קניון וודוויל באוהיו נראה כמו כל קניון אמריקאי טיפוסי. בניין נמוך ורחב, מוקף מגרשי חניה וצמוד לכביש ראשי. פעם באו לכאן כדי לעשות קניות, לראות סרט או לאכול המבורגר.היום כבר לא תמצאו כמעט שום זכר למקום. הקניון נפתח בשנות השישים, תקופת הזוהר של הפרברים האמריקאים, והתהדר בתואר הקניון הסגור היחיד באזור. אבל תארים כאלו לא מחזיקים מעמד לנצח, ותחרות גוברת מצד קניונים נוספים שנפתחו בסביבה החלישו את מעמדו. בשנות האלפיים נסגרו בו חנות אחר חנות ובשנת 2006 פעלו במקום רק כ-25 בתי עסק. "הקניון הזה מפחיד", אמר תושב לעיתון מקומי, "אני לא יודע איך הם מצליחים לשלם את חשבון החשמל שלהם". באותו שלב, עדיין לא קבעו את מותו הסופי של הקניון ואף הועלו הצעות להרוס חלקים ממנו ולהפוך אותו לקניון פתוח, אבל החולה לא זכה להגיע לשולחן הניתוחים. מותו נקבע. הוא סגר את דלתותיו בשנת 2011 ונהרס לחלוטין במרץ האחרון.
הסיפור של קניון וודוויל לא יוצא דופן. הוא מספק הצצה למשבר העמוק שעובר על הקניונים בארצות הברית בעשור האחרון. קשה להעריך כמה קניונים מתים יש כיום בארצות הברית. האתר deadmalls.com מתעד את סיפוריהם של מאות מרכזי קניות נטושים וניתן להניח שיש מאות נוספים כאלו ברחבי המדינה. ההידרדרות עוקבת לרוב אחר דפוס קבוע: קודם עוזבות חנויות הדגל, בתי כלבו ענקיים כמו סירס וגיי.סי. פני, תנועת הקונים מדלדלת ושאר החנויות נסגרות לאט לאט. הן הופכות לחורים שחורים בקניון או מוחלפות בחנויות מפוקפקות, מה שמאיץ עוד יותר את ההתרוקנות. לבסוף, מגיעה נעילת השערים ולפעמים גם ההריסה. כשהעיתונות הכלכלית התחילו לשים לב לתופעה לפני כמה שנים, האצבע המאשימה הופנתה לכיוון המיתון הכלכלי והמשבר שארצות הברית חוותה משנת 2008 ואילך, אבל גם ההתאוששות הזהירה בשנה-שנתיים האחרונות לא החזירה את הקניונים למעמדם הקודם, ולאחרונה דווח שאפילו בני הנוער האמריקאים מדירים את רגליהם מהקניונים, בסוג של ניצחון נוסף לטובת הרשתות החברתיות.
זה בדיוק הסיפור – הנטישה של הקניונים לא נובעת רק מהמיתון הכלכלי או מתחרות-יתר. היא נובעת משינויים עמוקים יותר באופן בו אנחנו צורכים מוצרים – וגם את המרחב. קודם כל, הרגלי הצריכה שלנו משתנים. יותר ויותר קונים דרך הרשת, והמגמה הזאת רק צפויה לצמוח בעתיד הנראה לעין. בשנת 1997, בפרה-היסטוריה של העידן המקוון, רשת החנויות בארנס-אנד-נובל הגישה תביעה נגד אמזון, על כך שהיא העיזה לטעון שהיא "חנות הספרים הגדולה בעולם". אנחנו, טענו בבארנס אנד נובל, מפעילים אלף חנויות בערים ובקניונים ברחבי ארצות הברית, ואמזון? היא בכלל לא חנות ספרים אלא רק סוכן שמשתמש ברשת כדי למכור את מוצריו. מאז, הלא-חנות-ספרים הזאת הפכה לחנות המקוונת הגדולה בעולם, עם מכירות של 68 מיליארד דולר בשנה, ושינתה את האופן בו אנחנו צורכים. את חוויית המדידה והשיטוט בין חנויות החליפו ביקורות גולשים ומשלוח חינם. יתכן שהמדפסות התלת-ממדיות יחוללו שינוי נוסף בחוויית הצריכה, ובמקום לקנות את המוצר המוגמר נקנה קובץ, נשלח אותו למכונה ונדפיס את המוצר מבלי לצאת הבית.
מעבר לשינויים בהרגלי הצריכה, גם הטעמים והעדפות שלנו משתנים כל הזמן, וזה נוגע לא רק למוצרים שאנחנו רוכשים אלא גם למרחב בו אנחנו מעדיפים לעשות זאת. קניונים שתוכננו בשנות השמונים נראים, איך לומר זאת בעדינות, כמו קניונים שתוכננו בשנות השמונים. ולא מדובר רק בריצוף הוורדרד והתקרה האקוסטית, שאותם עוד ניתן להחליף, אלא בארגון האדריכלי הפנימי של החלל, בגובה התקרות, ברוחב חלונות הראווה, בקשר (או הנתק) עם החוץ ובין הקומות עצמן. ממש כמו המוצרים שהוא מציע, הקניון עצמו נולד מתוך אופנות וטרנדים, אבל גם מתוך תורה שלמה של תכנון מרחבי צריכה, שמכתיבה את רוחב המסדרונות, את מרחקי ההליכה, את מיקום חנויות העוגן, את הארגון המרחבי ואפילו את מיקום השירותים והמדרגות הנעות. העקרונות האלו הולכים ומשתכללים ויחד איתם משתנה האדריכלות של מרחבי הצריכה, והקניונים הישנים עלולים למצוא את עצמם רלוונטיים כמו נעלי קרוקס.
לגור בין זארה לקסטרו
אומרים שבכל משבר טמונה גם הזדמנות, וגם משבר הקניונים מציע כמה רעיונות לטרנספורמציה של הקניון, שנחשב על ידי רבים למקדש של צריכה ולא פחות מזה – לאויבה של העירוניות. בניגוד לקניון וודוויל שנפח את נשמתו, חלק מהקניונים זוכים לחיים מחודשים ומקבלים לתוכם שימושים חדשים כמו מרפאות, משרדים ודירות מגורים. מרכז הקניות הוותיק Arcade Providence ברוד איילנד, לדוגמה, חזר לחיים בצורת פרויקט עירוב שימושים, שכולל עשרות מיקרו-דירות בגודל 20-40 מ"ר. אמנם, ה- Arcade Providenceהוא לא בדיוק קניון טיפוסי. הוא הוקם ב-1828 וממוקם במרכז עירוני ולא במגרש חנייה פרברי. למרות זאת, הוא הוגדר כקניון הסגור הראשון בארצות הברית, מה שלא הפריע לו להיסגר בשנת 2008 ולהיפתח חמש שנים אחר כך, כפרויקט מגורים משולב. המבנה שמר על החזית המקורית שלו וגם מבחינת הארגון הפנימי הוא לא השתנה באופן משמעותי, וכולל מסדרונות ארוכים שלצידם דירות קטנות (ממש כמו החנויות שהיו בו בעבר).
בקניון Galleria שבקליבלנד, ההתערבות היתה זמנית ופחות דרסטית – הקמת חממה לגידול ירקות, צמחי תבלים ופרחים. אשת השיווק של הקניון היתה זו שיזמה את הפרויקט. היא זיהתה את הפוטנציאל של האטריום המרכזי לשמש כחממה ענקית – וגם את הפוטנציאל של ירקות טריים ואורגניים למשוך קונים לקניון המידרדר. קניון אחר, בבנקוק שבתאילנד, הפך לאקווריום ענק עם מאות דגי קוי וקרפיון. הקניון נסגר בשנת 1997, ושריפה שהתרחשה שנתיים לאחר מכן השאירה אותו נטול גג. מי הגשמים שחדרו למבנה הפכו אותו לבריכה אחד גדולה – ולגן עדן ליתושים. תושבי הסביבה, שרצו לפתור את המטרד, שיחררו למים חבורת דגי קוי וקרפיון, ואלו התרבו בקצב מסחרר והפכו את הקניון לאקווריום אורבני.
מעבר לשינויים בהרגלי הצריכה, גם הטעמים והעדפות שלנו משתנים כל הזמן, וזה נוגע לא רק למוצרים שאנחנו רוכשים אלא גם למרחב בו אנחנו מעדיפים לעשות זאת. קניונים שתוכננו בשנות השמונים נראים, איך לומר זאת בעדינות, כמו קניונים שתוכננו בשנות השמונים.
דוגמאות אחרות לשימושים מקוריים בתוך קניונים נובעים מאילוצים חיצוניים וממקרי חירום בלתי צפויים. בישראל, לאחר שבניין העירייה של קריית גת נשרף לחלוטין, עברה הנהלת העיר באופן זמני (אך מקורי) להשתכן בקניון הסמוך. בג'ופלין, מיזורי, סופת טורנדו שהרגה 161 בני אדם בשנת 2011, הרסה לחלוטין את בית הספר התיכון, והוא עבר למשכן זמני בתוך מרכז קניות.
אז האם אנחנו עדים לשינוי מהותי? כרגע נראה שלא. לאור המספר הרב של הקניונים הנטושים הדוגמאות האלו הן עדיין בבחינת איזוטריה. מרבית הקניונים לא ממציאים את עצמם מחדש כבניין דירות, חממה אורגנית או בית ספר. הם נסגרים ונהרסים, ואולי טוב שכך. יתכן שלא צריך לפתח נוסטלגיה לקופסאות הללו, שמטרתם העיקרית והיחידה היתה לשכנע אותנו לצרוך כמה שיותר. בוודאי שלא צריך להשאיר אותם בחיים באופן מלאכותי, ולדחוק לתוכם בכוח שימושים שאינם בהכרח מתאימים. השאלה הנשאלת היא, מה יבוא במקומם? האם היחלשותם של קניונים יכולה להוביל להתחזקותם המחודשת של מרכזי הקניות השכונתיים והרחוב המסחרי? האם הצרכנים יסכימו לחזור לרחוב המסחרי אחרי שהם התרגלו לחנייה צמודה ולמיזוג אוויר? האם ניתן לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מתכננים מרחבי צריכה, לא כקופסה אטומה של צריכה אלא כמבנה מורכב, גמיש, שיכול להכיל בתוכו מגוון של פעילויות?
השאלות האלו חשובות במיוחד גם למקרה הישראלי. לישראל יש נטייה לחוות תופעות באיחור של עשור או שניים אחרי ארצות הברית. כך היה עם ההחייאה של מרכזי הערים, עם טרנד הקיימות ועם הרעיון של שיתוף ציבור. בעוד שבארצות הברית נסגרים עוד ועוד קניונים – אצלנו עדיין מתכננים ובונים ללא הכרה. באר שבע היא רק דוגמה אחת לעיר בה נפתח קניון חדש בערך פעם בשנה, ולפניה היתה זו ראשון לציון שהוכתרה כ"עיר הקניונים". בקצה שדרות הגעתון בנהריה מוקם בימים אלו קניון חדש ועצום בגודלו, וניתן רק לשער מה הוא יעשה לרחוב המסחרי הראשי של העיר ולקניון ה"ישן" שנמצא רק קילומטר וחצי מדרומה לו. אז לפני שגם הערים שלנו יתמלאו בקופסאות נטושות, המצב בארצות הברית צריך לשמש עבורנו כסימן מקדים למה שעשוי להיות סוף עונת הקניונים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 20.01.2015
יש מצב שיעניין אתכם
