מאז התפשטות מגפת הקורונה והשינוי הקיצוני שנגרם לאורחות חיינו בעקבותיה, נכתב רבות על כך שאחרי עשורים של גלובליזציה מואצת המשבר הוביל להצבה מחודשת של גבולות ברמה הלאומית; מדינות מנסות להיאבק בהתפשטות הנגיף על ידי "סגירת השמיים" וביטול טיסות בינלאומיות, מתחרות זו בזו על השגת ציוד רפואי (בצורה גלויה, כמו הודו וארצות הברית שאסרו על ייצוא מסכות 95N שמיוצרות בשטחיהן, או בצורה סמויה, לכאורה, במקרה של המוסד שהתרברב כי השיג ציוד שהיה מיועד למדינה אחרת). בהמשך, לכשיפותח חיסון (במהרה בימינו), ההנחה היא שצפויה להתקיים תחרות בין המדינות השונות, ובראשן סין וארצות הברית, על השגת חיסונים לאזרחיהן. במקביל, גבול נוסף שהתחדד מאוד בתקופה משברית זו הוא גבול המרחב הביתי שלנו. גבול ד' אמותינו הפך לנוקשה וברור מאי פעם לאור הסגר התקדימי שנכפה על כל בתי המשק בישראל, ולצדו הגבלת תנועה ברדיוס של מאה מטר.
ואולם בעוד שאת גבולותיה של מדינת ישראל הרגשנו גם בימי שגרה (בכל זאת, אנחנו לא חיים באיחוד האירופי ומעבר גבול הוא עניין שמצריך ביקורת גבולות ולרוב גם עלייה על מטוס), והגבול בין המרחב הפרטי שלנו לבין המרחב הציבורי שסביבו גם הוא ברור, גם אם פחות נוקשה, ביום יום – יש גבול אחד שכמעט שאינו נוכח בחיינו ובזמן הקורונה הופך להיות ממשי מאי פעם – הגבול המוניציפלי, המפריד בין שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות.
גבול אחד שכמעט שאינו נוכח בחיינו ובזמן הקורונה הופך להיות ממשי, הגבול המוניציפלי. בת ים – יפו. צילום: חן רוזנק
הגבול המוניציפלי – רואה ואינו נראה?
הגבול המוניציפלי משרטט את גבול הסמכות של הרשות המקומית והוא כלי מסדיר בשרטוט מפת השלטון המקומי. במידה רבה הגבולות נתפסים כתוצר שרירותי ומלאכותי של חלוקה מנהלית של השלטון המרכזי, אך בה בעת כמשקפים מציאות חברתית מרחבית, וכמגינים על זכותן של קהילות לניהול עצמי. אבל מה המשמעות של הגבול המוניציפלי בשדה התכנוני? האם הקו הדמיוני שמפריד בין רשויות מקומיות הוא גם בעל השפעה מרחבית? ואם כן, באיזה אופן הוא מעצב את סביבתו המיידית ואת המרחב העירוני בכלל?
צריך לזכור שבמידה רבה היחסים בין רשויות מקומיות בישראל מוכתבים על ידי תחרות על משאבים, הון ותושבים; תחרות זו משפיעה בצורה ניכרת על התכנון העירוני – זה בא לידי ביטוי ברצון של כל עיר למשוך אליה פעילות כלכלית, בין אם בדמות שטחי תעסוקה, מוסדות ציבור או מוסדות תרבות; בהעדפה שלא לכלול בשטחה תשתיות לאומיות או אזוריות (למשל תשתיות תחבורה מסוימות וטיפול בפסולת); ב-NIMBY ועוד. כך, בפועל, הגבול המוניציפלי נוכח בסדר היום הכלכלי שהרשות מקדמת, משפיע על התכנון ברמה העירונית ומעצב את ההתייחסות אל העיר כאל יחידה תפקודית אוטונומית, נפרדת מן המרחב הסובב אותה.
אז עבור הדרג הפוליטי לגבול המוניציפלי יש חשיבות מעצם הגדרת קהילת הבוחרים וקביעת מרחב הסמכות ולאור התחרות הניצחת בין רשויות מקומיות, וברמה העירונית התכנון נעשה במבט "פנימה" ותוך התכנסות ביחס לגבול – אבל מה לגבי הסביבה המיידית של תוואי הגבול?
אם בוחנים את הגבול המוניציפלי מהפריזמה התפקודית ותוך התמקדות בתוואי הגבול ממש – מצטיירת תמונה מעט שונה. הרי בימים כתיקונם הגבול בין רשויות מקומיות כמעט שאינו מורגש עבור המשתמשים במרחב. אנשים רבים חוצים את הגבולות של יישוב מגוריהם באופן יומיומי לצרכי תעסוקה, מסחר ופנאי. מבחינת הנראות, מי יודע איפה נגמרת תל אביב ומתחילה רמת גן, או איפה עובר הגבול בין הרצליה לבין רמת השרון? במקרים מסוימים הגבול המוניציפלי עובר באמצע הרחוב ומחלקו בין שתי ערים סמוכות, במקרים אחרים הוא עובר ברקמה עירונית ממשיכה שמאופיינת בשימושי קרקע זהים וטיפולוגיות בינוי דומות.
אמנם ברחבי הארץ ישנם ישובים קהילתיים מוקפי גדרות, ונכון שהיעדר הנוכחות של הגבול במרחב רלבנטי במיוחד במקרה של רשויות מקומיות באזורים מטרופוליניים, בעיקר במטרופולין תל אביב שמאופיין ברצף בינוי, אך לאור העובדה שתחזיות גידול האוכלוסין בישראל מובילות אותנו אל עתיד עירוני צפוף – ניתן להניח שבקרוב זה עשוי להיות רלבנטי גם לאזורים נוספים בארץ.
מתוך כך מעניין לראות כי ברמה הנקודתית, בסביבת הגבול, מרבית המתכננים ברשויות המקומיות פועלים מתוך הידיעה וההבנה כי התושבים אינם מסוגרים בגבולות העיר. הם מונחים בידי אמות מידה מקצועיות שרואות את הערך שבהסתכלות אל מעבר לקו הכחול של התכנית, גם אם מה שנמצא מעברו השני של הקו ממוקם כבר בשטחה של עיר אחרת. יתרה מכך, סביב סביבות הגבול המוניציפלי אף מתקיימים לעיתים שיתופי פעולה בין צוותי התכנון ברשויות מקומיות שכנות. מדובר לרוב בשיתופי פעולה תפקודיים: נקודתיים, וולנטריים, זמניים ו"סמויים" (תיאום סביב תשתיות כאלו ואחרות, שבמרחב העירוני אינן מזוהות עם עיר זו או אחרת). עם זאת, שיתופי פעולה אלה והראייה התכנונית חוצת הגבולות הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. בפועל, לרוב, התחרות בין הרשויות המקומיות מייצרת, בלית ברירה, תכנון אוטונומי ואינטרוברטי – עירי ואפסי עוד.
אין מעבר. הגבול בין רמת השרון ותל אביב. צילום: חן רוזנק
עניי עירך קודמים
ימי הקורונה הובילו לתופעה מעניינת – הגבול המוניציפלי הפך ממשי לא רק לפרנסי העיר אלא גם לתושבים, והוא משפיע על התפקוד היומיומי שלהם.
מקרה הקיצון של המחשת הגבול המוניציפלי הוא הסגר שהטילה הממשלה על בני ברק ועל שני היישובים הערביים, דיר אל אסד ובענה, ונאכף בידי כוחות משטרה (בעולם ראינו זאת עוד קודם לכן בסגרים שהוטלו על מחוזות שלמים, ערים ויישובים שונים בסין, איטליה וספרד ועוד). לצד זאת, הסגר הכללי שהוטל על יציאה מעיר המגורים בזמן חג הפסח, סיפק חוויה דומה גם ליתר אזרחי ישראל – גם אם קצובה בזמן.
במקביל, ניתן לראות גם מקרים בהם המחשת הגבול המוניציפלי במרחב היא יוזמה עירונית; כך למשל, החלטתו של ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, להציב גדר ברחובות הגובלים עם העיר בני ברק. לטענתו, "לא היתה ברירה" אלא להקים גדר נוכח העובדה שהמשטרה עדכנה אותו כי לא תוכל לאכוף את הסגר שהוטל על בני ברק בכל נקודות ההשקה בין הערים ולאור "תלונות של התושבים שלנו, שבאמת חיים בחרדה". החלטה זו עוררה ביקורת חריפה וחוקיותה הוטלה בספק, והגדר פורקה תוך זמן קצר.
דוגמה נוספת לרצון לחזק את הגבול המוניציפלי, גם בלי להציב גדרות ממשיות, ניתן לזהות בקריאתה של ראש עיריית אור יהודה, ליאת שוחט, לראש הממשלה ולבכירי משרד הבריאות לבצע פעולות נקודתיות בעיר על מנת למנוע הדבקה נוספת בשטחה. רמת התחלואה באור יהודה גבוהה יחסית למספר התושבים המתגוררים בה, ולאור ניתוח שביצעה העירייה של כמות החולים ומוקדי ההדבקה – יוזמה מעניינת בפני עצמה – מבקשת ראש העיר, בין היתר, לסגור לתקופה קצרה את מרכזי הקניות הגדולים בעיר. היא טוענת כי המרכזים המסחריים בעיר הפכו בשנים האחרונות למוקדים מטרופוליניים המושכים אליהם גם תושבי ערים סמוכות ובימי המגפה הפכו למעשה למוקדי הדבקה. ראש העיר מבקשת לסגור לחלוטין את מרכזי הקניות הגדולים, לחטאם, ולהפעיל אותם חזרה בצורה מדורגת: תחילה במשלוחים בלבד, לאחר מכן רק לתושבי אור יהודה ולאחר מכן לכלל הציבור.
הקריאה הזאת מעניינת כי היא מנוגדת בעצם להיגיון הכלכלי שלפיו ערים מתנהלות בעשורים האחרונים; כמובן שבאופן עקרוני הרשות המקומית מתוקף מהותה דואגת בראש ובראשונה לצרכי תושביה. רק שלאורך השנים, ולנוכח שינוי אופן תקצוב הרשויות המקומיות, התבססו הרשויות על כוחם של מוקדי המסחר והתעסוקה בשטחם, ויכולתם למשוך אליהם קונים ועסקים, למילוי הקופה הציבורית בעיר. הפיכת מרכזי הקניות בעיר למוקדים מטרופוליניים היתה שאיפה של כל ראש עיר עד לא מזמן, בעידן של תחרות קשוחה בין ערים. לכן קריאתה של שוחט לסגור בעת הזו את מרכזי המסחר דווקא בגלל שהם משרתים גם אוכלוסיה מחוץ לעיר – מפתיעה. מן הצד השני, היא מיטיבה לתאר את הלך הרוח בימי הקורונה של "עניי עירך קודמים", באופן מילולי.
הגבול כמכונן זהות – מי בפנים ומי בחוץ?
בספרות המחקר מצביעים על שינוי שעבר מושג הגבול בעשורים האחרונים – מהבנת הגבול כקו פיזי, סטטי ודטרמיניסטי שהינו תוצר של תהליכים פוליטיים, להבנתו כתהליך דינמי ומשתנה בפני עצמו, סט של פרקטיקות חברתיות-תרבותיות, סמלים, מוסדות ורשתות, שהם תולדה של מערכת יחסי כוחות המתממשים במגוון רחב של דרכים בחיי היום-יום ובפרקטיקות של רשויות המדינה.
במחקר יש מי שמבקשים לקרוא את הגבול תוך התמקדות במימד הסמלי שלו, לראות בגבול מושג מופשט המכונן זהות, ומעורר דמיון של אחרות וזרות. כך למשל, אנשים משרטטים גבולות "עירוניים" משל עצמם, שמגדירים את מרחב השייכות שלהם ואינם בהכרח עוקבים אחר התוואי של הגבול המוניציפלי. עבור סוציולוגים ואנתרופולוגים, גבולות מצביעים על ההבחנות הבינאריות (אנחנו/הם; כאן/שם; בפנים/בחוץ) בין קבוצות במגוון קני מידה, מהמרחב הפרטי ועד המרחב הלאומי ומהווים סמן להתבדלות מן האחר.
בהקשר זה מעניין לראות שההנכחה של הגבול בימי הקורונה מנכיחה גם את החלוקה החברתית של המרחב. היא מתרחשת סביב בני ברק, יישובים ערביים בצפון וגם בין שכונות בירושלים (העיר חולקה לאזורים ושורטטו קווי גבול פנים-עירוניים המשקפים את הבידול החברתי ואת הקבוצות החברתיות השונות בעיר). כך שלמעשה זו לא רק שאלה של גבול מוניציפלי אלא גם של גבולות חברתיים.
רחוב יבנה בגבול בין רמת השרון והרצליה. צילום: חן רוזנק
בנייה של כביש 531, גבול רעננה הרצליה. צילום: חן רוזנק
נוכחות גבולית
זה לא מפתיע שבתקופות משבר יש נטייה להתכנס לקהילה שלך, לעיר שלך, למדינה שלך. בימי הקורונה ההתכנסות היא אף קיצונית יותר – לשכונה, לטווח 100 מטר, וגם לבית.
ואכן, בניגוד לשיח על פתיחת גבולות והדגש שניתן לתנועות של אנשים, הון, ידע וזכויות לאור תהליכי גלובליזציה, חוקרים מצביעים על כך שבעשורים האחרונים, נוכח איומים ביטחוניים, כלכליים, דמוגרפיים וחברתיים אנחנו דווקא עדים להקשחתם של גבולות – בין אם מדובר בגבולות לאומיים (אבטחת גבולות לצורך הגנה מפני טרור, מדיניות הגירה נוקשה, מדיניות כלכלית של שמירה על התוצרת המקומית באמצעות הגבלות על ייבוא ומחסומי מכס ועוד), בגבולות במרחב הדיגיטלי (ההבנה כי האינטרנט הוא גם מרחב מדיר ומוגבל וההכרה בפערים הדיגיטליים בחברה), או בגבולות במרחב הפרטי (פרקטיקות של מעקב, בקרה ושליטה על תנועה אינן ממוקמות עוד רק בגבול הפיזי אלא הורחקו ממנו גם אל הגוף האנושי).
אבל – האם הקשחת הגבולות היא הדרך היחידה להתמודד עם רגעי משבר? ויותר מכך, האם היא בכלל עוזרת בשעת חירום?
כמובן שברורה הנחיצות של מדיניות הריחוק החברתי לצורך מאבק מיידי בהדבקה בווירוס הקורונה. אבל ברמה האסטרטגית, הנכחת והקשחת הגבולות המוניציפליים עלולה דווקא להקשות על המאבק במגפה וקיום שגרת חיים בצל הקורונה. ביטוי סמלי דווקא לטשטוש הגבולות ניתן היה לראות במחוות של רשויות מקומיות כלפי שכנותיהן: בין אם בדמות המכתב שכתב ראש עיריית כפר קאסם, עאדל בדיר, לראש עיריית בני ברק, אברהם רובינשטיין, וציין את שותפות הגורל ביניהן, ובין אם בהארת בניין עיריית תל אביב-יפו עם המילים "אוהבים אתך בני ברק" בליווי לב. אבל איך עולים שלב ממחוות סמליות לקביעת מדיניות?
דווקא ימי משבר, שלצד הקושי והכאב מעוררים תחושת ערבות הדדית וסולידריות, הם הזמן הנכון ביותר לחזק מגמות של חריגה מהגבול המוניציפלי וקידום שיתופי פעולה אזוריים. ראינו זאת בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה אז שיתפו פעולה רשויות מקומיות באזור הצפון, איחדו כוחות והצליחו להביא להקמת בית ספר לרפואה באזור. שיתוף פעולה זה, שצמח מהשטח, "מלמטה", היה הרקע לקידום מהלך אזורי רחב בידי משרד הפנים והקמת האשכולות האזוריים. האשכולות מהווים מסגרת וולונטרית לשיתוף פעולה בין רשויות מקומיות בשלל תחומים, במטרה להביא לעלייה באיכות החיים לתושב ולפיתוח אזורי.
משבר הקורונה בו אנו נמצאים יכול להיות גם הוא זרז לקידום והעמקה של התפיסה האזורית. המשבר הבריאותי והכלכלי הנוכחי טומן בחובו גם הזדמנויות מרחביות שונות שלמימושן המיטבי דרושה פעולה אזורית – כך בתחום התחבורה והניידות, יצירת תשתית של טבע עירוני, פרישה של שירותים, ניצול יעיל של המרחב הציבורי ועוד. הרי לתושב זה לא משנה אם המכולת, השדה או חצר בית הספר שהוא הולך אליהם נמצאים בעיר "שלו" או בעיר אחרת, כל עוד הם קרובים ונגישים. תפקוד מוצלח של המרחב בו אנו חיים דורש חשיבה של רצף כלל אזורי ולא של קיטוע מוניציפלי – וימי המשבר בו אנו נמצאים יכולים להיות בדיוק ההזדמנות לקדם זאת.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 26.04.2020
יש מצב שיעניין אתכם
