פריפריה

צילום: הילה לוטן

״תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב״
מאיר אריאל

מדי פעם נשלח צוות צילום מאחת ממערכות החדשות להכין כתבה באחד מיישובי הפריפריה. פעם זו כתבת עומק על זמר עולה שהצליח "לצאת" מעיר הפיתוח בה גדל ולפרוץ בגדול באזור המרכז, וכעת מלווה אותו הצוות כשהוא חוזר לשכונת מגוריו. פעמים אחרות אלו כתבות שמדווחות על סגירה של מפעל, על דשדוש שוק הדיור או על תכנית חדשה להציל יישוב כזה או אחר. כך או כך, נדמה שהכתבות הללו יכללו תמיד את הדימויים המוכרים: שורת שיכונים עם חצרות מצהיבות, צמיגים בוערים בפתח מפעל, חבורת תושבים שמעבירים את הזמן במרכז המסחרי המאובק. הנסיבות אולי משתנות, אבל המסר נשאר דומה: בכל המקרים הללו מוצגת הפריפריה כמקום דל ונחשל, שאינו מצליח להתרומם בכוחות עצמו, ושזקוק לתמיכת המדינה או לכוחות חיצוניים שיבואו להצילו. בעיקר, הפריפריה מוצגת כאנטיתזה למרכז – המקום החי, התוסס, האטרקטיבי. הקטר שנושא על גבו את שאר המדינה.

הדיכוטומיה הבינארית הזו בין פריפריה למרכז נראית מובנת מאליה אבל בפועל היא אינה טבעית או מקרית; היא תוצר היסטורי-תרבותי שמשרת את הקבוצה השלטת בקיבוע ההבדל בינה לבין ה"אחר". דיכוטומיה זו מקבלת ביטוי בחלוקות גאוגרפיות במרחב. בשיח האקדמי של העשורים האחרונות מרבים לייחס למרחב תפקיד בעיצובם ובשעתוקם של יחסי כוח חברתיים ולהדגיש את כוחו של המרחב כמעצב משטר ופיקוח חברתיים. הגיאוגרף דיוויד הארווי טוען כי למרחב יש מגוון משמעויות, שכל אחת מהן נועדה לשרת מטרה אחרת. ריבוי המשמעויות מצביע על מרחב יחסי שאינו רק ממד של הקיום החומרי אלא גם של יחסים חברתיים, והם אלו שמעניקים לו משמעות. יחסי הכוח מופעלים לאו דווקא על ידי אלימות ישירה אלא בצורה מעודנת בעזרת מניפולציה, שכנוע וסמכות, המקנים לקבוצה השלטת הסכמה רחבה. הקבוצה השלטת, טוען בהקשר הזה אנטוניו גרמשי, נהנית מלגיטימציה בעוד הכפופים לה מקבלים את אי השוויון כערך "טבעי" ומובן מאליו בסדר החברתי.

הפילוסוף אנרי לפבר מנתח את עיצוב המרחב כפעולה אידיאולוגית ומציב את דימוי המרחב, כלומר את מהותו הסמלית, כחלק בלתי נפרד ממהותו החומרית. לפיו, המרחב מחולק, ממוין ונשלט באמצעות קטגוריות המאפשרות להגמוניה להבחין בינה לבין הכפופים לה. על מנת שההגמוניה תוכל להתקיים לאורך זמן עליה לשמר את ההבדל בינה לבין "האחר", והיא עושה זאת על ידי יצירת מציאות בינארית, טשטוש הגיוון הקיים בתוך הקטגוריות והפיכת הקטגוריות הללו להכללה שנתפסת כ"טבעית". באופן זה ממוין המרחב לקטגוריות היררכיות, כגון צפון/דרום, מזרח/מערב, נוכח/נעדר, תרבות/טבע – קטגוריות המסוות את הגבול שמציבה ההגמוניה בין ליבה לפריפריה, שמשמעותו הכללה והדרה.

ראשיתה של הדיכוטומיה הבינארית פריפריה/מרכז נעוצה בהבחנה בין תרבות "גבוהה" ו"נמוכה", שהחלה להשתרש בימי הביניים וקיבעה את המקום בו נוצרת התרבות הנחשבת גבוהה או רשמית. אדוארד סעיד מתאר כיצד המרכז (המערב כולו) תופס את "האחר" כמתגורר באזור נחשל שבו נפוצה תרבות "נמוכה" מזו של תרבות המרכז. על פי סעיד, המרכז תמיד יהיה בעמדת עליונות ביחסיו עם "הנמוך" ועם אזורי הפריפריה. גם כאשר יתנהלו יחסים הדדיים לכאורה בין שני הקטבים – שיכללו למשל התפעמות מתרבות הסְפָר ומשיכה רוחנית או אקזוטית של המרכז ל"פריפריה" – תמיד תקפיד תרבות המרכז לשמור על עליונותה ועל נחשלות המוכפפים. המרכז יתפס כיישות ממשית, לעומת הפריפריה שתיתפס כהבניה תרבותית המומצאת בעיקר על ידי כוחות הפועלים מהמרכז, אך גם מהפריפריה. עודד היילברונר מציע לראות כיצד הפריפריה משמשת כאנטיתזה מטאפורית, מומצאת, של המרכז, כדי להצדיק את קיומו כשולט. המרחב התרבותי הוא דינמי ומתחדש כל הזמן, תוך הזנה תמידית של צורכי הצדדים השונים, שהם שליטה (מצד המרכז), התנגדות (מצד הפריפריה) ושיתוף הפעולה בין שני המרחבים מתוך עמדת עליונות של המרכז. עמדה זו באה לידי ביטוי בכל קני המידה – בין המערב הקולוניאליסטי לקולוניות שלו, בין מרכז הארץ לצפונה ודרומה וגם בין אזורים שונים בתוך המרחב העירוני.

מתוך כך עולה מתח בין השונות והמגוון הפנימיים של המקטעים המרחביים הללו לבין הכוחניות השואפת לייצר בינאריות בשירות ההגמוניה. מתח זה, טוענת אורנה בלומן, חושף את נקודת התורפה של ההגמוניה. הקטגוריזציה על פי מאפיין דומיננטי אחד, למשל סטטוס חברתי-כלכלי גבוה, אינה מתייחסת למאפיינים נוספים שלו (לדוגמה אישה ממוצא מזרחי או תושבת הפריפריה) ומתוך פער זה נוצרים מצבים שבהם הליבה (המעמדית) מכילה את הפריפריה (המגדרית/האתנית) ולהיפך. מצבים אלה, מראה בלומן, אינם רק תוצאה של הגבול הקטגורי, אלא בעיקר של שינוי מקום הגבול הזה – מכזה המקיף את הקטגוריה ולכן מכיל אותה, לכזה הממיין את הבלתי ניתן למיון מכיוון שהוא מצוי בתוכו. בעניין זה ראו למשל מאבקם של תושבי ותושבות דרום תל אביב בשנה האחרונה תחת הסיסמה "דרום תל אביב נגד הגירוש". בהובלה משותפת של נשים מזרחיות ומבקשות מקלט נבנתה בשטח סולידריות בין קבוצות שונות של תושבים סביב מסר מאחד – מאבק מבקשי המקלט אינו נבדל ממאבקי "השכונות". כך בוטלו גבולות קטגוריים וניגודי אינטרסים שהיו מובנים במשך שנים בשיח הציבורי ושירתו את הממסד.

הדיכוטומיה הבינארית הזו בין פריפריה למרכז נראית מובנת מאליה אבל בפועל היא אינה טבעית או מקרית; היא תוצר היסטורי-תרבותי שמשרת את הקבוצה השלטת בקיבוע ההבדל בינה לבין ה"אחר". דיכוטומיה זו מקבלת ביטוי בחלוקות גאוגרפיות במרחב.

המרחב השלישי: לא פריפריה ולא מרכז
מצבים אלה, השוללים את יעילותה של החלוקה הבינארית, נמצאים במוקד הגישה המחקרית המכונה "המרחב השלישי". המרחב השלישי מציע שילוב בין מאפיינים הגמוניים ו"אחרים", ערבוביה בין קטגוריות, הכלאות שמתוכן צומח משהו שונה וחדש, כזה שלא ניתן לבייתו על ידי בינאריות. לפי תפיסתו של הומי באבא, ייחודו של המרחב השלישי נעוץ בכך שהוא מעקר את יחסי הכוח בין ההגמוני ל"אחר" המאפיינים את המרחב הבינארי, תוך כדי הצבעה על המקומות שבהם אובדת המשמעות ההיררכית. במרחב זה מעורערת הבינאריות כאמצעי להבנת מורכבות הקיום של אנשים ושל קבוצות, בעיקר כאלה הבוחרים להגדיר את זהותם בעזרת כמה מאפיינים, ובפרט כאשר מאפיינים אלה מצויים בקונפליקט זה עם זה. תשומת לב מיוחדת מקבלת הזהות הנוצרת בהצטלבות שבין מאפיינים הגמוניים ל"אחרים", במרחב חדש – שלישי – הממזג הגמוניה עם "אחרוּת". המרחב השלישי מאופיין בכפל משמעות ובסתירות ערכיות ורגשיות, מאפיינים הניזונים מהמגע המתמשך של ה"אחר" עם ההגמוני.

באבא הרחיב כך את גבולותיהן של הקטגוריות הסגורות שהופיעו בעבודתו של סעיד, כמו "מזרח" ו"מערב", "שחור" ו"לבן", "נשלט" ו"שולט" – לטובת הבנה מורכבת ונזילה יותר של יחסי מרכז ופריפריה. לפי גישתו של באבא יש להבין לא רק את ה"מזרח" ואת ה"שחורות" כמדומיינים, אלא גם את ה"מערב" ואת ה"לובן"; או, במילותיו של דרור משעני, יש לראות לא רק את האופנים שבהם "השחיר" המערב את המזרח, אלא גם את האופנים שבהם "הלבין" את עצמו. על המבט הביקורתי להיות מופנה לא רק אל מנגנוני השליטה וייצור הידע של המערב אלא גם אל החרדה והתשוקה שלו.

גישות אלה מצביעות על הבעייתיות הנעוצה בבחינת יחסי הגומלין בין פריפריה ומרכז ובכל ניסיון לחלוקה דיכוטומית ביניהם. יחסי מרכז ופריפריה הופכים למצב יחסי המאופיין בתנועה ובגמישות ועל כן חושף כיצד המרכז כולו מורכב מפריפריה או כיצד הופכת הפריפריה במצבים מסוימים למרכז תרבותי. המרחב השלישי איננו הפתרון למתח בין המרכז לפריפריה אלא השיח שבו בעלי הכוח והסובייקט הקולוניאלי אינם שתי חלופות בלעדיות אלא מבנים את זהותם בו זמנית תוך "זיהום הדדי". בתהליך זה, הכולל העתקה וחקיינות הדדית במרחב ש"בין לבין", הכוח הקולוניאלי מייצר גם את הזר לו. לכן, טוען באבא, המרחב השלישי הוא בעל פוטנציאל להפוך לאתר של התנגדות, מאבק ומשא ומתן, שכן הוא מערער את התפיסה הרואה בזהויות כישויות אותנטיות הניצבות אלה מול אלה בהקשר גזעי ואתני.

התפיסה הזו טומנת בחובה הצעה לשבירת הקטגוריות החברתיות והמרחביות – מרכז ופריפריה – ואפשרות להתחיל להשתמש בהן באור חדש, או אולי להפסיק להשתמש בהן בכלל.

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.10.2018

יש מצב שיעניין אתכם

תגיות