מה הייתם רוצים להספיק לעשות לפני שתמותו?
האמנית והאקטיביסטית קנדי צ'יינג' (Candy Change) החליטה להפנות את השאלה הזו לתושביה של ניו-אורלינס והפכה חזית של מבנה נטוש ללוח גיר ענק בו חוזרת שוב ושוב הכתובת "before I die I want to". עוברי אורח שעברו ליד המבנה עצרו באופן ספונטני, הרימו חתיכת גיר, והתחילו למלא את השורות ולכתוב מה הם היו רוצים להספיק עוד בחייהם.
תוך פרק זמן קצר הלוח התמלא בסיסמאות, משאלות וחלומות – חלקם כלליים ורחבים כמו "לראות שוויון" או "לשנות את העולם". אחרים אישיים יותר כגון "להיות לגמרי עצמי" או "להחזיק אותה עוד פעם אחת". בין לבין היו גם כמה כתובות קצת פחות שגרתיות כמו "להצטרף לפיראטים".
בפעולה יחסית פשוטה, צביעה של חזית, הפכה האמנית את המרחב הציבורי למרחב של שיתוף והכרה ומקום שבמקביל מאפשר לכל אחד להתבונן פנימה ולהרהר בחייו. מרחב בו אנשים מוזמנים לשתף ולשקף את הרצונות והמאווים הכמוסים ביותר שלהם ותוך כדי גם להתוודע האחד לשני. הפרויקט בוחן את הגבולות בין האישי והציבורי ומדגיש עד כמה המרחב הציבורי יכול להיות משמעותי אם רק ניתנת האפשרות לכל אחד ואחת להשמיע קול ולחלוק את אותו קול עם האנשים הסובבים אותו.
הפעולה של קנדי צ'יינג' גם מדגימה מגמה רחבה יותר של אקטיביזם עיצובי. אין הגדרה אחת למושג, אבל באופן כללי אפשר לתאר אותו כנקיטת עמדה ויצירת פעולה במרחב הציבורי, שמשתמשת בעיצוב לקידום, עיכוב או הכוונה של מצבים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או סביבתיים. הדגש הוא על הפעולה הא-פורמלית, ביוזמה אינדיבידואלית המגיעה מלמטה, ולא ביוזמת הרשות או גופים מוטי-רווח. כך העיצוב יכול לחולל שינוי במערכת המקדמת תרבות צריכה וצמיחה כלכלית ולהתייחס לצרכים האמיתיים של פרטים וקהילות ולשנות את תפיסת המרחב, דפוסי הפעולה של התושבים ואת היחסים בין האדם למקום ובין האדם לקהילה. באופן הזה העיצוב אינו רק מייפה את המציאות אלא פועל לשנות אותה.
כך למשל, הפרויקט של קנדי צ'יינג הופך מבנה מוזנח ולא מזמין ל"מקום". הפעולה הזו משמעותית במיוחד בניו-אורלינס, שחוותה לפני כעשור את הוריקן קתרינה שמוגדר עד היום כאסון הטבע החמור ביותר שהתרחש אי פעם בארצות הברית, ושהתאפיינה עוד לפני כן מאי-שיוויון חברתי משמעותי. בעיר שסובלת מאחוז גבוה של מבנים נטושים, הפרויקט מעלה שאלות כיצד ניתן להפוך חללים לא מנוצלים, מוזנחים ולעיתים אף מאיימים למרחבים ציבורים פעילים ושוקקים ומדגים כיצד דרך עיצוב ניתן לנכס את אותם חללים לטובת הציבור.
הפרויקט צבר תאוצה והיום ניתן לראות קירות קהילתיים במקומות שונים ברחבי הגלובוס, בארגנטינה, דרום אפריקה, אוסטרליה ואפילו כאן אצלנו בישראל. הפרויקט אמנם מקומי, אולם הוא משקף ערכים וצרכים אוניברסליים אשר אינם תלויים במקום, בתרבות או בזמן.
בעיר שסובלת מאחוז גבוה של מבנים נטושים, הפרויקט מעלה שאלות כיצד ניתן להפוך חללים לא מנוצלים, מוזנחים ולעיתים אף מאיימים למרחבים ציבורים פעילים ושוקקים ומדגים כיצד דרך עיצוב ניתן לנכס את אותם חללים לטובת הציבור.
שכונת עוני כקנבס ציור ענק
הדוגמה הבאה נעה על התפר בין עיצוב לאמנות. זוג אמנים הולנדים המכונים האס והאן מדגימים כיצד באמצעות צבע ניתן לחולל שינוי משמעותי באחת משכונות העוני של ריו דה ז'נרו. הם הגיעו לפאבלת קרוזיירו לצורך עשית סרט דוקומנטרי ונדהמו לגלות שהפאבלה היא בעצמם מרחב א-פורמלי שנבנה כולו על ידי התושבים, ללא תכנית אב או תכנון מקדים. לאנשים המגיעים מהולנד, מדינה בה הכול מתוכנן עד לפרט הקטן ביותר, היה זה גילוי מרעיש.
הפאבלה מתפקדת כמעין עיר בתוך עיר, ומתאפיינת בעוני, אלימות, פשע וסמים. רוב המבנים אינם גמורים, והחזיתות עשויות מבלוקים חשופים, ללא טיח או צבע. האס והאן החליטו להתייחס לפאבלה כלוח קנבס ענק ולצייר על חזיתות המבנים. הם החלו להתערות בקהילה המקומית וגילו שברביקיו היא דרך מצוינת להפוך מאורחים למארחים. כך הם גייסו תושבים והתחילו לבחון עיצובים לציור הענק. תוך כדי עבודה הם הבינו שהעיצוב צריך להיות פשוט כדי שתושבים רבים יוכלו לקחת חלק פעיל וכן כדי שיוכלו לצבוע כמה שיותר מבנים בו זמנית.
תוך חודש הפכו מקבץ של מבנים אפורים ומוזנחים בשכונה של פראקה קאנטו (Praca Cantao) לחגיגה של צבע וצורות. התמונה הזו התפרסמה במהירות ופניות מרחבי העולם החלו להציף את זוג האמנים. אולם, הם פחדו להפוך את המיזם הורנקולרי לפרויקט מחושב ומתוכנן ולכן בחרו באפשרות של מימון המון (crowd funding) במטרה לגייס כסף ללא תלות במממן כזה או אחר. המפגש הבלתי אמצעי עם התושבים אפשרו לרעיון לצמוח ולהתפתח באופן אורגני ולקבל חיים וקצב משלו. דוגמה זו ממחישה את החשיבות הגדולה בשהייה במקום, היכרות מעמיקה עם הקהילה ופעולה משותפת, כאשר התושבים הם חלק אינטגרלי מהתהליך והתוצר הסופי.
פתרונות עיצוביים למשברים הומניטריים
בניגוד לשתי הדוגמאות הקודמות שמשקפות יוזמה אישית ופעולה נקודתית, הארגון Architecture for Humanity משקף אקטיביזם עיצובי מאורגן ומערכתי. הארגון הוקם לפני 16 שנה במטרה לחפש פתרונות ארכיטקטוניים למשברים הומניטריים ולהביא שירותי עיצוב לקהילות במצוקה. דרך תחרויות, סדנאות, פורמים חינוכיים ושיתופי פעולה עם ארגונים, עמותות ואוניברסיטאות הם יצרו פלטפורמה רחבה המאפשרת לאדריכלים ומעצבים מכל רחבי העולם להגיב למשברים. כבר מתחילת דרכו הארגון בחר בדרך של תחרויות פתוחות על מנת לעורר מודעות רחבה בקרב הציבור ולקבל מגוון של רעיונות ופתרונות.
אחד הפרויקטים הראשונים של הארגון היה מרפאה ניידת לטיפול בחולי איידס באפריקה. טיול ביבשת הוביל את שני המייסדים, קנת' סנקלייר וקייט סטהור להבנה שמחסור גדול במרפאות ושירותים רפואיים מונע מחולי איידס טיפול בסיסי במחלה ותורם להתפשטותה. כאן נולד הרעיון לפרויקט – מרפאה ניידת שיכולה להגיע לכל כפר או יישוב. כך, במקום שהחולה יצטרך לנדוד מאות קילומטרים כדי לקבל טיפול רפואי, הרופא יבוא אל החולה. הם השיקו תחרות פתוחה שזכתה להיענות עצומה (1,400 הצעות) ממעצבים, רופאים ופעילים חברתיים. הקריטריונים לבחינת ההצעות היו ניידות, ביטחון, אחסון ומעורבות קהילתית. הפרויקט מדגים כיצד דרך עיצוב ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים למשברים הומניטריים כדוגמת מגפת האיידס ולרתום את קהילת האדריכלים ומעצבים, כמו גם ארגונים ומוסדות, להגיב למשברים בעולם.
פרויקט נוסף, ה-Homeless World Cup Legacy Center, הינו מגרש כדורגל ומרכז קהילתי שהוקם בברזיל ועושה שימוש בספורט להעצמה ושינוי חברתי בקרב נוער ונשים. המרכז מהווה אב-טיפוס אותו ניתן להעתיק ולשכפל במקומות אחרים ברחבי המדינה. המרכז כולל מגרש כדורגל ומבנה יחסית פשוט היוצר אינטגרציה בין החוץ והפנים. החלק הקדמי פתוח ופונה למגרש הכדורגל ומשמש כאזור צפייה מקורה. החלק האחורי סגור ומכיל חדרי הלבשה, מתקן מים נקיים ומרכז קהילתי. המבנה מדורג כך שהגג מתפקד כמקום מפגש וצפייה במשחק. במרכז מתקיימות פעילויות חינוכיות שונות בדגש על העצמה ומנהיגות וניתנים שירותים עבור הקהילה המקומית.
הייחוד של Architecture for Humanity מקבל ביטוי בכמה מישורים. ראשית, עצם הפעולות עצמן – הקמה של בית ספר, מגרש כדורגל, מחנות פליטים, מרפאה ניידת לטיפול בחולי איידס – מגיבות למצבי חירום וצרכים של קהילות במשבר. שנית, הארגון יוצר פלטפורמה רחבה להחלפת רעיונות, מפגשים ושיתופי פעולה עבור אדריכלים, מעצבים ובעלי עניין מכל רחבי העולם. לבסוף, הוא מקדם עיצוב בעל מודעות חברתית.
אולם, בניגוד לפרויקטים שקידם הארגון, לסיפור של Architecture for Humanity אין סוף טוב. לאחרונה נודע שהארגון הגיש בקשה לפשיטת רגל, אך ניתן רק לקוות שזה אינו סוף פסוק עבור המפעל הזה וכי הוא יחזור לחדש את פועלו במהרה. דבר אחד בטוח, הם השאירו עולם אחר, אפילו אם במעט, מזה שנכנס אליו לפני 16 שנה.
עיצוב שקורא תיגר
מרבית יוזמות העיצוב העירוני נעשות ביוזמת הרשויות, במימון ציבורי (של העירייה) או פרטי (של יזמים). כתוצאה, העיצוב העירוני הממסדי מייצר מרחבים נקיים, מטופחים, אסתטיים, שמסדירים את הפעילות האנושית בתוכם ובתוך כך גם מעודדים פעילות מסחרית. הפעולות העיצוביות האקטיביסטיות, לעומת זאת, תובעות מחדש את המרחב הציבורי כשייך לכלל ומסמלות שינוי של המרחב הציבורי כמעשה שהוא אסתטי וביקורתי בו זמנית, ושקורא תיגר על סדר היום של החברה.
כל אחת מהפעולות שואפת לחולל שינוי, פיזי או תודעתי, בקנה מידה אחר ומסמלת דיאלוג מתמיד בין הדברים הפנימים המניעים אותנו, רגשות, אמונות, ערכים לבין העולם החיצון הסובב אותנו. הלוח של קנדי צ'יינג' בוחן את הגבולות בין האישי והקולקטיבי ומאפשר התבוננות פנימה, לתוך הנפש, במרחב הציבורי. הפאבלה הצבעונית של האס והאן עוסקת במקום ובקהילת האנשים החיים בו ומנסה לחזק את הקהילה המקומית באמצעות פעולה משותפת. הפרויקטים של Architecture for Humanity עוסקים בחברה כולה ומנסים לפתח פתרונות עיצוביים למשברים הומניטריים.
כל אחת מהפעולות מגשימה מטרות חברתיות אחרות, אולם כולן נוצרו במטרה לשנות את המציאות ולא רק לשקף אותה. וזה בדיוק העניין. עיצוב יכול לחולל שינוי, קטן כגדול. הוא יכול לעשות זאת על ידי נקיטת עמדה ויצירת פעולה פומבית במרחב הציבורי המטעינה אותו במשמעות חדשה.
אז מה אתם רוצים לשנות?
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 22.02.2015
יש מצב שיעניין אתכם
