יום שבת, 19 במרץ, איסטנבול, טורקיה, ארבעה הרוגים.
שלישי, 22 במרץ, בריסל, בלגיה, 34 הרוגים.
שישי, 26 במרץ, איסקנדריה, עיראק, 31 הרוגים.
שני, 27 במרץ, לאהור, פקיסטן, 69 הרוגים.
אם הטקסט הזה היה נכתב בשבוע אחר, ניתן להניח שערים שונות היו מופיעות ברשימה המטרידה הזו. ערים באירופה או אפריקה, ארצות הברית או הודו, אבל כך או כך, כמעט תמיד – ערים. זה לא מפתיע שאירועי טרור ואלימות מתרחשים לעיתים קרובות במרחבים עירוניים. אלו הופכים למטרה לא רק בגלל היותם צפופים והומי אדם אלא גם בשל מעמדם הסימבולי. מתקפה על עיר משבשת את הסדר הקיים. היא לא רק פוגעת במספר רב של אנשים אלא גם בסמלי שלטון, היא משתקת את התשתיות ומשבשת את שגרת החיים של מיליוני בני אדם. מתוך ההבנה כי ערים הפכו ליעד, יותר ויותר עולה השאלה: אולי העיצוב העירוני עצמו יכול לסייע, ולו במעט, בהפחתת הנזק והפגיעה הפוטנציאליים? או במילים אחרות: האם ניתן להשתמש באמצעים עיצוביים ופיזיים כדי למתן את הפגיעה של אירועי טרור?
ראשית, יש לומר, השאיפה לייצר מרחב עירוני מפוקח ובטוח אינה חדשה. המרחב העירוני משמש כזירה להתמודדות עם איומים וסיכונים מראשית ימי הציוויליזציה האנושית. אז, התיימרו חומות העיר להגן על התושבים מאיומים חיצוניים וסייעו לייצר תחושת ביטחון. אם נקפוץ מאות שנים קדימה, לשנות ה-70 של המאה שעברה, נמצא שורה של מחקרים שניסו לבדוק את הקשר בין עיצוב המרחב למניעת פשע ולהגברת תחושת ביטחון. אחד הקולות הבולטים בגישה זו היה אוסקר ניומן, שפיתח את רעיון ה-Defensible Space. לפי ניומן, המאפיינים הפיזיים של הסביבה תורמים למניעת פשיעה ולהגברת הביטחון. בין היתר, הוא טען, שסביבה הופכת לבטוחה יותר כאשר יש עליה פיקוח טבעי ושתושביה מרגישים כלפיה תחושת אחריות ובעלות. מתוך רעיונות אלו צמחו גישות תכנוניות שונות, שדגלו ביצירת מרחבים מובחנים וברורים (המייצרים טריטוריאליות ולכן גם תחושת אחריות) ו"עיניים על הרחוב" (חלונות וחזיתות המופנים לכיוון הרחוב ומייצרים פיקוח טבעי).
אולם, בשנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות גלגול אחר של התופעה – איומי טרור הם יותר מורכבים מחבורת ילדים שעושה גרפיטי או מסוחר סמים שעומד בפינת הרחוב, שאפשר להרתיע אותם עם תאורה טובה, מצלמות אבטחה ופיקוח טבעי. כעת יותר ויותר ערים ברחבי העולם מנסות לענות על השאלה: איך ניתן להתמודד עם אירועי טרור – ומה התפקיד של האדריכלים והמעצבים העירוניים בהתמודדות הזאת?
מזרקות, פסלים ואדניות צמחים
את התשובה לשאלות הללו ניתן לראות במרחב העירוני, אם כי ייתכן שהמילה "לראות" אינה מדויקת, מאחר שלמעשה האמצעים שאמורים להתמודד עם פיגועים נותרים לעיתים קרובות סמויים מן העין. הם מוטמעים בתוך העיצוב העירוני ומוסווים כריהוט רחוב סטנדרטי, שניתן לעבור לידו מבלי בכלל לשים לב שמדובר באלמנט בעל מטרות אחרות. האלמנטים הללו יכולים להיות אדניות משיש המוצבות בחזית של בניין ומטרתן לחסום גלי הדף במקרה של פיצוץ, ספסלי בטון כבדים המונעים מכלי רכב לעלות על המדרכה, או מזרקת מים המונעת גישה חופשית. כך למשל, מי שמגיע לאצטדיון האמירויות בלונדון לראות משחק של הקבוצה הביתית ארסנל נתקל באותיות בטון ענקיות, בגובה של כמה מטרים, שיוצרות ביחד את שם הקבוצה. לא בטוח אם האוהדים שחולפים בנקודה זו בדרך למשחק או מצטלמים על רקע האותיות תוהים למה הן עשויות מבטון או מדוע הן מוצבות דווקא שם, על שפת המדרכה. למעשה, הן לא רק משרתות מטרות אסתטיות או משמשות להעלאת המורל. הן הוצבו שם גם כדי למנוע מכלי רכב חשודים או ממולכדים להתקרב לאצטדיון ויכולות לעצור משאית של שבעה טון.
למעשה האמצעים שאמורים להתמודד עם פיגועים נותרים לעיתים קרובות סמויים מן העין. הם מוטמעים בתוך העיצוב העירוני ומוסווים כריהוט רחוב סטנדרטי, שניתן לעבור לידו מבלי בכלל לשים לב שמדובר באלמנט בעל מטרות אחרות. האלמנטים הללו יכולים להיות אדניות משיש המוצבות בחזית של בניין ומטרתן לחסום גלי הדף במקרה של פיצוץ, ספסלי בטון כבדים המונעים מכלי רכב לעלות על המדרכה, או מזרקת מים המונעת גישה חופשית.
הדוגמה של ארסנל אינה היחידה. את המגמה הזו מובילות אנגליה בכלל ולונדון בפרט, עם שורה של מדריכים מטעם איגוד האדריכלים הבריטי RIBA, הממשלה הבריטית וסוכנויות שונות. המדריכים האלו מציגים שרטוטים, טבלאות והסברים טקסטואליים לגבי סוגי האיומים ועקרונות עיצוב מתאימים. על פניו, הם נראים טכניים למדי, אבל למעשה הם מחדירים למקצוע העיצוב העירוני – ובאמצעותו גם למרחב העירוני עצמו – מושגים כמו אזור סטרילי, מעגלי ביטחון, גל הדף או איום בליסטי. בשיח הזה, מרחב הומה באנשים יכול להיחשב מרחב מסוכן – ולא מטרה רצויה. וכאשר המילים שבאמצעותן אנחנו חושבים על המרחב משתנות, גם ההבנה שלנו של המרחב משתנה; כך ניתן להניח שהשתרשותם של מושגים ביטחוניים תשפיע על הפרקטיקה, ודרכה, על המרחב הפיזי עצמו.
יתרה מכך, אלמנטים מסוג זה עלולים להעביר את האיום ממקום אחד לשני. אם נמנע ממחבל מתאבד להיכנס לקניון הוא יכול לעבור תחנת רכבת הומה. מחסום שימנע ממשאית ממולכדת להתפוצץ ליד אצטדיון, לא ימנע מהנהג לחפש פרצה אחרת. אין כאן טיפול בשורש הבעיה אלא רק העברה של הסימפטום ממקום אחד לשני. לכן, בבסיס הפעולות הללו עומדת השלמה מסוימת עם המצב, כמו גם חוסר רצון או יכולת של הרשות העירונית להשפיע על הגורמים המבניים שעומדים בבסיסו. אין כאן יומרה למנוע את הפיגוע או להבין את ההקשר הפוליטי והחברתי של התופעה אלא רק לרכך את מידת ההשפעה של אירוע נקודתי. אין כאן ניסיון לייצר מרחבים טובים יותר שאולי יביאו להידברות, יעודדו מחאה אזרחית או יאפשרו מפגש בין זרים, אלא רק ניסיון לספק פתרון מוגבל, תחום בזמן ובמרחב.
ההטמעה של האיום באלמנטים רגילים, יום-יומיים, נאים למראה, גורמת לנו להדחיק במהלך שגרת היום את קיומם של איומים שונים – ואת הסיבות להיווצרותם. בהקשר זה חשוב לציין כי פעולות אלו מתרחשות בערי העולם המערבי, השבע, זה שהורגל לאשליה של ביטחון ושלווה. ניסיונות כאלו לא מתקיימים בערים שקורסות תחת אלימות ומלחמה, בחומס שבסוריה או בבגדד שבעיראק. אם נחזור לרשימה שפתחה את הטקסט – לא כל הפיגועים המוזכרים בה בכלל הגיעו לראש מהדורות החדשות בעולם המערבי. בעוד שהמתקפות בבלגיה כיכבו בראש המהדורות, אלו שבפקיסטן ובעיראק בקושי הוזכרו בחטף.
הסוואת האיום מול הנכחה של הפחד
אכן, לא בכל מקום הופכים האדריכלים והמעצבים לשחקנים מובילים במיגון המרחב – ולא בכל מקום המיגון הזה מסתתר בתוך אלמנטים עירוניים סטנדרטיים. מקרים אחרים דווקא מדגישים ואף מקצינים את הנראות של האיום והפחד בחיי היום-יום ובמרחב הבנוי. במאמר "Banal Terrorism: Spatial Fetishism and Everyday Insecurity" כותבת סינדי כץ על אנשי הביטחון שהוצבו ברחובות ניו יורק אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, כשהם לבושים בגדי הסוואה ששימשו במקור ללחימה במדבר. הם, כמובן, אינם מבקשים להיטמע במרחב האורבני אלא להיפך: בנוכחותם הבולטת, הם מבליטים את קיומו של האיום ולא בהכרח מונעים אותו. התזכורות הרוטיניות הללו של האיום והפחד בחיי היום-יום, טוענת כץ, נותנות תוקף למצב החירום.
גם במקרה הישראלי מודגשת הנראות של מצב החירום במרחב העירוני. אין זה סוד שהמרחב הישראלי עמוס בגדרות, חומות, מחסומים ועמדות שמירה – ולאחרונה גם ניתן לראות לא מעט ניידות משטרה ואנשי כוחות ביטחון. קמפוסים, מרכזי קניות, בתי חולים – כולם מוקפים בגדר ומנותקים מהמרחב העירוני. אולם, לעיתים קרובות הגדרות ועמדות האבטחה הללו הן תוספת מאוחרת, או כזו שלא חשבו עליה עד הסוף. כתוצאה, ניתן לראות לא פעם גדרות פלסטיק בכניסה למרכז קניות או עמדת שומר מאולתרת שניצבת באמצע המרחב הציבורי – ודווקא האלתור, העובדה שמדובר בתוספת מאוחרת, בצבעים אחרים וחומריות שונה, הם אלו שמדגישים את הנראות של אמצעי הביטחון במרחב העירוני.
מה המשמעות של נוף עירוני מאולתר כזה? מחד, הוא בולט במרחב העירוני ומנכיח את אמצעי הביטחון; באמצעותם, הוא מבליט את האיום, מצדיק פעולות הנעשות "בשם הביטחון" ונותן תוקף למצב החירום. מאידך, הוא גם חושף את האנומליה הביטחונית-פוליטית ומשקף אותה באופן מרחבי. ניתן להניח שמעצבים עירוניים לא היו שותפים לפיזור גדרות הפלסטיק ועמדות האבטחה מסביב למרכזי הקניות, ואולי טוב שכך. אולי אין זה מתפקידם של האדריכלים והמעצבים העירוניים לנרמל מצב שאינו נורמלי; אולי הפרקטיקה של עיצוב עירוני לא צריכה להחביא את קיומה של בעיה בעזרת אלמנטים מעוצבים בקפידה, שרק מספקים פלסטר, אסתטי ככל שיהיה, לבעיה שהגורמים שלה הרבה יותר מורכבים. אולי, במקרה הזה, דווקא כדאי להקריב את האסתטיקה של המרחב לטובת חשיפת האשליה. המרחב הישראלי אולי פחות יפה ומסודר מזה הבריטי, אבל לפחות הוא לא מתיימר להיות נורמלי.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 29.03.2016
יש מצב שיעניין אתכם
