פיל לבן: סיפורה של התחנה המרכזית החדשה

צילום: רועי בושי מתוך ויקפדיה

יוחאי מיטל, סיפור ישראלי. להאזנה לפודקאסט, לחצו כאן

אילן: "שום דבר אני לא אוהב בתחנה.
 שום דבר לא שווה. אני פה באין ברירה."

זה אילן. הוא קנה פה חנות עוד לפני שהתחנה נפתחה וחלם להוריש אותה לילדים שלו.

אילן: "קניתי נכס לפני 20 שנה ואני קשור פה,  איך שלא יהיה, אני קשור פה. משלם ארנונה,
 והסתבכויות והוצאות לפועל, אני מרוסק מכל התחנה הזו".

החנות של אילן, עומדת סגורה כבר שנים, כי אין מה לעשות: בקצה של קומה ארבע, איפה שפעם היה סופר, אף אחד לא מסתובב. פגשתי אותו מוכר בגדי תינוקות לאריתראים בבאסטה של חבר, מנסה להשלים הכנסה. ואילן הוא רק אחד ממאות שכמהו, רכשו פה חנות במיטב כספם, והיום הם תקועים עם נכס שלא שווה כלום. רוב הבסטות בשוק הבגדים בקומה שלוש נטושות, ועל העיתונים שמכסים את חלונות הראווה של החנויות הסגורות תוכלו למצוא עדיין כותרות על התפרקות המעבורת קולומביה ומותו הטראגי של אילן רמון מלפני עשור. התקרה מפויחת, מסביב מוכרים משועממים טוחנים סיגריות ממש מתחת לשלט שמורה שהעישון בתחנה אסור, וריח הניקוטין מתערבב עם ניחוח של שתן זיעה ואגזוז.  תכלס, מדכא להסתובב בין רוכלי התחנה המרכזית החדשה.

המבנה עצמו מבלבל להחריד וזה לא במקרה. הוא תוכנן כדי לגרום לאנשים ללכת לאיבוד. 'אסכולת הלבירינת' כמו שכינה אותה אדריכל התחנה, רם כרמי. זאת רבקה כרמי, אלמנתו של רם:

רבקה: "לבירינת זה מבוך ובמבוך אתה הולך לאיבוד. אתה יודע איך אתה נכנס אתה לא יודע איך אתה יוצא ואם אתה יוצא. רמי מאוד אהב להגיד שעיר טובה זה עיר שהולכים בה לאיבוד. רמי חשב שהתחנה המרכזית זה עיר תחת גג אז היות וזה עיר תחת קורת גג אז למה שלא נלך קצת לאיבוד גם בתוך הבניין הענק הזה?"

אז כדי לעזור לי ללכת לאיבוד בצורה מבוקרת, חברתי לשני אדריכלים צעירים, אלעד הורן וטליה דוידי, שבשנתיים וחצי האחרונות חוקרים את התחנה. שאלתי אם יש מקום שקט לדבר, אז הם הובילו אותי לכיוון הקומות התחתונות האפלוליות. עלינו ברמפה צרה, עברנו בדלת צדדית ופתאום מצאנו את עצמנו במבואה של אולמות קולנוע.

טליה: "אנחנו יושבים בעצם, חמישה עשר מטר מתחת לפני האדמה במתחם הקולנועים, שישה קולנעים עם שמות מקסימים כמו גו'ן ווין, אוורסט, גנדי וכדומה."

האולמות עצמם במצב מצוין. הריפוד על הכיסאות, האקוסטיקה מעולה, מסביב עדיין אפשר למצוא פוסטרים של סרטים משנות התשעים. וכל הפאר הנשכח הזה הוא עדות מושלמת לתקוות הגדולות שהיו לתחנה הזו בתחילת דרכה. הרעיון היה שבין אוטובוס לאוטובוס, אנשים יקפצו לכאן לראות איזה סרט. אבל הקונספט לא ממש תפס.

טליה: "והיום זה שומם לחלוטין."
אלעד: "זהו, הזמן פה קפא מלכת."

אז איך מקום מגיע מכזה פאר לכזו עליבות והזנחה? איך נוצר הפער המטורף הזה בין חזון גרנדיוזי למימוש? שרון רוטברד, שחוקר את ההיסטוריה האדריכלית של תל-אביב, חושב שכדי לענות על השאלות האלה צריך ללכת אחורה לימים שלפני קום המדינה. 

שרון: "צריך לדבר על הקרקע שהתחנה המרכזית עומדת עליה. והקרקע היא היתה קרקע שהיתה שייכת לערבים. היה שם פרדס."

פנחס אברמוב, תושב ותיק של השכונה, נזכר:

פנחס: "היה שם פרדס של עאבד, היינו עוברים את הגדר, לוקחים תפוזים, קוטפים בלי רשות, ובורחים משם."

אחרי מלחמת העצמאות, רוב הפרדסים בשטח שבין יפו לתל-אביב ננטשו והקרקעות הולאמו. בהתחלה היתה אמורה לקום שם חציה השני של נווה שאנן – שכונה שעוצבה בצורת מנורה. רחוב לוינסקי היה אמור להיות השמש כששאר הרחובות יוצאים ממנו בחצי גורן לכל כיוון. אבל בלגן סביב הבעלות על הקרקעות תקע את כל התכניות. התחילה להתפתח שם איזה מן פאבלה כזאת, שהייתה מורכבת ממחסנים, מוסכים וצריפים. הבית של פנחס, היה בדיוק איפה שהיום עומדת התחנה המרכזית החדשה.

פנחס: "הבית שלי היה בית מיוחד. בפינת לוינסקי, ממש בפינה של לוינסקי. בית שני מהפינה, עם גג רעפים, והיה לנו למעלה קיר, ועל הקיר הזה, כנרת היתה מצוירת עם דייג שדג דגים, זה היה משהו לא מהעולם הזה. בית יפהפה. איזה בית, משהו!"

באותו זמן, באזורים הטובים יותר של העיר, מסתובב לו אחד אריה פילץ.

אלעד: "מהגר מאירופה, שמגיע בשנות ה30 לישראל מקים בית קפה, קפה פילץ, שהוא קפה מאוד מפורסם בהיסטוריה של תל-אביב."

קפה פילץ, על הטיילת של תל-אביב, היה המקום בעיר. לשם היתה מגיעה הקצונה הבכירה של צבא בריטניה כדי להתרווח על איזה כוס מרטיני. מלצרים מהודרים לבושי פראק הסתובבו ביניהם והגישו קוק-אובה וסטייק ברנייז בזמן שהתזמורת הנעימה את זמנם בלהיטים האחרונים. ובעוד הוא ישב בבית הקפה שלו ומעשן סיגרים, פילץ שם לב שהעיר סביבו היתה בתנופת בנייה מטורפת.

מתוך סרטון תדמית של עריית תל-אביב לציון יובל לעיר: "זוהי תל-אביב. לכאורה, עיר ככל הערים. בתים לה צחורים ואפורים וירקרקים וכבישים, מהם רכבי ידיים ומהם צרים. פרקים ושדרות, ועל הכל, מוסדות חינוך ותרבות ואומנות לרוב."

פילץ, יזם בלתי נלאה, ראה הזדמנויות נד"לניות בכל פינה. בתחילת שנות השישים, הוא התחיל להסתובב בשכונת הפחונים ולקנות חלקה אחר חלקה.

פנחס: "פילץ הגיע, ורצה להוציא אותנו"

בהדרגה הוא רכש את הקרקעות מדרום לרחוב לוינסקי ויצר רצף  אחד גדול. בינתיים ממול, בשכונת נווה שאנן, חצי המנורה שכן נבנתה, עמדה התחנה המרכזית הישנה. אלפי אוטובוסים זרמו דרך הרחובות הצרים של שכונת המגורים והפכו אותה למוקד פשע ועוני. היה ברור שמשהו פה לא עובד.

טליה: "העירייה בעצם חיפשה פיתרון זמני. להעתיק את התחנה למקום אחר בעיר, פילץ, בחוכמתו, בא לעירייה ואומר להם: רגע למה לכם להעתיק, להעביר, בואו אני אבנה לכם תחנה."

שרון: "לפחות באותה תקופה היה מדובר במשהו שהוא חסר תקדים לחלוטין. דברים היו אז די בחיתוליהם עד כמה שזה נוגע לשוק התכנון והבנייה הפרטי. רוב היוזמות החשובות, בטח ובטח לפרויקטים בסדר גודל כזה, הם היו יוזמות ציבוריות של משרד השיכון או של העיריות."

אבל פילץ הכריזמטי, שגם הכיר את כל האנשים הנכונים, הצליח לשכנע את החבר'ה בעירייה שמדובר ברעיון מבריק. אז הוא פנה לאדריכל צעיר בן 33, בנו של הארכיטקט הנודע דב כרמי:

טליה:  "ואומר לו, רמי, תתכנן לי תחנה מרכזית. ההצעה הראשונה היתה יחסית פשוטה ומינורית. הרעיון היה שבחלק התחתון תהיה תחנה שדומה לתחנת רכבת, זאת אומרת האטובוסים עוברים דרך המבנה, ומעליה יהיו מבני מגורים, מלונאות ומשרדים, ובמרכזם, פארק גדול שבעצם יושב על הגג של התחנה. משמה זה מתחיל להתדרדר".

מהר מאוד התברר שהתכנון הראשוני של כרמי פשוט לא תופס. מצד אחד, הקואופרטיבים היריבים דן ואגד, שנכנסו כשותפים, זעמו כששמעו שהם אמורים לחלוק קומה. חוץ מזה פילץ הבין שהפרויקט הרבה יותר יקר משציפה.

רבקה: "אז הוא אמר רמי – צריך לתכנן עוד בניינים עוד חללים שיהיה אפשר למכור אותם."

וכך, עם כל טיוטה התחנה הלכה והתנפחה וגדלה, עד שבדראפט השישי, ואנחנו מדברים עכשיו על נובמבר 67', השרטוטים מתחילים להזכיר את המבנה שאנחנו מכירים היום.

רבקה: "ובעצם אני זוכרת שרמי היה מספר על התחנה המרכזית הוא אמר שהם רצו לבנות את התחנה המרכזית הכי גדולה בעולם. וכל הזמן תהיתי, למה רצו לבנות במדינה כל כך קטנה את התחנה המרכזית הכי גדולה בעולם, אבל זה מה שיצא".

על מגרש של  ארבעים וארבעה דונם, תוכנן מבנה של שמונה קומות עם שטח בנוי של 230 דונם, שזה שווה ערך ל —

אלעד: "שלושת מגדלי עזריאלי ועוד הקניון.

אבל בוא לא נקדים את המאוחר, ונחזור לשולחן השרטוט של רם כרמי, אי שם באמצע שנות השישים. הרעיון המקורי היה שהתחבורה העירונית, של דן, תכנס דרך מערכת מנהרות לקומה התחתונה, קומה 1, שהיא בעצם קומה תת-קרקעית, ומערכת גשרים תוביל את התחבורה הבין-עירונית של אגד, מנתיבי איילון, שאז עוד היו נחל מוסררה, לעבר הקומה העליונה, קומה 6. טליה ואלעד מסבירים:

טליה: "פיצול של התחבורה בין הקומות הראשונה והשישית יצר מודל עסקי מאוד חכם. שבו הנוסעים בעצם חייבים לעבור דרך כל המבנה כדי להגיע מהתחבורה העירונית לבין-עירונית וזה היה אמור להכניס חיים לכל המסחר שנמצא בעצם בתווך."

אלעד: "זה נראה הגיוני בזמנו".

טליה: "הרעיון הזה של לתכנן מבנה על מבנה ענק, מגה סטרוקטורה היה מאוד חם בעולם באותה תקופה, בעולם הארכיטקטורה. רם כרמי ייבא את הרעיון הזה לארץ."

אבל כמו תמיד, האופנות מגיעות לישראל קצת בדיליי. באותו זמן בעולם, כבר התחילו להבין שכמה תחנות קטנות, עדיפות על פני תחנה אחת ענקית, ושמגה סטרוקטורות לא תמיד מתפקדות כמו שתוכננו. נוסף לכך, פילץ היה צריך להתמודד עם דיירים זועמים שנתיבי האוטובוסים המתוכננים עמדו לחרב את דירותיהם. זאת שולה קשת, תושבת השכונה:

שולה: "תאר לך איך זה להתעורר בחמש בבוקר מרעש מחריד ומטרטר. ואני מתעוררת והרעש הזה הוא בלתי פוסק. אתה יושב בבית אתה רוצה לראות טלוויזיה אתה לא שומע את הטלוויזיה, אתה רוצה לדבר עם המשפחה, אתה לא יכול לדבר, פשוט רעש מחריש אוזניים, ואנחנו צריכים לסגור גם את המרפסות כי אנשים שעוברים עם האוטובוסים יכולים לראות מה קורה בתוך הבתים."

וזה שמחה נשיא, שגר מול אחת מיציאות האוטובוסים: 

נשיא: "אם אחד דופק על הדלת אני לא הייתי  שומע. היה זיפט מה אני אגיד לך. רעש, כשבאים פה בקצה, פותחים את הגז, נוסעים."

זו הקלטה מהחלון של משפחת נשיא בעשר בלילה כשבאתי לבקר אותם:

 נשיא: "פה לא היתה צריכה להיות תחנה בכלל בכלל."

היו לתחנה כמה שנים יפות, בהתחלה, אבל מהר מאוד עסקים התחילו להיסגר. בשנת 2002, בעקבות בעיות זיהום אוויר, סגרו סופית את קומה אחת, קומת התחבורה העירונית. דן עברו לקומות שש ושבע, ליד אגד, בעל כורחם. המנגנון שהיה אמור לייצר תנועה במבנה, נעלם, והקומות התחתונות של התחנה הפכו לקומות רפאים. לימים, גם חברת חפציבה פשטה את הרגל ומאז התחנה שוקעת בחובות. קללת התחנה? אולי.

אבל כל זה לא הוציא את פילץ ממיקוד במטרה. אחרי אין סוף התרוצצויות בין משרדי ממשלה ומועדוני החברים של הקואופרטיבים דן ואגד הוא הצליח לרצות את כולם. ב-14 לדצמבר 1967, חצי שנה אחרי ששטחה של מדינת ישראל שולש במלחמת ששת הימים, כשהגנרלים היו בסטטוס של כוכבי רוק, והעולם היהודי כולו היה באופוריה מוחלטת, התכנסו במקום שר התחבורה, ראש העיר ומכובדים לטקס הנחת אבן הפינה. בזמן שהפועלים יצקו בטון במרץ והתושבים הפגינו בחוץ, פילץ התפנה למשימה החשובה של מכירת השטחים המסחריים. יהודים מכל העולם הגיעו לסיור בארץ על חשבונו

טליה: "כשבמסגרת הטיול ברחבי ארץ ישראל, אתה גם במקרה עובר בתחנה המרכזית ואמור לקנות איזה חנות."

מאות אנשים רכשו חנויות, חלקם לקחו הלוואות אחרים מכרו את הבית ועלו לארץ.

מרק: "הובטח לנו חנות לתפארת, מרכז מסחרי שכל העולם יתפאר בו."

זה מרק אלמוג, אחד ממאות רוכשים. גם את פנחס שהרסו לו בינתיים את הבית עם הציור של הכנרת, פיצו בחנות —

מרק: "קיבלתי 42 מטר בתחנה המרכזית, אמרו שהחנות הזה תהיה משהו, משהו יוצא מן הכלל…"

כאן חשוב להבהיר, שבשונה ממודל של שכירות וזכיינות שעל פיו עובדים קניונים כיום, פילץ מכר את החנויות עצמן – והבעלים היו אמורים להיות רשומים בטאבו – ממש כמו שקונים דירה.

כל כמה חודשים הופיעה בעיתון כותרת כמו "עיר תחת גג קורמת עור וגידים", התחושה היתה שכל רגע התחנה עומדת להיפתח. אבל אז הגיע מלחמת יום כיפור, ובמקביל להידרדרות כללית במדינה, חברת כיכר לוינסקי, האחראית על הפרוייקט, התחילה להתפורר. מחסור בבטון, בעית עובדים וחובות – הבייבי של פילץ פשט את הרגל והבנייה נפסקה.

בינתיים, בצילו של שלד הבטון הענק, סגת גילגול האחריות החלה. קמו ועדות ציבוריות בכנסת כדי לדון בבעיה, אבל כל פעם, ברגע האחרון, שנייה לפני שהגיעו להכרעה, התחלף השלטון, או שהאוצר פתאום הוסיף התנגדות. וכך, 12 שנה "התחנה האומללה" כפי שנהג פילץ לכנות אותה, עמדה ריקה.

אלעד: "תל-אביבים ותיקים זוכרים את המקום הזה כפיל הלבן הגדול של העיר. לאט לאט נכנסים אליו כל מיני שימושים שוליים של החברה".

טליה:  "חוקיים יותר ופחות."

בתקופה הזאת התחנה כבר הפכה לידועה לשמצה, אבל כבר אז היו לה גרופים. היא היתה נקודת מפגש מחתרתית של פנקיסטים, אירחה את הנשף השנתי המפורסם של עיתון העיר, ואפילו התקיימו בה הופעות של משינה, נוער שוליים וחיים צינוביץ ("השרוף").  

אלעד: "באותה תקופה גם נכנסת הקהילה הראשונה של העטלפים למקום הזה."

העטלפים עשו להם בית במנהרה נטושה, והם גרים בה עד היום.

אלעד: "העטלפים מוגנים והם מנוטרים על ידי רשות שמורות הטבע והגנים, אסור להפריע להם בחורף והם אוכלים את החרקים שיש פה."

לפחות בינתיים, הדיירים הוותיקים ביותר של התחנה, מחזיקים בה את נחלתם.

בשנת 83', אחרי עשור שהמבנה עמד יתום ושימש רק עטלפים ופנקיסטים,  היה נדמה שבא לתחנה גואל  בדמותו של הקבלן מרדכי יונה. בעקבות לחץ של בעלי החנויות, שדווקא תמכו ביונה כי הוא הבטיח לכבד את כל ההסכמים שחתמו עם פילץ, בית המשפט אישר את העסקה, ויונה, באמצעות החברה  שקרא על שם אשתו – חפציבה – רכש את המבנה מהנושים במבצע מטורף: חמישה מיליון דולר. סוף סוף בשלד הבטון נשמעה שוב המולת פועלי הבניין. אז כן, אם אתם רוצים להוציא אל הפועל פרויקט נדל"ני ענק, כדאי שיהיו לכם מזומנים פנויים בעובר ושב, אבל כסף לבד לא מספיק. יונה, כמו קודמו פילץ, הכיר את האנשים הנכונים, כמו למשל את שר התחבורה דאז, משה קצב, שסיכם סיור בתחנה ואמר:

קצב: "בהחלט אני מופתע לטובה זה הרבה מעבר גם להערכות שלי, ואני משבח אותכם על כך, ואנחנו כמובן נשמח לסייע בכל דרך, להתגבר ולהסיר מכשולים".

מכשולים? על איזה מכשולים קצב מדבר? כדי להבין את זה, אני צריך לעשות משהו שאף פעם לא חשבתי שאעשה – אני הולך לדבר איתכם על היתרי בנייה. תראו, יונה היה איש עסקים. הוא נכנס לבוץ הטובעני של התחנה עם כל  כוונה לצאת מורווח. הבעיה היתה, שפילץ כבר מכר 37 מתוך 40 הדונם שאושרו בהיתר הבנייה המקורי. למעשה, בשלב הזה, רוב רובם של השטחים המסחריים בתחנה היו שייכים לבעלי החנויות. אז עורכי הדין של יונה המציאו מנגנון גאוני. הם קראו לו  "היתר צף". המטרה היתה אפשר ליונה להרחיב את התחנה הענקית ממילא ולבנות בה עוד שטחים מסחריים, משלו, שיוכל למכור ולהרוויח מהם, מבלי שיצטרך לאשר תוכניות מחדש. החנויות של הרוכשים המקוריים של פילץ היו בקומות התחתונות ועם השנים הגישה אליהן הוגבלה, והיום, ברוב המקרים, נחסמה לחלוטין. נשמע מסובך הא? עו"ד שוב, מומחה במקרקעין שמייצג רבים מבעלי החנויות, ינסה להסביר:  

עו"ד שוב: "כאילו שאתה תיקח בניין ותבנה שתי קומות ראשונות, שהטאבו מאפשרת לבנות שתי קומות, ואז אתה תבוא ותגיד – אני סוגר את הדלת בשתי הקומות הראשונות, אני עכשיו בונה עוד שתי קומות למרות שמותר לבנות רק שתי קומות ואני אומר תתעלמו מזה שבניתי שתי קומות, אני את הזכויות לשתי הקומות האלה מעביר לקומות שלוש וארבע. אבל, קומות אחת ושתיים הן קיימות. אפילו נמכרו לאנשים. בעצם בנוי למעלה מכפול ממה שמותר לבנות, זאת אומרת שבפועל מבחינת השטחים יש לך עשרות אלפי מטרים שבנויים בלי זכויות, בלי תכנית, לא כדין מה שנקרא, והם נמכרו לאנשים כך שאי אפשר בפועל לעשות איתם שום דבר."

יוחאי: בעצם מה שאתה אומר שהתחנה המרכזית החדשה זה החריגת בנייה הכי גדולה בעיר

עו"ד שוב: "בארץ"

יוחאי: בארץ!?

עו"ד שוב: "אני חושב כן."

אבל קצב מבטיח  להסיר מכשולים, ומשרד התחבורה מקיים. "המרכז של המדינה יוצא לדרך, אל תיתן לו להתחיל בלעדייך", זעקו עלוני הפרסומות של חפציבה, ושוב, אנשים, שכנראה כבר שכחו מכאב הלב של גילגולה הראשון של התחנה, נעמדו בתור כדי לקנות מיונה חנות.

פרסומת ישנה לתחנה: "אקשן בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. ימי שני ורביעי בחמש, תאטרון בובות וסדנאות לילידים, ימי שלישי וחמישי בחמש תצוגות אופנה, יום חמישי שינקין בתחנה עם האמנים והיוצרים, ובשבת, מופעים לילדים. הכניסה חופשית! תחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, הולכים ליהנות ובגדול."

בקיץ 93' שוב התכנסו בתחנה כל המכובדים – שרי התחבורה והאוצר, ראש העיר, ראש הממשלה יצחק רבין ואפילו רם כרמי, אדריכל התחנה, בפעם היחידה בחייו שבה ביקר במבנה בזמן שהיה פעיל.  באתנחתה קומית נדירה בסאגה הזו, בטקס הפתיחה שיחררו לאוויר בלון הליום ענק בצורת פיל לבן. זאת שולה קשת שוב:

שולה: "באותו זמן כשחגגו בפנים, אנחנו עמדנו בהפגנה מאוד גדולה של אלפי אנשים למרגלות התחנה המרכזית החדשה המפלצת הנוראית הזאת."

נשיא: "נלחמנו חזק. ישבנו ממש על הרצפה, שתדע לך."

אבל מחאת התושבים לא יכלה לעצור את הגלגל ולמחרת, יעקב אחימאיר דיווח למדינה בחדשות של הערוץ הראשון:

אחימאיר: "התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב נפתחה לציבור הרחב. נעבור עכשיו בשידור ישיר לכתבנו אלון בן דוד בתחנה המרכית החדשה."

בן-דוד: "דדי גולן, דובר אגד, זה באמת טוב כמו שזה נראה? הכל עובד?"

גולן: "עובד. כפי שאתה רואה. כמובן שיש קצת חבלי לידה ותוך מספר ימים נתגבר על הכל והמקום המפואר הזה יהיה לרווחת הנוסעים"

בן-דוד: "תודה דדי, אפשר לנסות ולהמר שהמקום הזה התחיל ברגל ימין."

אני מקווה שאלון בן-דוד לא שם כסף על ההימור ההיפותטי שלו.

(מונטאז מוכרים בתחנה)

"מתי שורפים תחנה מרכזי זה? מה יש פה? בית קברות יותר אנשים יש."

"אין מזגן אין שום דבר פה, מסריח, אתה רואה שמה, כושים? לא מנקים שמה. תסתכל שמה. בקופה לא עושים כסף תסתכל, פה תסתכל."

"אין פה פרנסה גברת, לא עובדים אין כלום. אני סתם רק מעביר זמן." 

ואפשר להמשיך עם זה עוד הרבה… תאמינו לי. לא חסר טייפ.

היו לתחנה כמה שנים יפות, בהתחלה, אבל מהר מאוד עסקים התחילו להיסגר. בשנת 2002, בעקבות בעיות זיהום אוויר, סגרו סופית את קומה אחת, קומת התחבורה העירונית. דן עברו לקומות שש ושבע, ליד אגד, בעל כורחם. המנגנון שהיה אמור לייצר תנועה במבנה, נעלם, והקומות התחתונות של התחנה הפכו לקומות רפאים. לימים, גם חברת חפציבה פשטה את הרגל ומאז התחנה שוקעת בחובות. קללת התחנה? אולי. עד היום, החברות החזקות והבנקים מתמסרים ביניהם בתפוח האדמה הלוהט של החוב התופח. מיימן קנה את התחנה מיונה, אבל אחרי כמה שנים שבהם התחנה המשיכה לצבור חובות, נפטר מהצרה. היום הוא מנסה לקנות אותה בחזרה מבנק דיסקונט עם תספורת ענקית על החוב.

ובזמן שהטייקונים משחקים בכיסאות מוזיקליים, מיקי זיו, המנכ"ל בפועל, תקוע בין בעלי חנויות לנאמנים שמינה בית המשפט, ולמרות הניסיונות היצירתיים שלו – חללי סטודיו לאמנים במחיר מוזל, אירועי תרבות ועוד, קשה לראות שינוי באופק. כשכרמי ופילץ התחילו לעבוד על הפרויקט, הם קראו לו "עיר תחת  גג" ובאמת לפעמים יש תחושה שאפשר להעביר פה חיים שלמים: יש דואר, משרדי נסיעות, מכולת —

טליה: "מרפאות שיניים, עורכי דין, כנסיות, שוק."

רבקה:  "פיליפינים, ואריתראים והעובדים הזרים, ויש שם בתי כנסת."

מקלט אטומי, בית ספר…

טליה: "יש חיים שלמים שנמצאים בעצם, באיזשהו מקום מתחת לאף של תל-אביב, רק שאף אחד לא טורח להרים את האבן ולהסתכל."

התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב הפכה עם השנים למוקד עבור השכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר. אנשים שקופים שאנחנו כחברה מעדיפים לשכוח מהם עד שמגיע איזה סיפור רצח או אונס עסיסיים, וכולם מזדעקים. על הכלות האריתראיות שקלעו כאן את שיערן ביום החתונה, על האהבות שנרקמו בין ישראלים לפיליפניות במשרדי שידוכים דחוקים, ועל הצגות הפרינג' שמועלות כאן בקביעות, כנראה שלא תשמעו בחדשות.

כל כמה שנים, מתפרסמת כותרת על איזו תכנית מרחיקת לכת שמגבשת העירייה. זה עו"ד שוב –

עוד שוב: "כמו שמסתמן בתוכנית ת.א 5000, התכנית של תל-אביב זה להרוס את המבנה הזה. זה מה שעריית תל-אביב מתכננת."

אבל הרבה מומחים מסכימים עם רבקה כרמי

רבקה: "אי אפשר להרוס את הבניין הזה. מה יעשו עם כל כמויות הבטון, יש שם כמויות בטון מטורפות, אז אי אפשר להרוג א.. להרוס אותו."

מנגד, יש תכניות חלופיות להרחבת התחנה ובניית מגדלי משרדים ומגורים על הגג. ההגיון הוא שהמגדלים יפיחו חיים בגופה. אלעד וטליה מצידם, חולמים להחליף את תקרת הפח בזכוכית המקורית שתכנן כרמי ולהציף את התחנה באור.

רבקה: "אנשים אוהבים אור"

ולשחזר את מעבר הולכי הרגל התת קרקעי למדרחוב נווה שאנן  הסמוך.

בשלבי תכנון ראשוניים, העריכו שיעברו בתחנה עד מיליון איש ביום. כיום עוברים בה בממוצע 70 אלף איש. שזה רק שבעה אחוזים מכמות האנשים המתוכננת! אולי כאן שורש הבעיה: החמדנות של היזמים, והרצון למכור עוד ועוד  חללי מסחר ניפחה את המבנה מעבר לכל פרופורציות הגיוניות. אולי זה הכל   location location location ומיקום התחנה בשכונות העוני של דרום העיר הכריע את גורלה? או שאולי זה הנאיביות הכללית? בשנות השישים היו 24 אלף רכבים פרטיים והתחבורה הציבורית שימשה את כולם. מי דמיין אז שהמספר הזה יגדל פי מאה, ל-2.5 מיליון מכוניות שמתגלגלות במדינה כיום?

כל מי שביקר בתחנה יודע שרוב השטחים ריקים ונטושים. לא הצלחתי להשיג נתון רשמי בעניין, למרות פניות חוזרות להנהלת התחנה, ולגורמים שונים, כנראה כי אף אחד לא ממש יודע, אבל יש כאן מעל לאלף חנויות. לפחות חמישים אחוז מהן נטושות והרבה מהשטחים שנחשבים "בשימוש" הם בעצם מחסנים. תאמינו או לא, אין רשימה מסודרת של בעלי העסקים במקום.

עברו יותר מחמישים שנה מאז שהתחנה המרכזית נולדה במוחו הקודח של אריה פילץ וקרמה מסדרונות ורציפים בנייר השרטוט של רם כרמי. מאז ועד היום, אנשים עדיין מנסים להבין מה הסיפור שלה.

שרון: "אני בבהחלט יכול לראות, בעשר, חמש עשרה השנים האחרונות איך השימושים שם מצטמצמים  איך החנויות נסגרות, איך המסחר מידרדר, ובסופו של דבר מדרד את כל השכונות כאן מסביב. במקרה הזה אני לא חושב שיש מישהו שניצח כולם הפסידו. אתה יודע אומרים אבן אחת שטיפש זרק עשרה חכמים לא יוכלו להרים."

רבקה כרמי קצת יותר אופטימית משרון רוטברד:

רבקה: "אני מאמינה שהסיפור של התחנה המרכזית עוד לא נגמר." 

ופנחס מצדו, כבר מיואש:

פנחס: "אני כבר בן 80 פלוס היום. פעם הייתי צעיר היה לי כוח להתעסק אתם היום כבר לא. אני לא יכול."

יש הרבה מקבילות בין סיפור התחנה המרכזית לפרויקט הציוני כולו: לקיחת יוזמה, קביעת עובדות בשטח, שיטת הטלאי על טלאי, מעבר להסתמכות על יזמות מסחרית. עם המדינה זה די הצליח, אבל עם התחנה המרכזית, בינתיים לא כל כך. אבל מי יודע, אולי התחנה עוד תזכה לעדנה והנכדים של אילן, פנחס, מרק ועוד רבים כמוהם, יירשו חנות בסוהו של תל-אביב. בינתיים, עד שההיסטוריה תכריע אם התחנה המרכזית החדשה היא אבן שזרק טיפש או מונומנט אנושי מרהיב, עבור האנשים שאנחנו מעדיפים לשכוח, המקום המוזר, המבלבל והזנוח הזה, הפך – לפעמים מבחירה ולפעמים בעל כורחם – לבית.

סיפור ישראלי הוא פרויקט רדיו תיעודי. בכל פרק של התכנית הם מביאים כמה סיפורים סביב נושא משותף. לא חדשות, לא אקטואליה, סיפורים יומיומיים, על אנשים רגילים עם סיפורים ממש לא רגילים. 

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 01.03.2017

יש מצב שיעניין אתכם

תגיות