לרגל יום האשה אנו מפרסמות במגזין גרסה מקוצרת של מאמרה של אדר' ורד פלוק על הפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית, מתוך הספר "תמרורות – פמיניזם ומרחב בישראל"בעריכת טולה עמיר
למעלה מעשור מתרחשת בחברה היהודית בישראל מהפכה. מהפכה זו מתנהלת בעוז בקהילות הסגורות והבדלניות של העולם הדתי החרדי, אך כדרכן של מהפכות, השפעותיה הולכות וזולגות אל תוך החברה המתונה יותר של החברה הדתית לאומית, אל שורות הצבא ואל החברה הישראלית בכלל.
מה השם הפרטי של המהפכה הזאת? נשהה את התשובה כדי ששדה הראייה שלנו לא יהיה "נעכר מרוב בהירות" כדברי פאול צלאן, שהרי שם קובע ומקבע עמדה. נותיר בינתיים את שאלת השם פתוחה ונפנה את המבט אל הסימפטום המרכזי של המהפכה הזאת: החתירה לארגון מחדש של המרחב הציבורי כך שיתנהל תוך הפרדה מרבית בין נשים לגברים, ונתמקד בסמן הראשון של המהפכה: השינוי שהונהג בתחבורה הציבורית. מה שהחל בשנת 2003 בכמה קווי אוטובוס אגד 'מהדרין', שבהם הונהגו תקנות הפרדה שהפנו את הנשים לאחור, הלך ותפח לתקנות הפרדה בין נשים לגברים בהיקף חסר תקדים: הפרדה במדרכות עירוניות; הפניה בימי חג ומועד לרחובות לגברים ורחובות לנשים; הפרדה בתורים ובאזורי ההמתנה במרפאות קופת חולים ובסניפי דואר; הפרדה בעסקים פרטיים; כניסות ותורים נפרדים בסופרמרקט, שעות הפעלה נפרדות; הפרדה, הדרה, הגבלה והחרשה של נשים באירועים ציבוריים ועוד.
ה"סדר החדש" הזה מעורר התנגדות גורפת בקרב הציבור החילוני, הרפורמי והפלורליסטי, ומנגד הוא מבטא תסיסה סוערת בלב החברה החרדית בישראל. תסיסה זו מצטרפת אל מכלול כוחות המעצבים את המרחב הבנוי – כוחות פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים, דמוגרפיים וחברתיים. מול כל אלה עומדים גורמי התכנון העירוני, מתכנני ערים, אדריכלים ונבחרי ציבור, ואלה מסתפקים לרוב באורבניסטיקה הגנתית (Defensive Urbanism), המתווכת בין גורמים בעלי רצונות שונים ושואפת לפשרות או למזעור נזקים (הוראסיו, 2006). במצב זה, של קונפליקטים חריפים בדבר אופיו של המרחב הציבורי, לעתים קרובות מופקע תכנון המרחב בפועל מידי המתכננים ונמסר לידי בתי המשפט (Sandercock, 2000: 13-30). ואולם, גם שם, בבתי המשפט, נותר המצב במקרים רבים ללא הכרעה חד-משמעית. בפסקי דין רבים שנדרשו בשנים האחרונות לסוגיית ההפרדה בין נשים לגברים במרחבים הציבוריים נקטו השופטים גישה אוהדת כלפי העותרים, אך נמנעו מהכרעה חותכת.
כך אירע בעתירות שהובאו לפתחו של בג"ץ בעניין ההפרדה בין נשים לגברים בקווי אוטובוסים 'מהדרין'. בפסק דין מינואר 2011 קבע בג"ץ כי בתחבורה ציבורית ההפרדה בכפייה בין נשים לגברים אינה חוקית, אך נתן הכשר לנוהג לפי רצונם של אנשים המבקשים הפרדה בהסכמה. השופט אליקים רובינשטיין קבע באותו פסק דין ש"השאלה העומדת על הפרק אינה השאלה בדבר יחסה של גישה ליברלית רב תרבותית לקבוצה תרבותית לא ליברלית הנוקטת בקרבה פרקטיקה מפלה, אלא בשאלת כפייתה של פרקטיקה תרבותית מסוימת על קבוצות ופרטים שאינם מעוניינים בה בפרט, ועל המרחב הציבורי הישראלי בכלל." (בג"ץ 746/07).
הקשר בין פרקטיקה תרבותית לאדריכלות של המרחב הוא קשר מחולל. המרחב הבנוי הוא תמיד תבנית של מרחב המחשבה של התרבות שבה נוצר. ככזה, המרחב העירוני משתנה ללא הרף בתרגום סיסמוגרפי רגיש לרוח הזמן. השאלה המכריעה שנותרה מחוץ לגבולות פסק הדין היא זו: אם במרחב הציבורי הבנוי בישראל מתרחשת מהפכה, מהי המהפכה המחשבתית-תרבותית שעומדת ביסודה?
הסימפטום של המהפכה | אוטובוסים למהדרין
אוטובוס הוא לכאורה זירה ללא טריטוריה, אך בפועל הוא סוכן של המרחב. הוא שמחבר בין מקום למקום, ממפה את העיר לפי נתיביו ומכתיב היררכיה וסדר יום עירוני לציבור הרחב. בתוך העולם החרדי כוחו גדול במיוחד בגלל מיעוט חלופות, הן מטעמים כלכליים שאינם מאפשרים לרוב הציבור החרדי החזקת רכב פרטי או שימוש במוניות, והן מטעמים עקרוניים: חלק מהישיבות אוסרות על האברכים ללמוד לימודי נהיגה, ורווח מכך הנוהג למנוע כליל לימודי נהיגה מנשים חרדיות. הדרך הזמינה שעומדת לרשות נשים חרדיות הרוצות לנוע במרחב העירוני והבין-עירוני באופן עצמאי היא נסיעה באוטובוס.
בקווי המהדרין נדרשות הנשים לעלות בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, בעוד הגברים עולים בדלת הקדמית ומתיישבים במושבים הקדמיים. קווים אלה משמשים כלי משטור מרכזי בכינון ה"סדר העירוני החדש", כלי החודר למרקם החיים היום-יומי ברשות הרבים ומפיץ את האידיאולוגיה של המהפכה בכל תחום הרישות שלו. קווי מהדרין בודדים החלו לפעול כבר בשנות התשעים במסגרת תחבורה פרטית עבור הציבור החרדי (דו"ח מסכם, 2009, עמ' 14).
במטרה להתחרות בתחבורה הפרטית ולעודד שימוש של חרדים בתחבורה ציבורית הוקמה ועדת לנגנטל, וזו המליצה בשנת 1997 על ניסוי בשני קווים בבני ברק שיסומנו בכיתוב 'מהדרין'. לאוטובוסים בקווים אלה ניתן יהיה לעלות מכל הדלתות, ציבור הנוסעים יקיים הפרדה בין גברים לנשים באופן התנדבותי והנהגים לא ייטלו חלק בהנהגת ההפרדה. הניסוי לא יצא אל הפועל, אולם קווי מהדרין ציבוריים החלו לפעול בקווים בין-עירוניים ששימשו בעיקר נוסעים חרדים ובכמה קווים עירוניים בירושלים (שם, 32-31).
בשנים 2006-2003 התרחבה התופעה, עם הנהגתה של מדיניות חדשה בחברת 'אגד' לטובת הציבור החרדי. למרות זאת היא התקבלה בהנהגה החרדית ברגשות מעורבים. בעוד נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, האדמו"ר מוויז'ניץ, משה יהושע הגר, קבע שנסיעה בקווים אלו אינה "הידור" אלא "הלכה ממש", טען הרב אלישיב כי "לא ניתן לכפות הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי אך טוב לעשות הידור כשמדובר בקו פרטי", והרבנים הראשיים יונה מצגר ושלמה עמאר יצאו נחרצות נגד כפיית השימוש בקווים אלה (מצגר, 2011). את העמדה הליברלית-פלורליסטית האיר היטב פרופ' רפאל כהן-אלמגור:
נבחן למשל את המקרה של יהודים חרדים שמעוניינים לבסס הפרדה בין גברים לנשים באמצעי התחבורה הציבוריים שעוברים בשכונותיהם, כדי להבטיח את כבודם ולהישמר מפני "מחשבות רעות" […] הם מאמינים באמונה שלמה שהסידור הזה חיוני כדי לשמר את הערכים היקרים לליבם וכדי להבטיח חיים קהילתיים יציבים. כל עוד הם מנהלים את שירותי התחבורה בשכונותיהם, אנחנו יכולים לומר שמתבקש שלאדם מבחוץ, האאוטסיידר, אין כל סיבה להתערב. אבל כשהם מנסים לכפות את אמונותיהם על אנשים מחוץ לקהילתם ההומוגנית, האולטרה-אורתודוקסית, אז יש צורך בהתערבות המדינה ואז מתקיימת החובה לכבד ולשמור את זכותן של קהילות אחרות להעדפותיהן (Cohen-Almagor, 2001-2000: 45, 52).
בראשית שנת 2007 הוגשה לבג"ץ עתירה ראשונה בדרישה לביטול קווי המהדרין בטענה שהסדרים אלה פוגעים בעקרון השוויון, בזכות החוקתית לכבוד ובחופש הדת והמצפון וכי הם ננקטים ללא הסמכה בדין. בעקבות העתירה מונתה ועדה "לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה הציבורית בקווים המשמשים את המגזר החרדי", וזו פרסמה את המלצותיה באוקטובר 2010. הוועדה המליצה שלא ייקבע הסדר של קווי תחבורה ציבורית שבהם נהוגה הפרדה בין נשים לגברים, כל נוסע יהא רשאי לשבת באוטובוס בכל מושב פנוי, למעט המושבים הייעודיים השמורים לאנשים עם מוגבלויות, וכן שכל נוסע, יהא מינו אשר יהא, יהיה רשאי לעלות ולרדת בכל דלת המותרת לעליית נוסעים באותו קו. עם זאת המליצה הוועדה להימנע מלהתערב במצב שבו גברים ונשים בוחרים מתוך רצונם החופשי לשבת באוטובוס ואף לעלות עליו באופן מסוים. במילים אחרות, אם חלקים מציבור הנוסעים מעוניינים בישיבה מופרדת, זהו עניינם שלהם ובלבד שתשמרנה במלואן הוראות החוק, ובכלל זה שלא יתגלו כל סימנים של אלימות מילולית או פיזית או כפייה כלשהי כלפי אחרים שאינם מבקשים לנהוג בדרך זו.
שר התחבורה אימץ את החלטות הוועדה, ובעקבותיו פסק בג"ץ בינואר 2011 כי המלצות אלה יהפכו להסדר המחייב. הרציונל השיפוטי מאחורי החלטה זו העמיד לנגד עיניו את זכותן של קהילות מתבדלות לחיות לפי אמונתן, כך שתופעת ההפרדה בין המינים התאפשרה באמצעות שיח זכויות וקיבלה לגיטימציה המבוססת על האוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הדת.
הרטוריקה המרכזית בשירות ההפרדה היא של זכויות. המשפטנית נויה רימלט רואה בכך מתן לגיטימציה לפרקטיקות פטריארכליות תוך גיוס כלים ליברליים. לטענתה, השימוש בשיח ליברלי מסווה אי-שוויון בסיסי, משום שלנשים אין כל ייצוג במערכת הקהילתית שמקבלת את ההחלטות בשמן (רימלט, תשס"ג, 140-99). כך או כך, פסיקת בית המשפט התקבלה בשביעות רצון על ידי שני הצדדים. העותרים, המרכז לפלורליזם יהודי וקבוצת נשים, בירכו על הפסיקה שקבעה שההפרדה אינה חוקית וראו בה את ניצחונם. מנגד גם 'ועדת הרבנים לענייני תחבורה' בירכה על קבלת הכשר ל"פרידה מרצון", שבפועל אפשר את המשך הפעלתם של קווי המהדרין ואף עודד את הרחבת פעילותם.
בקווי המהדרין נדרשות הנשים לעלות בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, בעוד הגברים עולים בדלת הקדמית ומתיישבים במושבים הקדמיים. קווים אלה משמשים כלי משטור מרכזי בכינון ה"סדר העירוני החדש", כלי החודר למרקם החיים היום-יומי ברשות הרבים ומפיץ את האידיאולוגיה של המהפכה בכל תחום הרישות שלו
מהפכה | שם פרטי
פסיקת בית המשפט עוררה הד ציבורי רחב, והארץ נשטפה בגל של מחאה ציבורית נגד המהפכה, שהוכתרה בעיתונות החילונית בשם "מהפכת הצניעות". ברחבי הארץ התקיימו הפגנות וכנסי מחאה, הרשתות החברתיות סערו, ובתקשורת רעמו הכותרות: "כשהרבנים שותקים, הקיצונים משתלטים על הרחוב"; "כיבוש הנשים"; "לא יסלקו אותי"; "אפס סובלנות למהפכת הצניעות"; "רוזה פארקס האמיתית"; "לא צניעות, השפלה". תקריות ספורות שבהן עמדו נשים על זכותן לעלות לאוטובוס ולשבת בו מלפנים סוקרו בהרחבה ובהבלטה. כך למשל דווחה ברוב אמצעי התקשורת החילוניים נסיעתה של טניה רוזנבליט מאשדוד לירושלים בדצמבר 2011, נסיעה שבה התעקשה רוזנבליט על זכותה לשבת בקדמת האוטובוס וגרמה לעצירת הנסיעה עד להתערבות המשטרה. בעקבות הפרסום הורה שר התחבורה, ישראל כץ, לפתוח בחקירה לבחינת נסיבות האירוע.
מאז שנת 2011 הקימה הממשלה שני צוותים לגיבוש דרכים ופתרונות אפשריים להתמודדות עם התופעה. במאי 2013 המליץ היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להפוך את הדרת הנשים לעבירה פלילית, ובמרס 2014 התקבלה החלטת ממשלה שלפיה שרים במשרד הפנים, במשרד לשירותי דת, במשרד התחבורה, במשרד התקשורת, במשרד התרבות והספורט ובמשרד הבריאות ידווחו לממשלה על פעולות שננקטות להפסקת ביטויי הדרה והפרדה מגדריים בתחומי משרדיהם, בהתאם להנחיות הצוותים. הצעת חוק ממשלתית שקובעת את עניין הדרת הנשים כעבירה עברה בכנסת ה-19 בקריאה ראשונה ונדונה בוועדת הכלכלה של הכנסת בהכנה לקריאה שנייה ושלישית.
על אף הסערה הציבורית והשלטונית, תופעות של הדרה והפרדה בין נשים לגברים ממשיכות לתפוס חזקה במרחב הציבורי הישראלי, ובתי המשפט והמחוקקים מתקשים לעמוד בפרץ ולבלום אותן.
"מהפכת הצניעות" כריאקציה ל"מהפכת ההשכלה"
אם במרחב הציבורי הבנוי בישראל מתרחשת מהפכה, מהי המהפכה המחשבתית תרבותית שעומדת ביסודה? התמונה מתבהרת במהירות מרגע שחוצים את המתרס אל הצד החרדי. להלן קטע קצרצר מתוך ריאיון שערכתי עם רבנית חסידת ברסלב (תושבת שכונת בית ישראל בירושלים, מפעילה ומרכזת קבוצות נשים חרדיות לתמיכה ולימוד, אם לעשרה ילדים, סבתא לנכדים, בשנות ה-50 לחייה):
ו"פ: בעיתונות החילונית מרבים לכתוב על "מהפכת הצניעות" שמתרחשת בעשור האחרון בכל הארץ ובמיוחד בירושלים…
ש"ג: מה זה? לא שמעתי על כך.
ו"פ: קווי המהדרין למשל, ההפרדה בין נשים לגברים בתחבורה ציבורית היא תופעה חדשה, מהעשור וחצי האחרונים. מאז שהחלה לפעול בארץ ישראל תחבורה ציבורית, נשים וגברים, בתוכם רבניות ורבנים גדולים, ישבו ביחד.
ש"ג: כן, נכון. אני מברכת על השינוי, זה כל כך פשוט ונוח. אני מרגישה עם זה נוח […] בני זוג שרוצים לשבת זה לצד זה יכולים לעשות זאת, בוודאי, בין האזורים הנפרדים, יש כבוד הדדי בין הנוסעים.
ו"פ: הנחיות צניעות חדשות לנשים מופיעות בכרוזים ברחבי מאה שערים, ההפרדה במדרכות וברחובות…
ש"ג: זאת תוצאה של תהליך הפוך שעוברת החברה החרדית. החברה שלנו עוברת תהליך של היפתחות לסביבה. זה תהליך ענק שבו בעיקר נשים יוצאות לעבוד, לא רק בעבודות המסורתיות של מורות וגננות, אלא מחוץ לשכונות, במשרדים, במחשבים, מתלבשות אחרת. השינוי הזה משפיע על כולם, גם על הגברים.
האם "מהפכת הצניעות" היא ריאקציה למגמה הפוכה של שינויי עומק בחברה החרדית?
בד בבד עם החידושים של תקנות ההפרדה בין המינים מהעשור האחרון מתרחשת בחברה החרדית "מהפכת השכלה". מהפכת ההשכלה הזאת נוגעת במיוחד לנשים החרדיות. בעוד הגברים החרדים נדרשים בצו הקהילה להתמקד בלימודי תורה שמניבים קצבה זעומה, נדרשות הנשים לשאת בפרנסת המשפחה. חלחול של רעיונות כלליים, מצוקה כלכלית והיצע משרות מצומצם בתחומי הקהילה, שבצידן שכר דחוק (בחינוך והוראה, בתפירה וכדומה), הובילו לכך שבעשור וחצי האחרונים נשים חרדיות רבות יותר ויותר עוברות הכשרה מקצועית ונקלטות בעבודה רווחית מחוץ לקהילתן. פורץ דרך בעניין היה מפעלה של עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, שהקימה בשנת 2001 את 'המכללה החרדית ירושלים' – המכללה האקדמית הראשונה שנפתחה בישראל באישור המועצה להשכלה גבוהה עבור הציבור החרדי בישראל. המכללה יועדה עם הקמתה לנשים בלבד, ובעקבות הצלחתה נוספו בה גם מסלולי לימוד לגברים.
בישיבת ועדת החינוך של הכנסת מפברואר 2014, שבה נדונה ההשכלה הגבוהה עבור הציבור החרדי, אמרה עדינה בר-שלום:
בימים אלה ממש, לפני 13 שנים, משהו חדש התחיל בחברה החרדית. יצאה לדרך מהפכה, וכל דרך אחרת להגדיר זאת כפחות ממהפכה של ההשכלה הגבוהה בציבור החרדי לא קיימת. נפלה בחלקי הזכות להיות פורצת הדרך בתחום, ולימים התברר שהמוסד שהקימותי ושאני עומדת בראשו ומנווטת אותו, 'המכללה החרדית', הינו הרבה מעבר לעוד מוסד אקדמי. הוא מעניק ללומדיו מוביליות ואפיקים מקצועיים איכותיים. עצם הקמתו הינה אמירה בעלת משמעות ערכית, לאומית ואוניברסלית […].
ראובן גל, חוקר במוסד 'שמואל נאמן', שמלווה במחקר ובמעקב את כל נושא הלימודים האקדמיים של החרדים (המח"ר), הוסיף באותו דיון: "אני רוצה לדבר על המספרים הגדולים […] בשנת 2002 היו כמה מאות [תלמידות] בלבד, בשנת 2012, 10 שנים אחרי זה, אנחנו מדברים על 7,500. זה גידול של קרוב ל-400% […] אין מקבילה לדבר כזה, אין שום תופעה אחרת שדומה לזה, של עלייה כזאת, של צמיחה כזאת."
מאז הקמת 'המכללה החרדית ירושלים' נפתחו עשרות מסגרות לימוד להשכלה גבוהה עבור הציבור החרדי בישראל. לצד המכללות העצמאיות נוספו תכניות ייעודיות לחרדים גם במוסדות לימוד ובאוניברסיטאות הוותיקות. מאז 2014 החלו לפעול מסגרות השכלה חרדיות באוניברסיטה העברית, בטכניון, ב'בצלאל', במכללה להנדסה 'עזריאלי', במכללת 'הדסה', במכללת 'אשקלון', במרכז האקדמי 'רופין', במכללה האקדמית 'צפת' ועוד. במוסדות אלה נפתחה לראשונה לציבור החרדי האפשרות ללמוד מנהל עסקים, כלכלה, ראיית חשבון, פסיכולוגיה, לימודי חינוך וחברה, עבודה סוציאלית, אדריכלות, מחשבים, משפטים, סיעוד ועוד.
במאמר שנכתב כבר בשנת 1988 צפה מנחם פרידמן את פריצתן של חומות הקהילה על ידי הנשים החרדיות: "עקב היחשפותה של האישה החרדית לתכניה של התרבות המודרנית ועקב בעיות תעסוקה המחייבות אותה לפרוץ את המסגרות הישנות, היא תקלוט ותפנים את ערכי המודרניזציה ותייבא אותם פנימה לתוך החברה החרדית" (פרידמן, 1988). השינוי מתחולל בעיקרו בחברת הנשים, שעליהן מופעל לחץ לפרנס את משפחתן, והוא מתעכב בחברת הגברים החרדים. על הגברים החרדים מופעל לחץ כפול להתמיד בלימודי קודש: לשמה, וכן כדי לזכות בשידוך טוב, בגלל רצונן של בוגרות בית־יעקב להינשא לחתן "בן־תורה" (אהרון, 2006).
בעקבות "מהפכת ההשכלה" יוצאות רבות מנשות הקהילה החרדית מדי יום מתחומי הקהילות הסגורות של העולם החרדי וקונות לעצמן ידע רב על המתרחש מחוץ לתחום קהילתן. בה בעת משתנה גם חלוקת הנטל הביתי בין בני הזוג. כדוגמה אפשר לציין את הפסקת הצהריים שמונהגת בשנים האחרונות בכוללים של הגברים, כך שהם אלה שמוציאים את הילדים הקטנים מהגן או מבתי הספר ומגישים בבית את ארוחת הצהריים. בתאים משפחתיים חרדיים רבים הופרה אפוא החלוקה המסורתית של נשים-בית גברים-חוץ, והאשה היא המפרנסת הראשית והאחראית על משאביו הפיננסיים של התא המשפחתי. עובדה זו נותנת בידיה כוח ועצמאות ללא תקדים. זהו זעזוע העומק שמתרחש כבר למעלה מעשור בלב החברה החרדית, וכמהלך בלימה מציבים הקיצונים שבחרדים סייגים חדשים ודרישה להצרת פעולתן של נשים במרחב הפומבי.
הכוח המניע את המהפכה שמתרחשת במרחב הציבורי בישראל מקורו אפוא בשני תהליכים הופכיים, שמעוררים ומגבירים זה את זה: מחד גיסא, השתחררות הנשים החרדיות מגבולות ביתן וקהילתן (גבולות פיזיים, מחשבתיים וכלכליים), חשיפתן להשכלה אקדמית ולעבודה במגוון הולך ומתרחב של דיסציפלינות, שינוי הנתפס בחברה החרדית כ"מהפכת השכלה"; מאידך גיסא, ניסיון חרדי להתבצר בעמדה בדלנית מול החברה הליברלית ולבלום את השתחררותן של נשות הקהילה באמצעות הצרת צעדיהן, שינוי הנתפס בחברה החילונית כ"מהפכת צניעות".
את ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי יש להבין כתולדה של קונפליקט. יסודה בהתנגשות בין שני כוחות רבי עוצמה: בדלניים מזה וליברליים מזה. כל עוד היו נשות הקהילה החרדית ספונות בד' אמות קהילתן (חיו, למדו ועבדו בה), לא התעורר כל קונפליקט. פריצת הגבולות הנוקשים של הקהילה החרדית היא שזעזעה את הסטטוס קוו ששרר במרחב הציבורי והיא שהובילה להופעתם של כלי משטור חדשים תוצרת ההנהגה הבדלנית: הפרדה והדרה מגדרית במרחב הציבורי.
הפרדה פמיניסטית
לאורך המאבק, שמתחולל בזירה הציבורית והמשפטית, שבה וחזרה טענה אחת בדברי ההגנה של הצד החרדי, טענה שלא זכתה להתייחסות מיוחדת בסיקור ובפרשנות שמלווים את תופעת ההפרדה המגדרית. טענה זו נוגעת לעניין הצפיפות במרחב הציבורי בכלל (למשל ברחובות מרכזיים בשכונות חרדיות בעת חגים ומועדים) ובתחבורה הציבורית בפרט.
טענה זו, שבראייה רחבה חוצה גבולות אל המרחב הציבורי העולמי, מצטרפת ליוזמות הפרדה בין נשים לגברים שאותן מובילים ארגוני נשים דווקא. קרונות רכבת נפרדים ולעתים גם אוטובוסים המיועדים לנשים בלבד נהוגים היום ביפן, בתאילנד, במלזיה, בטייוואן, בפיליפינים, בברזיל, במקסיקו, בהודו, במצרים ובעוד ערים מרכזיות במדינות רבות, והרשימה הולכת ומתארכת.
באוקטובר 2014 פורסם כי שרת התחבורה של בריטניה, קלייר פרי, שוקלת בחיוב לייעד כמה קרונות של הרכבת הבריטית לנשים בלבד, כדי להילחם בתופעה מתרחבת של הטרדות ותקיפות מיניות בתחבורה הציבורית ולהשיב לנשים הנוסעות בה את תחושת הביטחון. ארגונים פמיניסטיים בירכו על היוזמה וראו בה הוכחה לדאגתה של רשות התחבורה למצוקת נשים.
זה המקום להזכיר גם את הופעתן של מוניות לנשים בלבד, שבהן נשים נוהגות נשים. חברת המוניות 'מוניתה', שהחלה לפעול בישראל על פי דגם פעולה זה בשנת 2010, שואבת את השראתה ממיזמים דומים ברחבי העולם. מוניות לנשים בלבד, כדוגמת Pink Taxi ו-Lady Taxi, פועלות ברחבי ארצות הברית, באירופה ובמזרח הרחוק ונתפסות על ידי הציבור הליברלי כאקט פמיניסטי, "חידוש נשי מרענן" כפי שנכתב באחת מכותרות העיתונים שדיווחו על כניסתו של החידוש לישראל.
יוזמות הפרדה אלה מחייבות לתת את הדעת להבדל חריף בין שני מושגים, הנאמרים לעתים קרובות בנשימה אחת אך הם שונים בתכלית זה מזה: הפרדה והדרה. הראשון, שבו דן מאמר זה, הוא "הפרדה מגדרית", כלומר מרחב שמתקיימת בו הפרדה בין נשים לבין גברים, כמו לדוגמה הפרדה שמתקיימת בשירותים ציבוריים ברחבי העולם או הפרדה לקרונות לנשים בלבד ברכבות הציבוריות של יפן. המושג השני, שראוי להקדיש לו מאמר נפרד, הוא 'הדרה מגדרית', שמצביע על הפרדה מפלה. הדרת נשים, כמו כל ביטוי אחר של אפליה במרחב, פסולה מכול וכול ויש לפעול לביטולה באופן נחרץ.
באשר להפרדה, האם יש הבדל מהותי בין ההפרדה המגדרית המונהגת בישראל באוטובוסים 'מהדרין' להפרדה המוצעת בבריטניה? האם יש בהבדל זה כדי להסביר את הגישה הקוטבית של ארגוני הנשים ביחס להפרדה זו, או שמא קריאת המרחב היא עניין של מיתוג?
ורוד הוא השחור החדש?
הניסיון לצבוע את השחור בוורוד הוא ניסיון להצביע על עובדה הנוכחת פחות בשיח הליברלי – העובדה שהחברה החרדית נמצאת בימים אלה בעיצומה של מהפכה שבה משתחררות נשים מכבלי ההשכלה והתעסוקה בתוך קהילתן אל השכלה ותעסוקה כלליות. אמנם אין זה הפמיניזם המוכר לנו, ובכל זאת, בחברה החרדית נשים רבות יותר רוכשות השכלה אקדמית (יותר נשים מגברים), מרוויחות יותר מהגברים ושולטות במשאבים הכלכליים של התא המשפחתי. נוסף על כך, הן עובדות בריחוק גיאוגרפי מהבית, בעוד רבים מהגברים החרדים נותרים 'כלואים' בתחומי קהילתם הן גיאוגרפית והן בהשכלה שהם מקבלים. חל היפוך של הדיכוטומיה 'גברים-חוץ נשים-פנים'. הכותרת "ורוד הוא השחור החדש?" מצביעה על המגמה הזאת.
את ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי יש להבין כתולדה של קונפליקט. יסודה בהתנגשות בין שני כוחות רבי עוצמה: בדלניים מזה וליברליים מזה. כל עוד היו נשות הקהילה החרדית ספונות בד' אמות קהילתן (חיו, למדו ועבדו בה), לא התעורר כל קונפליקט. פריצת הגבולות הנוקשים של הקהילה החרדית היא שזעזעה את הסטטוס קוו ששרר במרחב הציבורי והיא שהובילה להופעתם של כלי משטור חדשים תוצרת ההנהגה הבדלנית: הפרדה והדרה מגדרית במרחב הציבורי.
בהפרדה מפלה ובהדרה על כל גווניה יש להילחם בכל כלי ציבורי, משפטי ואזרחי אפשרי. לעומת זאת, את ההפרדה הלא-מפלה יש להכיל במרחב הציבורי – לא כחזות הכול, אלא כאפשרות נוספת לפעולה במרחב – מתוך הבנה שזהו מנגנון שמאפשר לנשים חרדיות ללמוד, לעבוד ולנסוע ממקום למקום כחלק מסדר יום חדש. גם אם הסדר החדש רחוק מלהיות אוטופי, הוא מסמן מגמה הקוראת תיגר על הסדר הישן, שכבל נשים לקהילתן.
הכלה של אפשרויות פעולה שונות במרחב הציבורי הוא סימנו של מרחב ציבורי משוכלל. מרחב טוב מכיל בתוכו מגוון פרקטיקות תרבותיות הנארגות למארג מורכב, שלא ניתן לצמצמו לפרשנות אחת.
מרחב בנוי שמכתיבה רשות הגמונית אחת מכוחה של תפיסת עולם יחידה, תהיה ליברלית או בדלנית, חילונית או דתית, יהיה תמיד מרחב חד-ממדי, דל ומונוטוני. המרחב הבנוי במיטבו אוצר בתוכו ריבוי – ריבוי של משמעויות ותפיסות עולם שנמצאות לא אחת בקונפליקט. במיטבו המרחב הבנוי מכיל את הקונפליקט, מאפשר לו קיום ומזמין קריאה ופרשנות ללא הרף. הכלל היחיד שכדאי להשית על המרחב הציבורי הוא התנגדות לכלל יחיד.
טקסט זה פורסם במקור בספר "תמרורות – פמיניזם ומרחב בישראל", בעריכת טולה עמיר, הוצאת חרגול ומודן, 2017
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 09.03.2019
יש מצב שיעניין אתכם
