כולנו כבר התרגלנו שכל חיפוש בגוגל וכל לייק בפייסבוק נשמרים במאגרי המידע העצומים של החברות ו"מתדלקים" את המודל הכלכלי שלהן – המידע מאפשר להן להציע לנו פרסומות מותאמות אישית, לשפר את שירותיהן וכמובן להרוויח הרבה כסף. אך, איסוף המידע לא מוגבל רק לתחום הווירטואלי – זו גם המציאות בערים של המאה ה-21. המידע הזה מגיע ממגוון של מקורות: בכל פעם שאנחנו עוברים בצומת מרכזי, בכל פעם שאנו מתקשרים למוקד 106, בכל פעם שאנחנו מתחברים ל- Wi-Fi העירוני, נוצרת רשומה חדשה במאגרי המידע העירוניים. בחסות טכנולוגיות ה-IoT (האינטרנט של הדברים), הערים שלנו הופכות לשדה סנסורים ענק, החל מחיישנים ייעודיים המפוזרים בכבישים, במדרכות, במערכות החשמל וביוב, ואפילו בפחי הזבל. אבל המידע מגיע גם דרך שירותי המידע העירוניים כמו אתר העירייה ואפליקציות שונות, ודרך פעולות יומיומיות שאנו מבצעים מול הרשות. הכל נשמר במאגרי מידע, שהולכים ותופחים עם עוד ועוד מידע על הנעשה בעיר.
ערים מתחילות לעשות שימוש במידע. זה נקרא ערים חכמות
כמו במקרה של גוגל ופייסבוק, גם ערים ברחבי העולם מתחילות לגלות את הערך הגלום בשימוש במידע הזה, לטובת התייעלות מצד אחד ולטובת שיפור השירות לתושבים מן הצד השני. התופעה הזאת אפילו קיבלה שם ומיתוג: "ערים חכמות". תנועת הערים החכמות מבוססת על הרעיון של שימוש במידע לטובת יצירת "עיר טובה יותר", כלומר איסוף נתונים וניתוח שלהם לטובת שיפור העיר, בצורה סובייקטיבית כמובן, התייעלות שירותים, הקצאת משאבים וייצור ערך כלכלי, חברתי או סביבתי דרך שימוש בנתונים הללו. בגישה הקלאסית לערים חכמות, גישת ה-Top-Down, המידע הזה זורם כולו למקבלי ההחלטות בעיר ואלו משתמשים בו כדי לייעל את ההתנהלות העירונית. בטכנולוגיות המתקדמות יותר תהליך קבלת ההחלטות הזה אפילו הופך לאוטומטי, כשמערכות מחשב מתחילות לקבל החלטות מושכלות בשם הרשות.
המידע שייך לכולם?
אך בעוד הדור הראשון של טכנולוגיית העיר החכמה היה נטוע עמוק בגישה זו, בתקופה האחרונה אנו רואים את עלייתה של גישה חדשה: גישת ה-Bottom-Up. בערים החכמות הנבנות מלמטה, המידע לא זורם רק בצורה חד כיוונית אל מנהלי העיר, אלא פתוח לשימוש גם לשחקנים עירוניים נוספים – תושבים, חברות מסחריות ועוד – ואלו מייצרים ערך עירוני בעצמן בעזרת ניתוח והנגשה של המידע בדרכים נוספות. הרעיון הוא בעצם פשוט מאוד – במקום שרק הרשות תשתמש במידע בשביל להתייעל או לשפר את החוויה העירונית, הנגשה של מידע רלוונטי לתושבים או לחברות מסחריות מאפשרת גם להם לייעל ולשפר את הסביבה העירונית בעצמם.
גישת הצמיחה מלמטה נשענת על עקרון חשוב שהתפתח בעידן האינטרנט. מידע, כמשאב, אינו מתכלה. ולכן, בניגוד לתפיסות קלאסיות בכלכלה, ריבוי השימוש בו לא ידלל אותו, אלא דווקא יגדיל את משמעותו וערכו ויהפוך אותו לנגיש יותר. הרעיון הזה בא לידי מימוש בגישת ה-Bottom-Up לערים חכמות – ככל שיותר תושבים משתמשים במידע ו"מתייעלים" בעזרתו, הוא הופך להיות יותר משמעותי.
ישנן דוגמאות רבות לשירותים המממשים את התפיסה הזו. דוגמה מוכרת ומצויינת היא Moovit, אפליקציית התחבורה הציבורית, העושה שימוש בנתוני תחבורה שמספק משרד התחבורה (בישראל) ועיריות (בחו"ל) כדי לאפשר לאנשים לתכנן נסיעות בתחבורה הציבורית. דוגמה נוספת, העושה שימוש במאגר מידע ציבורי, היא האפליקציה הישראלית Breezometer. האפליקציה משתמשת במידע פתוח של חיישני זיהום אוויר אשר נפרסו על ידי המשרד להגנת הסביבה ומאפשרת לתושבים לראות את "מצב האוויר" בכל מקום בעיר בזמן אמת.
הפוטנציאל העצום של תושבים כסנסורים
רובד נוסף של גישה זו לוקח את מעורבות התושבים צעד אחד קדימה ומסתכל עליהם כעל נקודות מידע הנעות ופועלות במרחב העירוני. להסתכלות זו כמה יתרונות עצומים. ראשית, במציאות של היום בה לרובינו יש סמארטפונים, התושבים למעשה מהווים רשת החיישנים הגדולה ביותר בעיר. שנית, תושבים יכולים לספק גם מידע תוכני, כמו דעות, ולא רק נתונים "קשיחים". ושלישית – התושבים אינם סטטיים, ויכולים לספק גם מידע מגוון על תנועה בעיר. תוסיפו לכך את העובדה שהם בסופו של דבר ה"משתמשים" של העיר, וקיבלנו מקור מידע עם פוטנציאל עצום.
בגישת ה-Top-Down הפוטנציאל הזה נשאר רחוק ממימוש, שכן תושבים נרתעים מלספק את המידע שלהם ל"אח הגדול", לרשות. אך כאשר המידע שנאסף הופך להיות פתוח וחשוף, ומונגש חזרה לתושבים דרך מערכות שונות או שירותים שימושיים, שיתוף הפעולה גדל פלאים.
בעולם כבר קיימות כמה דוגמאות מצויינות סוג כזה של איסוף מידע. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן Waze, שאוספת מידע ממשתמשיה בשביל לייצר מידע על עומסי התנועה ודרכי הנסיעה האפשריות – מידע המונגש בחזרה למשתמשים. דוגמה מרתקת נוספת היא האפליקציה Yelp, הפופולרית בעיקר בארצות הברית, שמשמשת לדירוג והמלצות על מסעדות, חנויות ואפילו מרחבים ציבוריים.
עם זאת, שירותים אלה הם שירותים פרטיים שברוב המקרים לא משתפים את המידע שנאסף עם הרשות. מצב זה גורם לפספוס של פוטנציאל עירוני משמעותי, מכיוון שהרשות לא יכולה להשתמש במידע כדי לשפר שירותים עירוניים או כדי לבצע תכנון עתידי על בסיס נתונים. דווקא דוגמאות נקודתיות של שיתופי פעולה כאלה, כמו מפת עומסי התנועה של Waze בעיריית תל אביב ודירוג הבריאות של מסעדות לפי Yelp בניו יורק מדגימים את הפוטנציאל העצום של השיתוף פעולה הזה.
גישת הצמיחה מלמטה נשענת על עקרון חשוב שהתפתח בעידן האינטרנט. מידע, כמשאב, אינו מתכלה. ולכן, בניגוד לתפיסות קלאסיות בכלכלה, ריבוי השימוש בו לא ידלל אותו, אלא דווקא יגדיל את משמעותו וערכו ויהפוך אותו לנגיש יותר. הרעיון הזה בא לידי מימוש בגישת ה-Bottom-Up לערים חכמות – ככל שיותר תושבים משתמשים במידע ו"מתייעלים" בעזרתו, הוא הופך להיות יותר משמעותי.
מידע אזרחי לתכנון עירוני
דוגמה טובה לאפליקציה שכן מייצרת את הערך הכפול הזה היא האפליקציה הברזילאית colab.re שזכתה בפרס האפליקציה העירונית הטובה בעולם לשנת 2013. האפליקציה הזו הופכת את הדיווחים למוקד העירוני (מוקד 106) לרשת חברתית, ומאפשרת לתושבים נוספים לעקוב אחרי דיווחים ומצבם, להגיב עליהם ולהשתתף בדיווח. הרשות מצידה מרוויחה מידע סיכומי על הדיווחים השונים שהתקבלו במוקד, אך גם תובנות חשובות על מה היה חשוב או מעניין במיוחד מבחינת התושבים.
עיר חכמה באמת היא עיר שמנצלת ומנהלת נכון את משאביה ושירותיה. מידע אינו שונה בהקשר הזה. ערים חכמות חייבות לדעת לנהל נכון את הנגשת ואיסוף המידע שלהן, והדרך לניהול חכם עוברת בשימוש במשאב החשוב ביותר שלהן – האזרחים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 10.10.2015
יש מצב שיעניין אתכם
