. תזמורת "מארש דונדורמה" מירושלים עם 16 נגנים, תופים וחצוצרות ניגנה בקולי קולות, עשר רקדניות בתלבושות מרהיבות רקדו סביבי, וזיקוקין דינור התפוצצו בשמיים. ברחבה היו כאלפיים מוזמנים עם כוסות יין ו"שערות סבתא". אף אחד לא שמע אותי צורחת מתוך הצדפה. חשבתי שאני עומדת למות. הבנתי שזה הולך לבאס את כל האירוע – כולם שמחים וצוהלים, והאמן מת.
אחרי 25 דקות בתוך הגריל הזה, הצדפה נפתחה, בקעתי החוצה בריקוד חושני, איטי, בהלם טוטאלי מזה שאני חיה. נתתי נאום בקצב של מילה בדקה. לדעתי חלק מהמוח שלי נזל החוצה בצדפה. כל מה שחשבתי עליו היה "וואו, אני חיה". אפילו שכחתי להוריד את הלוט מהפסל של שושקה מוזהבת על גבי סוס שהוצב בכיכר.
הפתיחה היתה היסטרית ואחריה נשארתי שושקה. הלכתי עם חברים לבר באלנבי, משולחנות אחרים הגיעו להצטלם איתי, קיבלתי תשומת לב מוגזמת, הרגשתי כוכבת. ואז אחרי שתיים בלילה נפרדתי מהם והלכתי לבדי באלנבי. אז היה לי אחד האירועים הפחות נעימים בתור שושקה. ליד בית הכנסת הגדול נטפלה אליי חבורה של חמישה גברים, אגרסיביים, שקראו לי 'שרמוטה' ושלחו ידיים וניסו לדחוף אותי לקיר. כשהצלחתי להשיר אותם ממני הלכתי לרחוב לילינבלום, והיתה לי חוויה מתקנת – בחורה צרפתייה עם כובע רחב שוליים ראתה אותי ורקדה סביבי, ואמרה לי "אבל איך יכול להיות שאת עצובה?", אמרתי לה "אני לא עצובה, אני גמורה", וזה היה ממש מעודד. קרה לי כמה פעמים, במצבים קיצוניים לא נעימים, שפתאום קורה נס כזה.
שושקה אקטיביסטית כי לא חושבת פעמיים לפני שיוצאת לפעולה. כשושקה אני אוהבת פייסבוק, אבל זה לא מונע ממני לצאת מהבית, לתלות פוסטרים ולהזיע, על עקבים. אני חושבת על אלה שעלולים לקרוא את המסרים הגזעניים האלה ולגלגל אותם הלאה. שכשכותבים במודעות "רמלה יהודית" זה אומר "ערבים החוצה", שאין להם מקום פה, שניתן להתיר את דמם.
מאז, נדמה ששושקה מלווה אותך לכל מקום אליו אתה מגיע – אפילו לחו"ל. איזה תגובות היא מקבלת שם?
יומיים אחרי פתיחת התערוכה ב"בית העיר", התקשרו אליי זוג מפריז, שראו סרטון של הפתיחה, ושאלו אם אוכל להיות רבנית בחתונה שלהם. חוץ מהורי הכלה, אף אחד לא ידע. הסבתא כמעט התעלפה, החתן שבר באגט במקום כוס, ברכנו "אם אשכחך פריז, תשכח ימיני", והשיא היה שהטבעת הוחבאה בוואגינה של שושקה והחתן התכופף ומול כל האורחים המשתאים חיפש ומצא את הטבעת וענד אותה. הכל תוכנן מראש.
בתמורה, קיבלתי את הבית שלהם בפריז לשלושה שבועות. כל הזמן הזה הייתי שושקה, שוטרים עצרו אותי שלוש פעמים. ליד הלובר עטו עליי חבורת שוטרים. אמרתי בנימה קצת נוזפת שזה פרויקט אמנותי בינלאומי, "אתם לא רוצים שפריז תהיה המקום היחיד שלא משתף פעולה עם אמנות??" זאת היתה סיסמת פלאים, ממצב של עוינות וחשדנות הם הפכו לצחקנים וביקשו להצטלם איתי. בשאנז אליזה מצאתי את עצמי מוקפת בחבורה של נשים אירניות עם בורקות שחורות שהתגלגלו מצחוק.
בתור שושקה אין לי תחושת סיכון, בפריז גיליתי שאין לי פחד גבהים (בתור זאב אני פוחד לעלות על סולם) וטיפסתי על פסלים גבוהים, משהו שלא הייתי מאמין שאעשה בחיים. כשושקה קפצתי למזרקה, לשחות עם הפסלים של ניקי דה סנט פאל וז'אן טינגלי ליד מרכז פומפידו. כשושקה אני לא חושבת על השלכות של להיות רטובה או להיעצר. אני עושה כל מה שבא לי.
איך אתה מחליט באיזו דמות לצאת החוצה אל הרחוב?
אין לי כישורים של שחקן, לא יודע לשחק דמויות, אבל לדמות של שושקה היה לי קל מאוד להיכנס. אולי בגלל שכתבתי אותה במשך שנים, הכרתי אותה. שושקה זורמת עם דברים, מחליטה בקלות על הכל. היא קלילה. לא כמוני.
באחד הימים שמעתי רעש בחוץ, מהבית שלי ברחוב לילנבלום בתל אביב. שושקה החליטה ש'יאללה, הולכים'. ניסיתי לסרב אבל היא שומעת אקשן ורוצה להצטרף. אין לה גבולות. והיא לא מתחשבת בי. לפעמים, לפני ימים שאני מלמד ב"בצלאל" היא יכולה לצאת לבלות עד שלוש לפנות בוקר, לשתות ולרקוד ולא אכפת לה מכלום. היא עושה כיף כל הזמן. כולם שמחים לקראתה, מפנקים אותה, מזמינים אותה. ואני נשאר בבית, לאייר ולעבוד. פלא שאני קצת חמצמץ?
יש לזה אפקט פסיכולוגי לא פשוט: כל פעם שאני יוצא בתור שושקה אני מקבל המון אהבה, מצטלמים איתי ומחייכים אליי מכל עבר. חוויות מסעירות. וכשאני יוצא בתור זאב אני אנונימי. אני הולך ברחוב ואף אחד לא מסתכל עליי ומחייך. בטח שלא מבקשים להצטלם איתי. היו ימים שהייתי כל כך הרבה זמן שושקה, שכשיצאתי כזאב לא הבנתי למה אף אחד לא מתייחס אליי. אנשים ממש מאוכזבים כשאני בא זאב. ומראים את זה. עכשיו אני כבר מחוסן, אני זאב המאכזב. זה פער בלתי ניתן לגישור.
לאחרונה שושקה עושה יותר מלשעשע ולהשתעשע. בשבועות האחרונים היא פעלה נגד תעמולת בחירות מסיתה וגזענית – היא כיסתה כרזות תעמולה של מפלגת הליכוד בתל אביב שנשאו את הסיסמה "זה אנחנו או הם" והחליפה אותן בשלטים מאוירים עם הסיסמה "זה אנחנו או אנחנו", כך נהגה גם בשלטי חוצות של מפלגת הבית היהודי ברמלה שהזהירו מפני התבוללות, כיסתה שלטי בחירות מסיתים בעפולה והסתירה פרסומים גזעניים במוניות שירות. מתי בעצם שושקה נהפכה לאקטיביסטית?
שושקה השתתפה בהפגנות מחאה נגד השחיתות ברוטשילד והבימה. בכל הפגנה הכנתי שלט אחר. וזה זכה לפרסום באמצעי תקשורת ברחבי העולם – אוסטרליים, אמריקאיים ,יפניים.
בשבועות האחרונים, כשעלה הקמפיין "אנחנו או הם" בתל אביב, ראיתי מודעה בתחנת אוטובוס בטיול בוקר ולא יכולתי לשאת את זה. היתה לי בחילה פיזית, לא האמנתי שזה מה שאני רואה. יש לי שתי בנות, והתחלחלתי מהמחשבה שהן יראו את הדבר הזה בדרך לבית הספר. חזרתי הביתה, ציירתי כרזה חלופית, ידידותית יותר. את "אנחנו או הם" החלפתי ב"אנחנו או אנחנו". והלכתי לתלות ברחובות. באותו יום כתבתי על זה בפייסבוק וצוות צילום של של לוסי אהריש צילם אותי תולה את הכרזות. ומשם זה התגלגל וקיבל חשיפה גדולה והרבה תגובות.
האקט של כיסוי ההסתה הוא כייפי ושמח, ואנשים מגיבים אליו בשמחה. הפוסט הראשון שכתבתי על זה קיבל יותר מ-1,500 שיתופים. זה עודד אותי להמשיך. היו ימים שהלכתי 15 שעות ביום בנעלי עקב. מעשר בבוקר עד שלוש בלילה. כמעט לא ישנתי. הרגליים שלי התנפחו לממדים מרהיבים, כמו שני בלונים ורודים. העלתי פוסט מהבדיקות באסותא. רופאה שבדקה אותי הזהירה אותי מהנעלי עקב. אבל זה חלק ממני. אולי מתישהו אחליף לשטוחות.
יש לך יותר חופש פעולה כשושקה?
בזמן שתליתי את הכרזה בתחנה המרכזית בתל אביב, עברו שם שני שוטרים שצחקו ונתתי להם סוכריות שושקה. אם אני הייתי הולך שם, לא שושקה, ומדביק כרזה על מודעה בתחנת אוטובוס, מה הסיכוי שהיו מאפשרים את זה, או שלא הייתי נעצר?
פעם ריססתי תלתלי שושקה על מודעות של תערוכת פיקאסו במוזיאון ישראל, זה היה אקט אבסורדי, כייפי. אני מת על נונסנס, ויש לזה אמירה פוליטית, במרחב שמגויס לאקטואליה. צריך לערער קצת את הרצינות, את הממסדיות, לפוצץ את הבלונים המנופחים מחשיבות עצמית האלה, ולנונסנס יש את היכולת הזאת.
ימים אחרי פתיחת התערוכה ב"בית העיר" הלכתי עם חבר למצעד הגאווה כשושקה, עצרו לידנו כמה חרדים שניסו לפגוע במשתתפים. איכשהו בתור שושקה אני מרגישה מוגנת.
שושקה אקטיביסטית כי לא חושבת פעמיים לפני שיוצאת לפעולה. כשושקה אני אוהבת פייסבוק, אבל זה לא מונע ממני לצאת מהבית, לתלות פוסטרים ולהזיע, על עקבים. אני חושבת על אלה שעלולים לקרוא את המסרים הגזעניים האלה ולגלגל אותם הלאה. שכשכותבים במודעות "רמלה יהודית" זה אומר "ערבים החוצה", שאין להם מקום פה, שניתן להתיר את דמם. בזמן שכיסינו את המודעות עברו לידנו שלוש נשים בחיג'אב, תארי לך איזו הרגשה זאת לראות מודעה שמזהירה "זאת יכולה להיות הבת שלך" עם דמוי של אישה בחיג'אב. מזעזע. או ביפו, "אנחנו או הם", נורא ואיום. כשרואה עוולה כזאת צריכה לעשות מעשה.
כמה ימים אחרי נתניה הורדתי והפכתי כיסויי מושבים ממוניות שירות בתל אביב, ופרסמתי מדריך פשוט להפשטת מושבי הסתה. בארבעה שלבים פשוטים. פניתי בקריאה לעשות את זה, בכל מוניות השירות בעיר. אתמול שופט קנס את הליכוד על המודעות האלה, והנציג שלהם היתמם שחשבו שמדובר רק במודעות על תחנות אוטובוסים. תמימים כל כך.
ואילו תגובות קיבלת מהסביבה?
יש תגובות שנותנות לי אנרגיה, נקודות אור כאלו. מקבלת הרבה הודעות, על בסיס יומיומי. בימים האחרונים זה היסטרי. רצף של הודעות מרמלה, מתושבים שהתרגשו, מהעירייה, מבית ספר שתלו בו את הכרזה ומאנשים פרטיים בעיר שמזמינים לבקר. אשה דרוזית כתבה לי מכתב מקסים, על החברה השמרנית שחיה בה ועל זה שהיא מרגישה כלואה. ושהמעשה הזה של שושקה גורם לה להבין שאפשר לשבור מסגרות. קראתי וידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. לפעמים שואלים אותי על העירום של שושקה. הוא נוצר בלי כוונה כזאת אבל יש בו משהו מערער. על ההרגלים שלנו, על דברים מובנים מאליהם.
אבל אני רוצה לאתגר אותך רגע. מה בעצם ההבדל בין לכסות כרזה של הבית היהודי "זו יכולה להיות הבת שלך" לבין כיסוי פרסומות של נשים בבני ברק?
כשאתה בא ומכסה דמות של אשה ומלביש אותה, אתה מקיים את הפולחן הדתי שלך – הקבוצה שלך לא רוצה לראות נשים, ואתה מכסה אותן. ואתה פוגע בקבוצה אחרת, ולא מתחשב. הפעולה שאני עושה היא הפוכה: כשאתה אומר "זה אנחנו או הם", הפעולה הזו פוגעת בציבור שלם של אנשים, ובמודעה כמו "אנחנו או הם" בווריאציית הפליטים, שה"הם" שם זה תמונה מהפגנת הפליטים, המוני נשים גברים וטף, עם הכותרת "המסתננים", הדבר הזה מתיר את דמם. זה אומר "אנחנו לא רוצים אותם כאן". זה אנחנו או הם. כשאני מכסה דבר כזה, זו כביכול לא הקבוצה שלי שם, אומר כביכול כי זאת כן הקבוצה שלי, אם מחשיבים את מה שמרגישים בלב ולא רק מוסכמות של חלוקות ללאומים וצבע עור. המודעה הזאת פוגעת בי אנושות. עלבון עמוק שמיתרגם לרצון לפעול כנגד העוול המוסרי הנורא הזה. איך אפשר לשאת את זה? הלוואי שלא הייתי נדרש לזה.
בשבוע שעבר הביאו אותי לשכונת התקווה, לעימות שצולם לחדשות שישי מול יו"ר סיעת הליכוד, ארנון גלעדי, שקידם את מודעות "אנחנו או הם". הוא וחבורת הגברים הקולנית שהגיעה איתו העלו נגדי שני טיעונים: מי מממן אותך? שזה אבסורד, כי הוא יו"ר סיעת הליכוד, הוא ממומן, יש לו עשרות אלפי שקלים תקציבים להוציא על מודעות הסתה, שמקבל מכסף ציבורי. והם האשימו שמממנים אותי מאירופה, מהקרן החדשה, כאילו העניין שמניע אותי הוא אינטרס כלכלי. והטיעון השני היה שאני בתחפושת. ועניתי שהוא זה שמחופש – לפטריוט. זו התחפושת הכי רווחית מבחינתו, כדי לקושש קולות. מפלטו של הנבל. בנעלי עקב ותלתלי בד מרגישה שאני פחות מחופשת ממנו.
זה המשיך לנתניה, הגעתי לשם בעקבות קמפיין מקומם של ש"ס לעצור את מצעד הגאווה. הומופובים. הכנתי בתגובה ל"רק ש"ס תעצור את מצעד הגאווה" מודעת "רק שוש תתבולל במצעד הגאווה". יודעת שהמילה תתבולל מעצבנת את מי שפרסמו את המודעה הזאת, וזה בסדר. מבחינתי זאת מילה כייפית. בכלל נראה לי שמגדל בבל היה אחד המקומות היותר כיפיים במסופוטמיה. הם עצבנו אותי יותר.
כמה ימים אחרי נתניה הורדתי והפכתי כיסויי מושבים ממוניות שירות בתל אביב, ופרסמתי מדריך פשוט להפשטת מושבי הסתה. בארבעה שלבים פשוטים. פניתי בקריאה לעשות את זה, בכל מוניות השירות בעיר. אתמול שופט קנס את הליכוד על המודעות האלה, והנציג שלהם היתמם שחשבו שמדובר רק במודעות על תחנות אוטובוסים. תמימים כל כך.
פנו אליך מהפוליטיקה? הציעו לך להצטרף לקמפיינים?
בבחירות המקומיות יש לי קשר כמעט עם כל המתמודדים. רון חולדאי תמך בתערוכה שלי ב"בית העיר" ואני מודה לו על זה מקרב לב. הוא גם הצטלם עם פסל הגפילטע שלי לברכת שנה טובה. אסף זמיר פנה אלי וביקש שאצטלם כנציגת התרבות של הקמפיין שלו. הוא היה נחמד וכייפי והסכמתי. ואת אסף הראל מכירה שנים, מזדהה עם הרבה ממה שאומר, ועם האומץ להגיד את זה. ואם היה מציע לי שאשתתף בסרטון שלו כשושקה הייתי מסכימה בשמחה. שלושתם נראים לי סבבה של גברים לצאת איתם לדרינק. אני, כזאב, אם היו פונים אליי להשתתף, הייתי מתחיל לחשוב מה ההשלכות ועושה עבודת מחקר. לשושקה קל להיות מעורבת בדברים, המצפן שלה זה שאם זה האדם או הקמפיין פוגעני היא לא תשתתף ואם לא, בכיף.
מה הצעדים הבאים של שושקה? ראיתי שהשקת פרויקט מימון המונים למאבק בקמפיינים הגזעניים לקראת הבחירות הכלליות. האם תרוץ פעם לפוליטיקה? האם שושקה תהיה פעם שוש העיר?
הקמפיין מימון המונים מיועד לארוע גרנדיוזי שמפנטזת עליו. אלף משתתפים שיחזיקו חלקים מכרזת הסובלנות. חושבת שזה יהיה נהדר וימחיש כמה כולנו יכולים לחיות כאן ביחד. אם רוצים. זה הדבר שהכי מרגש אותי עכשיו. ולגבי יתר השאלות שלך… הכל אפשרי.
https://www.youtube.com/watch?v=EgXGzVbsLD8&feature=youtu.be
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 30.10.2018
יש מצב שיעניין אתכם
