מה המשמעות של שער העיר בעידן העכשווי? כדי לענות על שאלה זו צריך לחזור אחורה ולהבין קודם כל את תפקידה של הכניסה לעיר לאורך ההיסטוריה. במובן הבסיסי ביותר, חומות ושערים סביב ערים היסטוריות שימשו לצורך ביקורת על כניסתם ויציאתם של בני אדם, כלי רכב וסחורות. ככל שאותן ערים הצטופפו, החלה אוכלוסיית האיכרים שהתקבצה סביבן לזהות את הממשק שבין המרחב האורבאני למרחב החקלאי כמיקום האידיאלי למסחר בתוצרת החקלאית. במהלך הזמן התרחב תפקיד השערים והם החלו לתפקד כמוקדי מסחר ואספקת מידע הנוגע למיסוי, חוקים ותקנות הנהוגים בעיר. בעיקר, הם שימשו כאמצעי שליטה והגדרת ריבונות בעודם משמשים כצוואר בקבוק מרחבי ותנועתי יעיל מאין כמוהו. למוקדים אלו גם היתה חשיבות רבה בהאדרת שם העיר, בהצגת כוחה וביכולת ההגנה העצמית שלה מפני אויבים פוטנציאליים ולפיכך ניכרת ההשקעה הכספית, ההנדסית והעיצובית הגבוהה המזוהה עימם.
הדעיכה בחשיבותן של חומות מבוצרות לצרכי הגנה התרחשה במקביל להתגברותן של מגמות שנטו לקדם מעבר חופשי ויציבות כללית. אלו הביאו להפחתה משמעותית בצורך בשערים, בחשיבותם הפיזית כמו גם הסמלית. פעמים רבות, התנאים החדשים עוררו את הצורך לשנות באופן מהותי את מבנה השער ומיקומו במרחב. כך, למשל, בעבר שערים רבים שולבו עם מסדרון מעוקל שיועד להקשות על דהירת סוסים או תמרון מרכבות. מסדרונות אלו אמנם לא מנעו כניסתם של זרים אך האטו במכוון את התנועה. אולם, התגברות התנועה המוטורית אל תוך ערים ומתוכן הושפעה מדרישת הקפיטליזם לשימור יכולת הזרמת המשאבים וחייבה פעמים רבות את הסרתם המוחלטת. דוגמה טובה לכך היא הפירצה הגדולה שהובקעה בחומת ירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898. הפירצה נעשתה דווקא בסמוך לשער ראשי, שער יפו, שגודלו לא הספיק לתנועת המרכבות של אותו אירוע חשוב. במקרים בהם לא נהרסו השערים, בוצעו פעולות שחזור ושימור מקיפות שהתייחסו בעיקר לערכם ההיסטורי והארכיטקטוני אך בכך הפשיטו מהם את מרבית תפקידיהם המסחריים והעירוניים.
חלק מאותן ערים מייחסות לשעריהן חשיבות מועטה, ואילו אחרות אף מזניחות את הטיפול בהם ומצמצמות את החשיבה המוקדשת לנושא זה לכדי הנחת שלט כניסה, צמחייה כזו או אחרת או עבודת אמנות.
בניגוד למגמות אלו שמזוהות עם ערים היסטוריות, לערים חדשות שקמו במהלך השנים לא היה בדרך כלל צורך ביצירת שער פיזי והן הסתפקו ביצירת כניסות תחבורתיות המשכיות, פנימה והחוצה. חלק מאותן ערים מייחסות לשעריהן חשיבות מועטה, ואילו אחרות אף מזניחות את הטיפול בהם ומצמצמות את החשיבה המוקדשת לנושא זה לכדי הנחת שלט כניסה, צמחייה כזו או אחרת או עבודת אמנות. מעבר לכך, פעמים רבות המרחב המקיף את נקודת הכניסה איננו נגיש כלל לציבור הרחב כתוצאה מתשתיות תחבורתיות או תכנון המונע זאת באופן מודע. כיום, ערים רבות מחזירות לפחות תפקיד היסטורי אחד לשעריהן – הטלת מיסי כניסה לבעלי רכבים.
כך, אם בעבר הרחוק עמד המרחב הסמוך לשער העיר בפני עצמו, שימש כנקודת מפגש וקיים מסחר אינטנסיבי, כיום סביר הרבה יותר שנחלוף על פניו במהירות. תופעה זו מתגברת עם התגבשותן של ערים רבות לכדי מרחבים מטרופולינים אינסופיים וחסרי זהות, המחלישים באופן משמעותי את יכולתה של עיר להגדיר ולייחד עצמה ביחס לסביבתה. במקרים רבים אף קשה להצביע על נקודת סיום של מרחב אורבאני אחד והתחלתו של אחר.
בסיטואציה מרחבית שכזו, עולה חשיבות יתרה לצורך ביצירת שערים לערים, גם אם במתכונת שונה מזו שהתקיימה בעבר. ניתן למנף את משמעויותיו הסימבוליות של השער ואת היכולת שלו ליצור הבדלה וייחוד בין מרחב מוניציפאלי אחד למשנהו תוך טיפוח תחושת גאווה בקרב התושבים ויצירתה של נקודת מפגש יוצאת דופן מבחינה מרחבית וחברתית. מצב הכניסות הנוכחי ברבות מהערים משקף ויתור על הזדמנות נדירה לפיתוח מוקד חשוב ומשמעותי דווקא בפריפריה העירונית – בשוליים ולא במרכז העיר – מצב המהווה משאת נפש בקרב רשויות וגורמי תכנון רבים. במוקד שכזה קיים פוטנציאל תעסוקתי משמעותי וביכולתו למשוך סביבו עסקים אחרים ואף לשמש כזרז תהליכי התחדשות עירונית ברדיוס רחב, שסביר שלא ייתכנו בלעדיו במיוחד במיקום זה. ביכולתם של יתרונות אלו לסייע לערים למתג עצמן דרך היבטים פיזיים-מרחביים מוחשיים נוסף על ההיבטים הגרפיים והנופיים הדלים המוצעים כיום.
דוגמה למיזם מסוג זה הינה הצעתו של משרד 'פרחי-צפריר' לכניסה הראשית המתוכננת לירושלים. המהלך מבוסס על חיבורו של כביש מספר 1 (המורחב בימים אילו) לרובע העסקים החדש של העיר הכולל את תחנת הרכבת בבנייני האומה, התחנה המרכזית, בנייני האומה, מגדלי מגורים ומשרדים, מסלול הרכבת הקלה וכמובן גשר המיתרים בתכנונו של סנטיאגו קאלאטרווה. לא קיים ספק בנכונותה של הרשות להשקיע במוקד כניסה חשוב זה הממוקם בלב מרקם אורבאני צפוף, אך נשאלת השאלה, האם לא תדחק ההזדמנות להפוך את מרחב הכניסה לעיר למוקד גם בעבור תושבי הסביבה המקיפה אותו ולא רק בעבור הנכנסים והיוצאים מהעיר? התנגדות העירייה להקצות אחוז מסוים מיחידות הדיור בפרויקט לטובת דיור בר השגה בטענה כי הכניסה לעיר אינה מהווה מקום מתאים לסוג דיור שכזה, מייצרת נתק בין צורכי העיר לבין "שער העיר".
דוגמה נוספת תוכננה על ידי משרד הגרמני HENN עבור הכניסה לעיר סניה (Sanya) הממוקמת בדרום האי היינאן (Hainan) בים סין הדרומי. אי זה הפך בשנים האחרונות למוקד תיירותי מבוקש והצריך שער כניסה מתאים. התכנית המוצעת מספקת לכך מענה רחב היקף המשלב בין ציר אורבאני ורשת ירוקה המלווה אותו. שני הצירים הללו מובילים את התיירים באי למרכז תחבורתי ראשי ובמקביל משמשים גם את תושביו. בכל רחבי התכנית קיים דגש על תנועה לא ממונעת הממשיכה את המרקם העירוני ומקשרת בין חלקיו.
שתי דוגמאות אלו מדגימות חשיבה מחודשת על שעריהן של ערים ומעלות את השאלה: האם ערים נוספות תשכלנה להבין כי הכניסות אליהן יכולות להפוך ליותר מנקודת מעבר ? האם ניתן להחזיר לשערי העיר לפחות חלק מהשימושים ההיסטוריים שלהם, ובמקביל לשלבם עם שימושים עדכניים יותר ? מדוע שלא יוכלו מרחבים אלו להפוך מחדש למוקדים עירוניים נגישים לתושבים? מדוע שלא יוכלו לקבל אליהם פרוגראמה אמיתית שתזמין תושבים ומבקרים בעיר ובכך תהפוך את התושבים עצמם לפניה של העיר כולה?
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 30.06.2015
יש מצב שיעניין אתכם
