בשנים האחרונות צמד מילים חדש מעסיק אנשי מקצוע ופעילים חברתיים מתחומים שונים כמו תכנון ערים, אדריכלות נוף ועבודה קהילתית בארץ ובעולם: "פלייס-מייקינג". צמד מילים זה טומן בחובו קריאה לעשייה והעצמה של תושבים בפיתוח מרחבים ציבוריים שחזרו לאופנה בתחילת המאה ה-21: מרחבים מגוונים, דינמיים, צבעוניים, יצירתיים, ומוטי הליכה רגלית, הנגישים לקהלים שונים של אנשים.
אחת הדוגמאות האפקטיביות ליצירת מקום הוא המהפך שחל בכיכר טיימס בניו יורק החל משנת 2009, כאשר הפכה מעורק תנועה סואן ועמוס לסמל בינלאומי למרחב ציבורי פעיל. במשך כעשור, עיריית ניו יורק ערכה במקום שינויים זמניים שכללו הרחבת מדרכות באמצעות עבודות צביעה וחסימה זמנית של נתיבים, הצבת דוכני מזון, מקומות ישיבה ושולחנות ניידים, ואירוח אירועים אשר משכו קהלים לבוא ולשהות בכיכרות החדשות, עד שהצעות זמניות אלה הוטמעו בתכנון חדש וקבוע. כפי שקורה לעיתים קרובות, ערים וארגונים עקבו בעניין אחרי תהליכים אלה ויישמו אותם במרחבים ציבוריים ברחבי העולם. כך למשל, בירושלים פועל מזה כשנתיים פרויקט בשם "תעשו מקום" המזמין תושבים ליישם הצעות להחייאת המרחב הציבורי, וברמת גן נעשה שימוש במגוון פעילויות תכנון, עיצוב ותרבות כדי להפיח רוח חיים במתחם הבורסה.
"הפרויקטים המעניינים והמצליחים ביותר של פלייסמייקינג משאירים מאחור כמה מעקרונות היסוד של מקצוע תכנון הערים – הם מותירים מאחור את המתכנן היודע-כל, את הביורוקרטיה הסבוכה והגדולה מלמעלה-למטה, ואת התכנית הכלכלית הרב-שנתית […] המודל הזה מכיר בכך שיצירת מקום הוא תהליך נזיל, שיכול לכלול נקודות כניסה שונות של בעלי עניין מגוונים לתהליך, ושהקהילה חייבת להיות מעורבת באופן פעיל כיוצרת, ולא רק מקבלת, של מקום".
ב-2015, הקליניקה האורבנית, מכון מחקר מעשי באוניברסיטה העברית, הציעה את ההגדרה הבאה:
פלייסמייקינג (Placemaking) או "יצירת מקום" הוא רעיון ושיטה מעשית לשיפור אזורים, ערים ושכונות על ידי הפיכת מרחבים ציבוריים למקומות טובים: מרחבים בעלי היסטוריה ותרבות הנוצרים על ידי האופן והאנשים שעושים בהם שימוש. זאת מתוך ההבנה שמקומות טובים הם חיוניים לרווחה הפיזית, החברתית, הסביבתית והכלכלית של קהילות עירוניות וכפריות… עבודה משותפת של תושבים, אנשי מקצוע ומקבלי החלטות סביב מקומות יכולה להפוך שטחים ציבוריים מוזנחים או חסרי ייחוד כמו מרכזי תחבורה אפרוריים או רחובות נטושים למקומות חשובים, שמחזקים את הקשר בין אנשים והמרחבים בהם הם חיים, ותורמים ליצירת ערים טובות יותר (מתוך חוברת "יוצרים מקום: פלייסמייקינג בישראל" של הקליניקה האורבנית, 2015).
ממרחב למקום: האם אנחנו יכולים – או צריכים – לייצר מקומות?
התפשטות גישת הפלייסמייקינג ברחבי העולם הביאה עמה פרשנויות וביקורות מגוונות. אולם, עוד לפני שנבחן את אלה ראוי להתעכב על עצם הטענה לפיה ניתן, או צריך, "לייצר מקום". תפישה זו מניחה כי קיים הבדל בסיסי בין "מרחב" ו"מקום", וכי הבדל זה נובע מאופן יצירתם, המשמעות שאנשים שונים מייחסים להם, והשימוש שעושים בהם. הבחנה זו היא כמעט אינטואיטיבית לרובנו. בנסיעה שערכתי לפני מספר שבועות ברכבת ניסו כמה נוסעות לשער מהי התחנה אליה הרכבת מתקרבת. "נראה לי שזו בנימינה" אמרה אחת לאחר שהבחינה במגרש חניה חסר כל מאפיינים ייחודיים נראים לעין. שתי דקות מאוחר יותר, שלט גילה לנוסעים כי מדובר בתחנת הרכבת של חדרה-מערב. "כל התחנות האלה עם מגרשי החניה נראות בדיוק אותו דבר", ניחמה אותה נוסעת אחרת. בפשטות, ניתן לומר כי אם לתחנת חדרה-מערב היו תכונות ומשמעות ייחודיות לה, ניתן היה ליחד אותה משאר התחנות במסלול.
התנועה ל"יצירת מקומות" קיבלה תמיכה נרחבת במחצית המאה ה-20 כתגובה לתכנון המודרני, שקידם מדיניות איזור (Zoning), הפרדה בין שימושים והעדפה לרכב הפרטי, ובתוך כך יצר מרחבים שהפנו את גבם להולכי הרגל והקשו על יצירת מרחבים ציבוריים פעילים. בתגובה לכך, חוקרים ופעילים עירוניים רבים, וביניהם וויליאם ווייאט וג'יין ג'ייקובס, קראו בשנות החמישים והשישים לכונן מחדש תחושת מקום במרחב הציבורי. תנועת העירוניות החדשה (ה-New Urbanism) המשיכה לקדם את רעיונות אלה, ומדיניות ל"יצירת מקום" שולבה בתכניות מדיניות עירונית כמו תכנית הדיור הלאומית של בריטניה בשנות התשעים.
עצם הטענה שניתן לייצר מקומות זכתה לביקורת רבה. אחת הביקורות המרכזיות מערערת על התפישה שניתן לייצר מקום על ידי התערבויות פיזית, שכן היא רואה במקום תוצר של ההתנהלות האנושית מתמשכת, כך שכל ניסיון לייצר "מקום" באופן מלאכותי יסתכם בתפאורה בלבד. תושבים, ולא שינויים פיזיים, הם אלה המייצרים מקומות, ולכן מקומות "נשברים" כאשר מתרחשת עזיבה פתאומית של תושבים. לפי טענה זו, מקומות לא יוכלו להתאחות כל עוד לא מתהווה מסורת חדשה של חיי יום יום עירוניים.
ביקורת נוספת בונה על זו הראשונה: אם אנשים, ולא שינויים פיזיים, הם אלו המייצרים מקומות, הרי שתהליכים חברתיים רחבים הם אלו המובילים להריסתם של מקומות, ולכן בנייתם מחדש מחייבת שינוי רדיקלי של אותם תהליכים. כך למשל, תהליכי גלובליזציה, המביאים עימם אדריכלות בינלאומית, רשתות קמעונאיות בפרישה גלובלית ותרבות פופולרית ומכוונת תיירות, זוהו כגורמים מרכזיים בהגברת הניכור של אנשים מסביבות החיים שלהם, בביטול המשמעות של מקומות קטנים ובדחיקה של תושבים ממקום מגוריהם. אם כך, הפתרון ליצירת מקומות מחדש הוא קידום תנועה של עירוניות איטית, מקומית, אקולוגית ואנטי-מסחרית, שתשיב מקומות להיות אותנטיים וייחודיים (לקריאה נוספת).
חוקרי עירוניות החלו להצביע על שיטת הפלייסמייקינג עצמה כתוצר של אותם תהליכים גלובליים. בדומה לרעיונות עירוניים בינלאומיים אחרים (אולי המוכר והשנוי במחלוקת ביניהם בשנים האחרונות הוא "העיר היצירתית" של ריצ'ארד פלורידה), גם פלייסמייקינג זכה לביקורת על כך שהוא מעניק למומחים המקושרים לרשתות בינלאומיות כגון אדריכלים ומתכננים עדיפות בניהול ערים על פני תושביהן. מכיוון שתהליך של יצירת מקום כרוך בהתייעצות עם מספר מוגבל של פעילים, אלה בכל מקרה מקבלים העדפה על פני תושבים אחרים אשר נמנעים מהשתתפות בתהליך או שאינם פנויים להשתתפות מסיבות כלכליות או חברתיות. תהליך זה מצומצם ביחס לתהליכים אחרים של שיתוף ציבור, או אפילו ביחס לביזור כללי של סמכויות על המרחב העירוני לבעלי עניין פרטיים, ומעלה שאלות על מרחב דמוקרטי ההולך ונדחק לטובות הבטחות של הצלחה.
גישות שונים של יצירת מקום: פלייסמייקינג עירוני, יצירתי, טקטי, אסטרטגי וחברתי
למרות ביקורות אלה ונוספות, ארגונים שונים מקדמים הליכי פלייסמייקינג עם מטרות וכלים מגוונים. ארגון Project for Public Spaces, או PPS, שלקח חלק גם בהתערבות בכיכר טיימס בניו יורק שהוזכרה קודם לכן, מקדם את מה שניתן להציג כגישה הדומיננטית או העירונית ליצירת מקומות, עושה שימוש בכלים של עיצוב עירוני ותכנון על מנת להפוך מקומות לבטוחים, לחברתיים ולנגישים יותר למגוון משתמשים. על פי גישה זו, שזכתה להכרה מגופים בינלאומיים כמו האו"ם ומעיריות ברחבי העולם, כל אחד יכול לקחת חלק בהפיכת מרחב למקום.
גישה ה-PPS טומנת בחובה גם רעיונות כמעט רדיקליים לגבי מקצוע תכנון הערים. במאמר שפרסם פרד קנט, מייסד הארגון, יחד עם מחלקת הלימודים העירוניים ב-MIT, הוא כותב: "הפרויקטים המעניינים והמצליחים ביותר של פלייסמייקינג משאירים מאחור כמה מעקרונות היסוד של מקצוע תכנון הערים – הם מותירים מאחור את המתכנן היודע-כל, את הביורוקרטיה הסבוכה והגדולה מלמעלה-למטה, ואת התכנית הכלכלית הרב-שנתית […] המודל הזה מכיר בכך שיצירת מקום הוא תהליך נזיל, שיכול לכלול נקודות כניסה שונות של בעלי עניין מגוונים לתהליך, ושהקהילה חייבת להיות מעורבת באופן פעיל כיוצרת, ולא רק מקבלת, של מקום".
גישה עכשווית יותר ליצירת מקום זכתה לתשומת לב לפני כעשור, כאשר הקרן הלאומית לאמנות בארצות הברית החלה להקצות כספים לפרויקטים של פלייסמייקינג יצירתי. באחד המסמכים הבולטים, הוא מתואר כתהליך בו "שותפים מהמגזר הציבורי, מעסקים פרטיים, מעסקים ללא כוונות רווח ומארגונים קהילתיים מעצבים את האופי הפיזי והחברתי של שכונה, יישוב, עיר או אזור, סביב פעילויות אמנות או תרבות". על פי גישה זו, אמנות – ולא עיצוב עירוני – היא הכלי המרכזי ליצירת מקומות, ואמנים הם הגורם המוביל את התהליך, בשותפות עם ארגונים, עסקים, מוסדות והתושבים עצמם.
https://www.youtube.com/watch?v=7vYzHCMuvBw
גישה נוספת היא פלייסמייקינג טקטי המקודמת בעולם על ידי ארגונים כמו Street Plan Collaborative, חברת תכנון ערים אמריקאית שהוקמה ב-2009 במטרה לקדם שינויים ארוכי טווח על ידי התערבויות זמניות, עצמאיות וזולות. כך למשל, ב-2013 הארגון סייע לתושבי העיר המילטון שבאונטריו, קנדה, להשפיע על המדיניות העירונית שתעדפה את הרכב הפרטי על הולכי הרגל, באמצעות קבוצת מתנדבים מקומיים שצבעו מעברי חציה מאולתרים והציבו עמודי תנועה זמניים בהשקעה של לא יותר מאלף דולר לצומת. בתחילה העירייה הגיבה להתערבויות אלה באופן שלילי (כולל הסרת החרוטים והוצאת צו מניעה), אך לבסוף נעתרה לתמיכה הציבורית והטמיעה את ההתערבויות בפיילוט רשמי לשינוי מערך התנועה.
בניגוד לפלייסמייקינג עירוני שיכול להתבצע על ידי כל גורם, או פלייסמייקינג יצירתי שלרוב יעשה על ידי אמנים ומעצבים, פלייסמייקינג טקטי לרוב ינוהל על ידי קבוצת אזרחים מעורבים, קבוצות לחץ מקומיות או ארגונים חברתיים. כמובן, ישנן ערים המאמצות פעולות זמניות, עצמאיות וזולות של פלייסמייקינג טקטי לייצר מקומות, אך מטרתן לרוב לא תהיה שינוי מדיניות באותו אופן אליו מכוונים ארגונים או תושבים.
לעומת זאת, פלייסמייקינג אסטרטגי, לרוב יהיה נחלתן של עיריות או ממשלות. בגישה זו, ההתערבויות מיושמות במוקדים עירוניים כגון מרכזי ערים או מרכזי תחבורה, על מנת למשוך תושבים משכילים המעוניינים בחוויה עירונית ולעודד, באופן זה, פיתוח כלכלי. בדרך כלל, רק מוסדות המסוגלים לתאם בין גורמים רבים ולהשקיע כספים משמעותיים בפיתוח יראו בפלייסמייקינג כלי ליישום מדיניות רחבת היקף.
הגישה האחרונה היא הפליימייקינג החברתי. בעוד הפלייסימייקינג העירוני מדגיש את השינוי הפיזי של המקום, היצירתי – את הביטוי האמנותי, הטקטי – את החדשנות אל מול המצב הקיים, והאסטרטגי – את הפיתוח הכלכלי, הפלייסמייקינג החברתי מדגיש את הערך של יצירת המקום בבניית קהילה ובפתרון סכסוכים מרחביים.
שני כלים מרכזיים משמשים למשימה זו: הראשון הוא עצם הפיתוח של מרחב ציבורי באזור מוחלש ועני, שמאפשר למשוך פעילות כלכלית ומסחרית וכך לחזק את הקהילה. השני הוא תהליך יצירת המקום, שיכול לשמש כפלטפורמה לדיון ציבורי ולגישור בין קבוצות החולקות מרחב משותף. בתהליך נכון, העבודה על המרחב יכולה להציף נרטיבים נשכחים או שנויים במחלוקת לזירה הציבורית, ללבן מחלוקות, ובמקרים מסוימים אף לפתוח ערוצי הידברות חדשים בין קהילות מקומיות ובין הרשויות המעורבות בתהליך. פעילים או ארגונים אזרחיים ישאפו ליצור מקומות באותם מרחבים "אפורים" שעדיין זמינים לעיצוב מחדש מחוץ להשפעת הממסד, או במרחבים בעלי משמעות סמלית לקהילה. הפעילות של קבוצת מוסללה בירושלים, שמוכרת בשנים האחרונות בעיקר בשל מאמצי ההחייאה של בניין כלל, עסקה במשך שנים בפעילות יצירתית של העלאת נרטיבים למרחב הציבורי. פרויקט "בסטת האבטיחים" שנערך באירועים שונים בגבול האפור בין שכונות יהודיות וערביות בעיר, נועד להדהד נרטיבים של שותפות וקשר תרבותי בין הקהילות.
פלייסמייקינג על ידי כולם ולכולם?
אחד העקרונות הבסיסיים של שיטת הפלייסמייקינג הוא שכל אחד, בכל מקום, יכול ליזום ולבצע התערבות של יצירת מקום, וכי תהליך של יצירת מקום הוא תהליך של שיתוף פעולה בין גורמים שונים. בפועל, קיים קשר בין הגוף שמוביל את הפרויקט לבין ההתוצאות שלו. כבר הוזכר, למשל, כי לא סביר להניח שרשות ממשלתית תוביל תהליך של פלייסמייקינג טקטי, שנועד לשנות מדיניות שהיא עצמה קובעת ואוכפת. לעומת זאת, צפוי כי היא תראה ביצירת מקום כלי לפיתוח כלכלי.
בהקשר זה, חשוב להכיר גם בזיקה הקיימת בין תהליכי יצירת מקום ובין מה שנהוג לכנות "המעמד היצירתי" – צעירים המועסקים במקצועות חופשיים ו"חולקים אתוס משותף שמעריך יצירתיות, אינדיבידואליות, שונות, כישרון והצלחה". בפועל, תהליכי פלייסמייקינג משמשים פעמים רבות באופן אקטיבי על מנת למשוך סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים למקומות ולהביא לפיתוח כלכלי. כתוצאה מכך, התערבויות של יצירת מקום זוכות פעמים רבות לתגובות אמביוולנטיות ומבלבלות: כך, מצד אחד, מעודדים את ההתערבויות על כך שהן מסייעות להחיות מרחבים נטושים ומוזנחים ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם מבלי להרוס אותו ("יש למקום הזה כל כך הרבה פוטנציאל" הוא המשפט השכיח ביותר שנשמע במפגשים לשיתוף ציבור); מצד שני, מבקרים אותן על כך שהן מעודדות ג'נטרפיקציה ומשקפות העדפה של ה"מעמד היצירתי" על פני תושבי המקום.
נקודה זו מביאה אותנו לעסוק בביקורת העולה בכל עת שמדיניות מעבירה סמכות מגופים האמונים באופן מסורתי על ניהול המרחב (למשל מוסדות ממשלה או עיריות) לגופים אלטרנטיביים כמו ארגונים חברתיים, עסקים חדשים, או קהילות. כאשר עירייה מאמצת תכנית בניין עיר או מסמך מדיניות, ישנם מנגנונים ברורים, גם אם מוצלחים יותר או פחות, אליהם אנחנו בתור תושבים יכולים לפנות על מנת להתלונן או להציע שינוי. לעומת זאת, בתהליכי פלייסמייקינג המצב אינו כה ברור ומגובש. לא קיים מנגנון לבירור ולהידברות כאשר העירייה מאפשרת לקבוצת תושבים לשנות צומת לכיכר, או להפוך גינה ציבורית לפופ-אפ עיצוב ופנאי בימי שישי, או לצבוע גרפיטי ענק "המסמל" את הקהילה על המבנה החביב עלינו. ככל שיותר מוסדות ציבור יבקשו להתחבר למשאב של יצירת מקומות על כל יתרונותיו, כך גם האחריות הקשורה ליוזמות אלה צפויה להפוך למורכבת וקשה יותר. בכך, פלייסמייקינג מהווה אתגר לא רק לאופן שבו אנחנו מתכננים ומעצבים את העיר שלנו, אלא גם לאופן בו אנחנו דנים בו ומקבלים אודותיו החלטות.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 25.11.2018
יש מצב שיעניין אתכם
נפלא! רק אם יורשה לי להתייחס לדוגמא של תחנת רכבת חדרה, דווקא שם יצרתי עם הצוות שלי "ירוק בקבוק" התערבות רכה בדמות 100 אדניות פורחות שהצבנו ברחבי התחנה.
האפקט של ציבעוניות הפרחים מהבקבוקים הוא כזה שמגדיר מחדש את אופיה של התחנה ומעניק לה ייחודיות.