עטלף מת בחצר

"השבוע עם בוא הווירוס וההנחיות, צמצמנו את עצמנו לרחוב המדרגות. המואזין בקולו היפה עדיין מסתלסל בשעת הזריחה והשקיעה". סיפור על ימי קורונה בשיכון אחד בחיפה

צילום: רועי בושי

חברה דפנה לוין

השכנה קוראת לחתולים לבוא. החתולים הם משתי כנופיות ג'ינגי ושחור לבן וכל צאצאיהם המעורבים. בחצר שלנו הג'ינגי גוהר על חתולה שחור לבן והיא מייללת. חתול מעורב מסתובב סביבם. עונת הייחום החלה. מרחוב מדרגות שוקרי רואים את הנמל כמו ציור של עידן תעשייתי. המכונות, המנופים והעגורנים הכחולים זזים בחריקה עמוקה כמו קולו המסתובב של כדור הארץ. האוניות הגדולות עם המכולות הצבעוניות נוסעות על הים בקו ישר וארוך.

סוף סוף נגמר החורף הזה עם הגשמים האינסופיים. רחוב המדרגות היה למפלים. הרגשנו נסחפים באוניה. כאילו הים עלה מלמטה והציף את כל ואדי סאליב. מרזבי המים הצרים מידי לא ידעו להכיל את הגשם וטפטפו שעות רבות אחרי שהוא פסק ועד שהתחיל מחדש. יום שישי אחד המים הציפו את הדירה בקומה העליונה של המשוגעת והיא גרפה אותם למדרגות. הגיע בעל הבית לבדוק מה המצב והיא יצאה אליו יפה, רוסיה ופעורת עיניים, וצעקה שהיא בדיוק באמצע זיון ואין לו זכות להתפרץ אליה ככה.

עכשיו כשהתחילה עונת הרוחות והייחומים עצי זית ודקל בני כמעט מאה שנה ועצי פרי תות וחושחש נעים ברוח. נותנים פרחים לבנים ריחניים. בבוקר מצאנו יונה מתה בחצר – סימן ראשון – הכלו המים? אני הולכת לשוק תלפיות לשתות קפה אצל טל. יום שישי בבוקר ואנשים מתחילים להתקבץ סביב הדוכנים. אני חושבת: איך דבר כזה עיר הוא מעשה חברתי. כמה אנחנו בעצם חיים יחד ומתי יגיע לכאן הווירוס מסין. איש אחד בסין אכל משהו בשוק והנה אני בשוק תלפיות ההומה מחכה לסימן. זה יהיה גל שישטוף גם אותנו. אני יודעת את זה כבר שבועות מחכה לזה כמו לפני מחזור, שיתחיל כבר.

פה בסמטה, סיפרה מי שמכרה לנו את דירה, היה קו התפר בין ואדי סאליב להדר. בניינם נטושים מצד אחד ושיכונים מלאים (משתפים של צד"ל?) מצד שני. המים שהמשוגעת היפה גרפה הרחיבו סדק ישן במדרגות בנות הכמעט מאה שנה והפכו אותו לחור פעור. השכן מהקומה השלישית התעקש להזמין קונסטרוקטור בכמה אלפים שקבע כי אין סכנה מוחשית. החור מאז לא תוקן.

סוף סוף נגמר החורף הזה עם הגשמים האינסופיים. רחוב המדרגות היה למפלים. צילום: רועי בושי

רחוב המדרגות. צילום: רועי בושי

השבוע: עטלף מת בחצר – סימן שני?
כל החתולות בהריון כבדות ומסמנות טריטוריות ללידה בגינה שלנו. מבחינת נסח הטאבו הטרסות העליונות בבעלותנו והתחתונות שייכות לכל הבניין, אבל כבר עשרות שנים סגורות בחומה רק לדירה שלנו בקומת הקרקע שהייתה שייכת למשפחת אבוטובול. המשפחה שבנתה את הבניין כולו ואולי גם את הבניין הסמוך. ראשי התיבות מ"א מוטבעים בתוך מגני דוד בכל הכניסות. השכנה מהבניין הסמוך קוראת שוב לחתולים לאכול. קולה צרוד מסיגריות וקריאתה "דניאלה, לבנה ויחיאל בואו לאכול" נשמעת אבלה. הבניין שלה נעול, תריסיו בזוזים והוא נטוש לגמרי, חוץ ממנה. היא אומרת שהיא נצר למשפחת אבוטובול.

השבוע עם בוא הווירוס וההנחיות, צמצמנו את עצמנו לרחוב המדרגות. המואזין בקולו היפה עדיין מסתלסל בשעת הזריחה והשקיעה. חודר את המרחבים הסגורים. עוצר אותנו לרגע לאיזה אופק פנימי. בשביל שיוצא מאמצע רחוב המדרגות עונת החתונות בדיוק מתחילה עם ההנחיות החדשות נגד התקהלות. לא שמעו כאן עליהן או ששמעו ומצפצפים. קישוטים לבנים נתלים מעמוד החשמל השרוף ועד למרפסות. כסאות פלסטיק מסודרים ורמקולים מוצבים בקומת הקרקע המפולשת של השיכון הארוך. עשן על-האש נישא בתוך מסגרת העמודים מאפיל על הנוף התעשייתי הבלתי מעורער של הנמל. כל השיכון יורד לרחבה לרקוד ולנפנף. המוזיקה עוברת בלי קושי דרך חלונות העץ הסגורים. מוציאה למרפסת שתי נערות מהבניין ממול ששומרות על הסגר והן נעות בעדינות במקומן.

למרות הסגר בשעות האור השוק עדיין פועל, בשעות הלילה ההילולות ממשיכות ואנחנו בצורים בבית. על כן הוא יוצא לסיבוב ריצה. זה עדיין מותר על פי ההנחיות אבל מתברר כמסוכן לגב בטופוגרפיה החיפאית. כשהוא חוזר, עם סגירת הדלת, מתחיל מטח של זיקוקים בשמי המדרגות. אירוע סודי זה כנראה לא. הנפצים מהמהמים קרוב והכלב הגדול הקשור תמיד בחצר של השכנים בשיכון נובח. השמים מתפוצצים משמחה לאיד. לא סגר ולא הנחיות. אחרי הכל בקבוק קולה ריק נוחת אצלנו בגינה.

בחצות אני שוכבת במיטה לא נרדמת. חושבת אם ההורים שלי ישרדו את הווירוס הזה. את השקט מפריעות פתאום יריות. יריות? לא בטוחה. בדירה שמעלינו יש תזוזה. דברים נגררים וצעקות. הדרמה מתרחשת אבל אני לא מצליחה לפענח אותה. אולי מישהו בשיכון ירה והשכן רוצה ללכת לראות ואשתו לא מרשה לו. אולי הפוך.

היום כבר יש סגר מהודק ולמרות מחאת הסוחרים סגרו גם את השוק. הרים של סחורה לא נמכרו. רחוב המדרגות מצטמצם לתוך הבית. ציפורים מצייצות כל היום בגינה. בצהרי היום הדקל מפיל בבת אחת ממרום גובהו וגילו ערימת ענפים יבשים ברעש קולני. עטלפים מתרוממים לאוויר. סימן

משפחת אבוטובול, המשפחה שבנתה את הבניין כולו ואולי גם את הבניין הסמוך. ראשי התיבות מ"א מוטבעים בתוך מגני דוד בכל הכניסות. צילום: רועי בושי

צילום: רועי בושי

בלילה אני שומעת שוב מהדירה מעל גרירות, צעקות, כעסים כבושים שמתפרצים. משיכות. נפילות. אני פותחת נטפליקס ורואה סרט על חופשה בצפון איטליה בשנות ה-80. חושבת על בתי אבן יפיפיים ששותים בהם יין, מתאהבים אהבות קיץ קלות וקופצים לרגע לשחות באגם. בפעם הראשונה שאני בעצמי חיה בבית כמו זה. יש סוג של בוסתן, זה עם החתולות, היונים והעטלפים, עצי התות, הזית, החושחש והדקל הארוך. מעבר להם אין כאן אגם, אבל יש את השיכונים והמנופים שנעים בלי הפסק בנמל.

כל הפרחים הלבנים הריחניים של החושחש נושרים וממלאים את האדמה בנקודות לבנות. השכנה שקוראת לחתולים מבקשת שנקנה לה עגבניות כי אין שוק וגם אין אוטובוסים. בטווח מאה מטר יש רק סיגריות והיא מתגעגעת לעגבניות, אפילו כאלה של סופרמרקט, וגם פלפלים חריפים אדומים, אם אפשר. גורי חתולים מייללים כל הלילה בגינה. כל שנה חלק מהם מתים וצריך לפנות אותם. יש שלדים קטנים שלהם אפילו ליד הבאר האטומה. צריך גם לעקור את עשבי הבר לפני שיגיע הקיץ. אני לא יודעת להחליט מה ראוי לעקירה ומה זכאי להישאר באדמה. מעלי החוביזה אני מכינה קציצות וממולאים דקיקים.

ביום חמישי השכנה מהקומה מעל שופכת בבת אחת דלי מים עם חומר ניקוי על הגינה. בדיוק על עץ למון ליים צעיר. היא אומרת שהיא צריכה לחתן את בתה הקיץ. השכנה הזקנה מהבית ממול עם התריסים הירוקים מבקשת עלי זעתר ולימונים מהגינה.

עצי התות הגדולים גדומי הידיים משתהים השנה להצמיח עלים. השכן ובנו ניסרו אותם במסור ידני בסתיו שעבר כי הם הסתירו להם את הים ואת אוניות המשא הגדולות שצפות ומשייטות בקו המים הישר. עלוותם מתכסה בן לילה והציפורים באות. עוד מעט יגיעו התותים בסגולים ואחריהם יבואו התולעים.

חיפשתי את החומר נגד יתושים בחדר של הבן המתבגר ומצאתי מגירה מלאת ניירות טואלט משומשים. אהבת קיץ עצמית בבית הסגור שלנו בוואדי סאליב. בערב אנחנו יוצאים להליכה ספורטיבית במגבלות מאה המטרים המותרים – במעלה ובמורד המדרגות. אמבולנס עומד בקצה השביל. השיכונים הערב שותקים.

הכביסה של השכנה ממול עשויה מגבות פרחוניות בשלושה צבעים. כשהיא מסירה אותם מהחבל עולה לתליה הכביסה של הדירה מעלינו, מדגדגת לנו את החלון. מים מטפטפים ממזגן או מדוד נקוב כל הזמן על שבילי הבטון והופכים אותם לירוקת וסדקים. שמתי דלי פלסטיק צהוב במקום המשוער. בלילה התעוררתי מחלום בוכה. שוב אבי לא העריך אותי בגלל בעיות במתמטיקה שלא פתרתי ואמי נזפה בי על כך שנעלבתי. המואזין ניחם אותי בחמש בבוקר. אחריו השמיעו קולם עורבים, תרנגול קורא וצפירות נסיעה לאחור של משאית מרוחקת.

שישי בערב. בקצה השביל עומדת משטרה. ההנחיות החמירו את השהיה בחוץ אבל מתפללים חרדים ספורים מיהדות דמשק (כך כתוב על בית הכנסת) אינם מוותרים על התפילה. הרוסים במרפסת שבמעלה המדרגות מנפנפים ובוהים בנו כשאנחנו יוצאים לעליה וירידה הספורטיבית שלנו ברחוב המדרגות. עולים לכיוון השוק ויורדים לכיוון הנמל וחוזר חלילה. שכן אחד יורד מולנו במדרגות כשאנחנו עולים מן הקצה התחתון. לפני שהוא פונה לשביל של השיכון הוא יורק על המדרגה.

פה בסמטה, סיפרה מי שמכרה לנו את דירה, היה קו התפר בין ואדי סאליב להדר. צילום: רועי בושי

אוניות המשא הגדולות שצפות ומשייטות בקו המים הישר. צילום: רועי בושי

השיכונים הערב שותקים. צילום: רועי בושי

הנמל במקומו אבל המכונות בו כל הזמן זזות ואוניה עמוסת מכולות נעה לאיטה לאורכו באטיות כמו חיה קדמונית. ברז המים הראשי של הבניין מתפוצץ. הסדק במדרגות קצת מתרחב. השכנה הזקנה ממול תולה שוב את המגבות הפרחוניות. השמש מטיילת לאורך הגינה. במורד הוואדי אני רואה בחורה רצה במעגלים על גג. הדלת של השכנה שקוראת לחתולים נפתחת. אני לא רואה אותה, רק את החלק העליון של הדלת עם המגן דוד. כל החתולים מתקבצים מהגינה. אנחנו מעבירים לה פלפלים חריפים מעבר לחומה.

בשיכון המון יונים הומות במרפסות הכביסה. העורב קורא. המואזין קורא. אוניה צופרת בנמל. רכבות כבר אין. בשיכון עושים על-האש ומוחאים כפיים. טיפה נופלת לדלי הצהוב בחצר כל חצי דקה. אני שומעת חבטה. צעיר בטרנינג שחור קופץ לגינה. הסכין שבידו מחזירה אלי את האור. הוא מסתובב ומתגלים פניו של בנו של השכן. פנים מתנצלות. הוא מבקש לקטוף זעתר מהגינה.