במרחב הישראלי של תחילת המאה ה-21 כמעט כבר אין שטחים בתוליים; מרבית המרחב, הבנוי והפתוח, עוצב בידי פעולה אנושית. לחלק מהמרחב חשיבות היסטורית ואדריכלית. לחלק האחר חשיבות פחותה, אבל הוא נושא בתוכו עדויות לתהליכים התרבותיים והחברתיים שיצרו את חיי היום-יום בעבר וממשיכים לעצב את חיינו בהווה ובעתיד. כפועל יוצא מכך, כמעט כל פעולה המבוצעת על המרחב – אדריכלות, תכנון, עיצוב עירוני, שימור והרס – מקיימת דיאלוג עם מורשת.
לרוב, מורשת מוגדרת כתרבות, הערכים והמסורות שהועברו אלינו מדורות קודמים. המילה מורשת מצביעה על זיקה לקהילה או לסיפור משותפים. הספרות מבדילה בין שני סוגי מורשת: מורשת מוחשית או חומרית כגון חפצי אמנות, בניינים, קבוצות מבנים ונופי תרבות – ומורשת בלתי מוחשית כגון אמנויות במה, טקסים, חגיגות, פרקטיקות מסורתיות ועוד.
פרקטיקה אדריכלית ותכנונית הנוגעת במורשת מקיימת מתח מובנה; מצד אחד, אם תיוותר המורשת במצבה המקורי ללא התאמה לצרכי ההווה והחברה של היום היא תיהפך בסופו של הדבר למה שמכונה "מורשת ללא יורשים". כך למשל, תכנון בית שאן המודרנית נעשה במנותק מאתר העתיקות הצמוד אליו, מבלי שיתאפשרו הנאות הדדיות בין הקהילה למשאב ההיסטורי. דוגמה אחרת ניתן לראות בשנים האחרונות בהידלדלות חיי העיר במושבה הגרמנית בירושלים; תכנית השימור למושבה, משנות השמונים, סייעה בשלב הראשון להעלאת המודעות לערכיו האדריכליים, הנופיים וההיסטוריים של המקום, אך בטווח הארוך הביאה להתייקרות המבנים ולמשיכת תושבי חוץ. כיום, כחמישית מהדירות עומדות ריקות רוב השנה, רבים מהשטחים המסחריים לא מאוכלסים והרעיון להעביר בשכונה עורק חיים עירוני בדמות הרכבת הקלה נהדף בידי התושבים.
מהצד השני, פרקטיקה המרוכזת רק בצרכי ההווה עשויה לפגוע בערכי המורשת בצורה בלתי הפיכה כך שהמורשת תחדל לתפקד ככלי לקשר בין דורי. כך למשל, מעוררת שאלה התכנית ל"שימור" ולפיתוח של הכפר ליפתא במורדות הכניסה לירושלים. הרשות למקרקעי ישראל מקדמת את התכנית ומבקשת להפוך את המקום לרובע של מלונאות, מסחר ומגורים בתוספות על גבי המבנים וללא התייחסות לחלק מהתשתיות הציבוריות של הכפר ולמרקם ההיסטורי שלו. הסקר ההיסטורי, שנערך רק לאחר אישורה של התכנית, העלה ממצאים בהיקף רחב בהרבה מששוער קודם לכן ותיארך את הכפר המקורי לתקופה מוקדמת ביותר, יתכן שאף רומית. כאשר הוכנה התכנית בתחילת המילניום, לא נלקחו בחשבון עשרות הבתים וקמרונות האבן וכן המורכבות האורבנית של הכפר, שהתפתח בכמה תקופות וכלל תעשיית בתי בד עשירה. חוסר הנכונות לתכנן מחדש את התכנית לאור הממצאים החדשים, בייחוד בהתחשב בנדירות הממצאים בנוף הכפרי-ערבי בישראל, תביא לעיוות של המורשת ולשינוי מהותי ביכולת לפענחה מכאן ואילך.
הדיאלוג המרחבי עם המורשת, אם כן, נושא בתוכו נאמנות כפולה – לחברה היום ולחברה בעתיד – כאשר כל פעולה נדרשת למחקר וניתוח ערכי של המורשת שעליה היא משפיעה, מתוך מודעות אזרחית ותרבותית ולצורך הכרעה לגבי מידת ההתערבות הנכונה. מבין כלי התכנון השונים הנוגעים למורשת, השימור הוא כנראה המפותח מכולם בישראל, עם חקיקה, תכניות סטטוטוריות והנחיות במדרגים שונים שהתפתחו בעיקר בעשרים השנים האחרונות. כלים אחרים כגון שיקום (restoration) ושימוש מחדש (adaptive re-use) של מורשת מוחשית, וכן כלי תכנון ייעודיים למורשת אורבנית ולמורשת בלתי מוחשית, מפותחים פחות. ברשימה זו אבקש להאיר כמה כיוונים לתפיסת המורשת כמשאב ציבורי וכהזדמנות להרחבת גבולות השיח התכנוני לשאלות של תרבות, זהות, חברה ופוליטיקה.
מורשת כהזדמנות להפרעה
הסביבה שצמחה בישראל בעשורים האחרונים מתאפיינת בהומוגניות פיזית וחברתית. נדמה שמאז הקמתה, מתאפיינת ישראל בסטנדרטיזציה של טיפולוגיות בינוי ובמיוחד של סביבות המגורים, החל מהשיכונים של שנות החמישים ועד למגדלים הנבנים מסביב לפארק, המאפיינים את הבנייה החדשה. שוק הנדל"ן כמו מצא מספר מצומצם של פתרונות מדף והוא דבק בו ללא הבדלה בין יישוב ליישוב, כאשר ברוב המקרים מי שמשלם את המחיר הוא המרחב הציבורי העירוני. על רקע הנוף החד-גוני הזה, מהווה לעיתים קרובות הבנייה הוותיקה הזדמנות לאדריכלות מותאמת מקום המגיבה למורשת ובכך מייצרת רובד נוסף בסיפור העירוני. דוגמה לכך ניתן לראות בתכנית שאושרה ב-2015 לאולפני הרצליה. הכנסת אולפן ההסרטה (משנת 1949) ומבני העזר שלו לתכנית, במקום הריסתם כפי שהוצע בתכנית הראשונית, הפרה את הפיזור ההומוגני של מגדלי המגורים במרחב ויצרה לב ציבורי חדש בתכנית.
דוגמה אחרת היא התופעה המרתקת של פינוי מתחמים ביטחוניים הנושאים מורשת צבאית מודרניסטית מלב או מפאתי הערים והצורך לשלב את המתחמים המתפנים בתוך העיר. המתחמים, בעיקר מחנות צבאיים ותחנות משטרה (כדוגמת מחנה תל השומר, מחנה צריפין, מחנה דרום הקרייה בתל אביב, מוזיאון בתי האוסף הצבאי ביפו, תחנות משטרה מדגם טיגארט ואף מתחמים שעברו שינוי שימוש לאורך השנים כגון בית חולים אברבאנל בבת ים שהיה במקור מחנה בריטי) עברו מבעלות מנדטורית לרשות המדינה עם הקמתה ועתידם נבחן עתה מחדש לאור צפיפות מטרופולין תל אביב ומחירי הנדל"ן המאמירים. הדיאלוג שיכול להתפתח בין המורשת הבטחונית והסביבה העירונית העכשווית, בתנאי שלא יוכפף רק לאינטרסים מסחריים, הוא הזדמנות לא רק להכנסת מתח ועניין למרחב העירוני, אלא גם הזדמנות לדיון בערכים החברתיים והפוליטיים של הטישטוש בין המרחב האזרחי והצבאי או ב"הפרעת הגבוליות" (כהגדרתו של צבי אפרת) האופיינית לישראל.
הדיאלוג המרחבי עם המורשת, אם כן, נושא בתוכו נאמנות כפולה – לחברה היום ולחברה בעתיד – כאשר כל פעולה נדרשת למחקר וניתוח ערכי של המורשת שעליה היא משפיעה, מתוך מודעות אזרחית ותרבותית ולצורך הכרעה לגבי מידת ההתערבות הנכונה.
מורשת ככלי להעצמה קהילתית
התהליך בו דור בוחר מה להעביר לדורות שאחריו מעוצב על ידי טרנדים חברתיים, מגמות תרבותיות, עמדות פוליטיות ויחסי כוחות – כאשר המורשת מתפקדת כמעין "חפץ מעבר" לשינויים התרבותיים שעוברת החברה. הסכנה הטמונה בתהליך זה היא האחדה והשטחה של כמה זהויות לכדי זהות קלה להבנה המשמשת לצרכי מיתוג. אחת הדוגמאות המוכרות בהקשר הישראלי היא "העיר הלבנה" שהשטיחה והעלימה שכבות נוספות במורשת התל אביבית שהחלו לצוץ מאוחר יותר, כגון "העיר השחורה" (יפו ודרום העיר), "העיר האפורה" (האדריכלות המוסדית של שנות ה-50 הנקראת גם ברוטיליסטית) וגם תתי גוונים בעיר הלבנה עצמה – פחות בורגנים ויותר ניסיוניים. במקרים אחרים מתרחשת מחיקה מכוונת של שרידי מורשת שנתפסים כיום בעייתיים בידי הרוב. כך למשל המצב לגבי מורשת העידן הקומניסטי בברית המועצות לשעבר. ארגוני השימור הבינלאומיים מנסים להציל כמה יצירות מופת של אדריכלות סובייטית, בעוד האוכלוסיות המקומיות רואות בה רק תזכורת לזמנים קשים ומעוניינות בהריסתה.
השיח החדש על המורשת מאפשר מפגש של הרבה זהויות – חברתיות, פוליטיות ובנות זמנים שונים – באותו מרחב, מתוך ההכרה שתחושת השייכות של קבוצה נגזרת בין היתר מנוכחותו של הנרטיב הקהילתי שבו היא שוהה. עיבוד של זכרונות קשים או נרטיבים כאובים דרך ההכרה במורשת של אולוכסיות מודרות או מוחלשות, במיוחד, הוא תהליך שניתן לייחס לו משמעויות מרפאות, מעין תרפיית מורשת (Heritage Therapy).
ניתן לציין בהקשר זה את עבודתה של היסטוריות האדריכלות והאקטיביסטית דולורס היידן ועמותת The Power of Place, שמיפו מחדש את לוס אנג'לס וזיהו מבנים וסביבות שעיצבו את חייהם של נשים ומיעוטים אתניים, כדוגמת מכבסות של מהגרים מסין ואתרי התכנסות של נשים, כאמצעי להבניה קוגנטיבית חדשה של העיר. עבודות אחרות בנופים העירוניים של הקונפליקט בדרום אפריקה ובצפון אירלנד נושאות מסרים דומים.
מורשת כחלק מתכנון מכליל ובר קיימא
"הזמן הופך את עלויות הבנייה הגבוהות של דור אחד ל'מציאוֹת' (bargains) של הדורות שבאים אחריו", כתבה כבר ג'יין ג'ייקובס. עמדה זו רלוונטית עוד יותר לאור גל תכניות ההתחדשות העירונית ששחקו (ועוד ישחקו משמעותית) את מלאי הדיור הזול בערים ויביאו לצמצום במגוון האוכלוסייה ובמגוון השימושים. על רקע זה, מקבלת המורשת הבנוייה של מרקמים ותיקים משנה חשיבות.
בארצות הברית, למשל, פותח כלי תכנוני ייחודי לשכונות ותיקות בשםNeighborhood Conservation District. שכונות אלו נבדלות משכונות המוגדרות כ- Historic Districts והנושאות ערכים היסטוריים ייחודיים המיועדים לשימור. בראש התפיסה התכנונית כאן ניצבת השמירה על האוכלוסייה המקומית, בשונה מהג'נטריפקיציה המאפיינת לעיתים קרובות תהליכי התחדשות של רובעים היסטוריים, וכן תפיסה מקיימת המכירה בעלות הסביבתית של תהליכי ההריסה והבנייה מחדש. הנחיות התכנון והרישוי בשכונות אלו אינן כוללות דרישות יקרות כגון שימוש בחומרים או בפרטים ייחודים ומתרכזות בשמירה על הייחודיות המקומית, שימור של מאפיינים מרקמיים, שיפור המאפיינים האקלימיים של המבנים והקלות במיסוי.
מורשת כעדשה לדיון בעתיד
המרחב אינו נגזרת של קונטקסט בלבד כי אם גם של זמן. כדי להמשיך לפתח רעיונות מרחביים ואדריכליים ולנסח את תפקידי הארכיטקטורה ביצירת ערי המחר יש צורך בראיה רב-זמנית, כזו שלא מצומצמת על ידי נקודת המבט של ההווה. הדיון במורשת יכול לשמש כלי להבנה ולניסוח חדש של המרחב והתרבות. למשל, כותב פרופ' חורחה אוטרו-פאילוס במאמר "Historic Provocation: Thinking Past Architecture and Preservation" על דירת המגורים של האמן דונאלד ג'אד. בשנת 1968 רכש ג'אד בניין תעשייתי היסטורי בסוהו בניו יורק, שיועד להריסה לטובת דרך מהירה בתכנון רוברט מוזס. למרות הייעוד המקורי של הבניין, למפעל טקסטיל, ג'אד ייעד אותו למגורים, אך במקום לחלק את החלל העצום לחדרים (ובכך להתאים את המורשת הבנויה לצרכי ההווה) הוא השתמש במורשת ככלי לפרובוקציה לחשוב מחדש על העתיד, ובמקרה זה על מושג הביתיות. הוא יצר סביבת מגורים חדשה שהשפעותיה חלחלו לתוך תרבות המגורים של לופטים בסוהו ומשם למדינות נוספות.
דרך אחרת להתבונן בכך היא על ידי היפוך התהליך השכיח לתכנון אדריכלי או עירוני, שמתחיל בלקוח עם צורך פרוגרמטי, לאחר מכן נשכר האדריכל או המתכנן, ובשלב האחרון נוצרים המבנה או הסביבה הבנויה. תהליך תכנוני שמכיר במורשת בנויה מתרחש הרבה פעמים בסדר ההפוך: בהתחלה קיים מבנה או סביבה עם חשיבות היסטורית, אדריכלית או חברתית. דרך המחקר וניתוח ערכי המורשת עולה השאלה של איתור הרלוונטיות שלה לחיים העכשוויים – ודרך כך גם הצורך הפרוגרמטי המתאים לה. בשלב האחרון מאותר הלקוח העתידי. תהליך מסוג זה עבר על בית החולים למצורעים, בית הנסן בירושלים, שעמד נטוש במשך שנים רבות והפך למרכז לתרבות, אמנות ועיצוב המשרת מגוון גופים מהאקדמיה, התקשורת, האמנות והעיצוב, שהמפגשים ביניהם מתאפשרים רק בזכות השאלה שהציבה המורשת.
"המשמעויות והייצוגים של מורשת אינם סטטיים… אלא שיקוף של חרדות וציפיות ההווה", כתבה מרינליני רג'גופלן. אם נסכים לכך, אז במובן מסוים כלי השימור הקיימים מצמצמים את התפקיד הפוטנציאלי של המורשת בעיר, הן מבחינה מרחבית, למקומות שזכו להגנה חוקית בלבד, והן מבחינה תפיסתית. על מנת שמורשת תמשיך להיות רלוונטית עליה להיות פתוחה לפרשנות ולשינויים, במידה הנגזרת מערכיה ומתוך אחריות למשמעותה עבור הדורות הבאים. לא מדובר רק בלוקסוס במציאות תכנונית של צפיפות ואי שוויון כי אם בתהליך אזרחי ותרבותי, שבמיטבו יוכל לשנות באופן משמעותי את הנוף העירוני.
ברצוני להודות לאדר' אורן בן אברהם שותפי להנחיית סטודיו "ערים בזמן", סטודיו פרוייקט גמר במסלול לארכיטקטורה בטכניון בשנים האחרונות, שבמסגרתו פותחו כמה מהמחשבות המופיעות ברשימה זו.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.10.2018
יש מצב שיעניין אתכם
הכשל של המושבה הגרמנית בירושלים אינו נובע מתכנון המגורים אלה מתכנון התנועה.
אכן מרקם השימור וגדילת המודעות הובילו לתהליך ג'נטריפיקציה של התושבים ה(מקוריים). אך הכשל המסחרי כמו במקומות רבים נובע ממעבר המסחר לאיזורים אחירים ונגישים לתחבורה. תכנון התנועה אינו מאפשר חניה ואיסוף על הרחוב ולכן נכשל המסחר המקומי, בנוסף כירושלמי כלל המסחר מופנה לטובת תושבי החוץ אינו מעורר רצון רב לקניות ברחוב זה.