"קודם כול רישות מרחבי מדוקדק: סגירה, כמובן של העיר וסביבתה, איסור יציאה ממנה שהעובר עליו דינו מוות, הריגת כל החיות המשוטטות, קיטוע העיר לרבעים נבדלים וכינון כוח של ממונה בכל אחד מהם. כל רחוב מוכפף למרותו של מורשה, זה יפקח עליו, אם יעזוב אותו, דינו מוות. ביום שנקבע, מצווים על הכל להיסגר בביתם: היציאה מהבית אסורה ודינה מוות. המורשה עצמו בא לנעול, מבחוץ, את דלתו של כל בית… כל משפחה מצטיידת בעוד מועד, אבל ליין ולחם הותקנו צינורות עץ קטנים בין הרחוב ופנים הבתים … לבשר, דגים וירקות משתמשים בגלגלות וסלים. כאשר אין מנוס מיציאה מן הבית עושים זאת לפי תור" (פוקו, 1975: 243-244)
הקטע הנ"ל לקוח מתוך ספרו של מישל פוקו, 'לפקח ולהעניש', בו הוא מתאר תקנון לשעת חירום של העיר ונציה מהמאה ה-17, שהכתיב מה יש לעשות במקרה של התפרצות מגפת הדבר בעיר. עד לא מזמן, התיאורים הללו נשמעו סוריאליסטים אך כעת הם נשמעים קרובים מתמיד. קטע זה לא מובא כאן על מנת להגביר את תחושת הפחד בקרב הקוראים, אלא על מנת להדגיש את העובדה כי ערים התמודדו מאז ומתמיד עם התפרצויות חוזרות ונשנות של מגפות.
לאורך ההיסטוריה, האנושות הולידה שני סוגים של אמצעי נגד למגפות: האחד רפואי (אנטיביוטיקה, חיסונים ותרופות אליל) והשני מרחבי (תכנון עירוני, רגולציה עירונית, סגרים ובידוד חברתי). למרות ששני האמצעים הללו תמיד התקיימו זה לצד זה, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו אלו האמצעים המרחביים שהיוו את קו ההגנה הטוב ביותר כנגד תחלואה. למעשה, התקופה המודרנית, במהלכה הרפואה הפכה את רוב המגפות לפרט היסטורי נשכח, רק מדגישה עוד יותר את מה שכבר העדפנו לשכוח: שהשורשים העיצוביים והתכנוניים של העיר הם לא רק תולדה של הרוח האנושית אלא גם של הקיום הפיזי השברירי של גופנו.
עידן המגפות
אחד הניסיונות הראשונים המתוארים בספרות ההיסטורית להתמודדות עירונית עם מגפות התרחש באתונה בשנת 430 לפני הספירה. היפוקרטס, שראה באוויר רע כסיבה להתפרצות המגפה, יעץ לפרנסי העיר להדליק מדורות מסביב לעיר על מנת לטהר את האוויר. צעדים אלו לא סייעו לאתונאים, ששליש מתוכם נספו בתוך שנתיים, כאשר היכתה המגפה בעיר. מגפות נוספות שזכו לתיעוד נרחב הן המגפה היוסטיניאנית שהתפשטה במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה בין השנים 750-541 לספירה וקטלה יותר מ-25 מיליון בני אדם, והמוות השחור שנפוץ בין השנים 1351-1347 וקטל, לפי הערכות שונות, בין 75 ל-200 מילון בני אדם. בכל אותה תקופה לא היה בנמצא פיתרון רפואי למגפות, ועל כן עיקר המאמץ הושקע בניסיון לבודד את התפרצות המחלה. ערי נמל אף דרשו מיורדי ים בתקופות מסוימות להימצא בבידוד במשך 40 יום לפני ההגעה לעיר (מכאן גם משמעות המילה סגר באנגלית – quarantine – שמשמעותה המילולית בוונציאנית היא ארבעים יום).
התפתחות משמעותית במאבק כנגד מגפות, ובייחוד כנגד מגפת הכולרה שגבתה קורבנות רבים במהלך המאה ה-19, ניתן ליחס למחקרו פורץ הדרך של ג'ון סנואו (John Snow) שבחן שני מקרי התפרצות בלונדון, ב-1849 וב-1852. סנואו מיפה באופן מדויק את הבתים בהם התפרצה המגפה והראה כי ישנו קשר שבין התפרצות המגפה למקורות מים מזוהמים. המחקר של סנואו לא התקבל באופן מיידי, מכיוון שבאותה העת לא היה בנמצא הסבר מדעי לאופן שבו המגפה מועברת במים (שכן מחקרו נעשה לפני קבלתה של התאוריה החיידקית). למעשה, התיאוריה של סנואו אף עמדה בניגוד לתפיסה המדעית השולטת באותה התקופה, לפיה התפשטות מגפות מקורה בשילוב של גורמי נטייה (אלכוהוליזם, עוני, מתח נפשי) וגורמים מעוררים (אוויר מזוהם, מים עומדים וחומר אורגני רקוב).
התובנה של סנואו עודדה גורמים עירוניים להניח תשתיות מים וביוב ברחבי ערים שונות ברחבי העולם, באופן שסייע לצמצם את תפוצת הכולרה. בהקשר זה חשוב לציין כי כבר בתחילת המאה ה-19 הונחו בפילדלפיה, בוסטון וניו יורק תשתיות מים וביוב, אך הבנת הקשר בין תפוצה של מגפות ובין טיפול נאות בשפכים וגישה למים נקיים הובילה לכך שלקראת סוף ה-19 מרבית הערים בארצות הברית כללו כבר תשתית של מים וביוב. ד"ר שרה גינסאן קאר (Sara Jensen Carr), שחקרה את הנושא במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, טוענת כי לא רק שהתשתיות החדשות הובילו לירידה בתחלואה אלא הן גם הותירו את חותמן על עיצוב הרחובות בערים המודרניות, כאשר אלו הורחבו ויושרו על מנת להקל על הנחת תשתיות של מים וביוב במרחב.
במקביל למפעל המאסיבי של הנחת תשתיות מים וביוב בערים החלה מגמה תרבותית שראתה בטבע כגורם מרפא. ביטויים פילוסופים לכך ניתן למצוא בכתביהם של הנרי דיוויד תורו (Henry David Thoreau), ג'ון מיור (John Muir) והוגים נוספים, שראו בקשר של האדם לטבע מזור לתחלואיו של האדם המודרני. תפיסה זו חלחלה אל ציבור המתכננים שפעלו להחדרת הטבע אל תוך הערים. פרדריק לו אולמסטד (Frederick Law Olmsted), שתכנן את סנטרל פארק, ראה בפארק את הריאות של העיר, בעוד ידידו דניאל ברנהם (Daniel Hudson Burnham) דחף להקמת שטחים ירוקים בערים רבות ברחבי ארצות הברית. בצידו השני של האוקיינוס, מתכננים דוגמת אבנעזר הווארד (Ebenezer Howard) ניסו לשלב במסגרת חזונות אוטופיים את האכויות המרפאות של הטבע עם היתרונות הכלכליים של העיר. אמנם, למגמה זו היו מחוללים נוספים, אך התפיסה כי הסביבה הפיזית הטבעית יכולה להשפיע באופן חיובי על הבריאות של האזרחים הייתה מושתתת בקרב הציבור הרחב, ולמעשה כרבע מהמהגרים שהיגרו למערב ארצות הברית לפני בהלת הזהב היגרו על רקע בריאותי.
מפה של מערכת הביוב בממפיס טנסי ב-1880
המפנה הרפואי
השיפור של תנאי המגורים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בשילוב עם גילוי הפניצילין וחיסונים חדשים, הובילו לשיפור נרחב בתחלואה במהלך המחצית הראשונה של ה-20. עם זאת, עדיין היו כמה מגפות שנותרו מחוץ להשיג ידה של הרפואה המודרנית, כדומת השחפת שהמשיכה לאיים על ריכוזים עירוניים ברחבי אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. למעשה, עד לשנת 1946, אז נמצאה אנטיביוטיקה מתאימה לטיפול במחלה, ההמלצה הנפוצה לטיפול במחלה הייתה חשיפה לשמש ולאוויר צח. הנחיה טיפולית זו הפכה לתובנה תכנונית אצל לה קורבוזיה (Le Corbusier), אחד מאבות התכנון המודרניסטי, שהגדיר במסגרת תוכניותיו השונות מינימום נדרש של אוויר צח, חשיפה לשמש ושטחים ירוקים. ביטוי לכך ניתן למצוא בתוכנית "העיר הקורנת" שכללה מרחבים ירוקים נרחבים ודירות מגורים הממוקמות במגדלים גבוהים, באופן שמבטיח חשיפה מרבית לשמש ולאוויר צח.
במחצית השנייה של המאה ה-20, עם הניצחון של מדע המיקרוביולוגיה על מרבית המגפות הנפוצות, הכלים המרחביים לטיפול בהתפשטות איבדו את החשיבות שהייתה להם בעבר. עם זאת, הדימוי של העיר כמוקד למגפות המשיך להיות נוכח בשיח המקצועי שנים לאחר שהמגפות הובסו. אם בעבר העיר הייתה מוקד התפרצות לשחפת ולכולרה, כעת מתכננים השתמשו בטרמינולוגיה רפואית על מנת למסגר תופעות מרחביות דוגמת עוני ומתחים בין-גזעיים. מסגור זה של העיר בתור מוקד של מחלות תרם להליך הפרבור וכן להצדקת הליכי "התחדשות עירונית" דורסניים בשכונות עוני במרכזי הערים.
באופן אירוני, החל משנות ה-90 החלה להתגבש הבנה בדבר הקשר שבין סביבת המגורים הפרוורית והאנטי-עירונית לבין מחלות כרוניות המושפעות מדפוסי התנהגות דוגמת השמנה וסוכרת. העליה בתחלואה של מחלות כרוניות יוחסה, לפחות בחלקה, לתכנון הפרוורי המתעדף שימוש ברכב הפרטי על פני הליכה. תופעה זו הובילה לחידוש העניין של עולם התכנון בנושא בריאות הציבור ולהכללה של שיקולי בריאות ציבור במסגרת תוכניות עירוניות ארוכות טווח.
שובה של המגפה
אם אנחנו מסתכלים על המהלך ההיסטורי הכולל, קשה להתעלם מן התפקיד המשמעותי שהמגפות מילאו בעיצוב הערים בהן אנחנו חיים, כמו גם בעיצוב מקצוע התכנון בו אנחנו עוסקים. אולם, עד לא מזמן, העיסוק בקשר בין מגפות לערים עשוי היה להישמע כמו שיעור בהיסטוריה, כזה שאין בו תועלת מוחשית לעידן העכשווי. הכל השתנה לאחרונה, ומצב העניינים הנוכחי מעמיד אותנו בפני נושא תכנוני שלא היה במוקד העשייה והחשיבה התכנוניות במהלך העשורים האחרונים. סקירה קצרה מעלה רק דוגמאות בודדות לעיסוק עכשווי בקשר בין תכנון ומגפות. דוגמה אחת ניתן למצוא במאמר משנת 2010, שפורסם על ידי פרופסור תומס פישר (Thomas Fisher), לאחר התפרצות שפעת החזירים (H1N1). במאמר מציע פישר מגוון מאוד רחב של הצעות להתמודדות עם התפרצות של מגפה עולמית. בין היתר הוא ממליץ לטפל בשווקים ובישובים לא פורמליים שעשויים לתרום להפצת מחלות (בייחוד מחלות שמקורן בקרבה בין משק חי לבני אדם), להקפיד על פרישת תשתית דיגיטלית שתאפשר לאנשים לעבוד מהבית, לפזר שירותים ברחבי העיר על מנת להפחית תנועה תוך עירונית, להגביל טיסות בינלאומיות ולחשוב מחדש על עיצוב בניינים ובתים כך שיהיה אפשר לצמצם הדבקה באמצעות משטחים.
הצעות אלו, והצעות אחרות המועלות בימים אלו, עשויות להיות תקפות להתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה, אך האמת היא שבשלב זה קשה מאוד לדעת. אם ההיסטוריה של הקשר בין ערים למגיפות לימדה אותנו משהו אחד, זה שלצד היכולת של תכנון לשפר את חייהם של אנשים, לעיתים רבות פתרונות המוצעים ללא ידע מספק וללא בחינה משמעותית של ההשלכות שלהם, עשויים ליצר נזק בתחומים אחרים.
לכן, בשלב זה אנחנו צריכים להתמקד בחידוד השאלות הנכונות ובהבנת תחום העיסוק החדש-ישן אליו אנחנו צועדים. אנחנו צריכים לבחון את הצפי למאורעות מהסוג הזה, את הסוגים השונים של האיומים העומדים בפנינו, את ההשפעות של המגפה על דפוסי התנהגות ואת הנגזרות התכנוניות הנובעות מהם. בשלב הבא, אנחנו יכולים להתחיל לבחון בזהירות כיצד תכנון ומדיניות עירונית נכונים יכולים לסייע לנו למנוע התפרצות של מגפות, למזער את התפשטותן ולסייע לתושבים ולמשק בכללותו להתמודד עם סגר ממושך.
השאלה האחרונה ואולי החשובה מכולם היא, כיצד אמצעים אלו משתלבים בהיערכות הכוללת שלנו למצבי קיצון עתידיים דוגמת משבר האקלים ורעידות אדמה? דווקא המשבר הנוכחי יכול לשמש כהזדמנות לעודד את הציבור לחשוב על הטווח הרחוק ועל האתגרים העומדים בפנינו בעתיד הלא רחוק. בין אם אנחנו מעוניינים בכך או לא, הדור הנוכחי של המתכננים והמעצבים האורבניים נולדו אל תוך זמנים מעניינים, בהם אפילו תקנון ונציאני מהמאה ה-17 עשוי להיראות אקטואלי.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 13.04.2020
יש מצב שיעניין אתכם
