לפני 50 שנה, ב-28 ביוני 1969 פרצו בניו יורק סדרה של עימותים אלימים בין אזרחים לשוטרי משטרת ניו יורק במחאה על הומופוביה ואלימות מתמשכת ביחס לקהילת הלהט״ב. לימים, האירועים הדרמטיים הללו נודעו כ"מהומות סטונוול". הכל התחיל בפשיטה של משטרת ניו יורק על בר ההומואים ״סטונוול אין״ בשכונת גריניץ׳ וילג׳, פשיטה שלא הייתה לה שום סיבה נראית לעין מלבד עובדת היותו של הבר מקום מפגש של גייז. המהומות שהתפתחו בעקבות זה מהוות נקודת ציון חשובה בתולדות המאבק לזכויות להט״ב בארה״ב – זו הייתה הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. ביוני 1970, כשנה לאחר המהומות, נערך מצעד הגאווה הראשון בניו יורק שהיה גם הראשון בעולם, ביוזמתה של ברנדה הווארד, ביסקסואלית ופעילה למען זכויות להט"ב, שמוכרת מאז כ״אם הגאווה״.
בדיעבד, מעניין להבחין שהמאבק הלהט״בי התחיל בבר שכונתי בלב שכונה במנהטן – במרחב עירוני שוקק ומרכזי. היום זוהי שכונה בורגנית המהווה מקור משיכה לתיירים. למעשה, מאז ומתמיד להט״בים העדיפו לחיות בערים ובמיוחד בערים גדולות. הסיבות לכך ברורות: ערים מכילות באופן טבעי מגוון רחב של אוכלוסיות ומגלות פתיחות רבה יותר לאחרויות למיניהן, ובדרך כלל מייצגות קידמה ומעודדות זכויות אדם, ליברליות וקבלת השונה. להיות גיי בעיירה הומוגנית ושמרנית בפריפריה תמיד היה קשה יותר מאשר בעיר גדולה. מחקר אמריקאי שנעשה השנה מראה ש-80% מכלל הלהט״בים בארה״ב גרים בערים הגדולות. הנתונים זהים גם במדינות אחרות בעולם וגם בישראל, שבה הרוב הגדול של קהילת הלהט״ב גר בתל אביב וסביבתה.
מחקרים מלפני 20 שנה הראו שהומואים הם חוד החנית בחיזוי תהליכים של ג'נטריפיקציה. חלק מהמחקרים טוענים כי מדובר ספציפית בהומואים, אבל חלקם מצביעים גם על התפקיד של לסביות בתהליך. בניו יורק, לדוגמה, השכונות שפעם היו ה״גיי וילג׳״ נחשבות היום לשכונות היפר ג'נטריפיקציה של בורגנים ועשירים במיוחד. המחקר הראה שלקהילת הלהט״ב יש כוח רב הקשור לנדל״ן ולחיזוי ״המקום החם הבא״.
התיירים לא מפספסים ביקור ב"שכונה גאה"
בשנים האחרונות קיימת מגמה בתכנון ערים שלוקחת בחשבון מראש קהילות בעלות צרכים מיוחדים – מבוגרים, ילדים, נשים, מהגרים, נכים ועוד. בין היתר, ישנן ערים בעולם שמקדמות תכנון להט״בי. למה הכוונה? מה המשמעות של תכנון מרחב לקהילת הלהט״ב? תכנון להט״בי, או כפי שהוא מכונה Queer space, הוא מרחב עירוני שמעצים את תחושת הביטחון במרחב וכולל גישה לגורמים סביבתיים המקדמים בריאות נפשית כגון פארקים, אזורים עם פעילות גופנית, אטרקציות חברתיות חיוביות ועוד. כמובן, מאפיינים אלה רלוונטיים לא רק ללהט״בים אלא לאוכלוסיות רבות ומגוונות אבל מבחינת הלהט״בים יש לכך חשיבות מיוחדת מעצם היותם אוכלוסייה נרדפת, במקומות מסוימים – עד היום.
המושג Gay Village, שידוע גם בשמות אחרים כמו Gay Town, Gaytto, Gay District וכדומה, מתאר אזור עירוני עם גבולות יחסית ברורים, שמיושב על ידי מספר גדול של הומואים, לסביות, דו-מיניים וטרנסג'נדרים. בעבר אזורים אלה היו ממוקמים בדרך כלל בשולי העיר, בחלקים הפחות מטופחים, אבל לא בהכרח. אזורים אלה עשויים לייצג נווה מדבר ידידותי לקהילה בעיר שיכולה להיות עוינת, או פשוט שכונה עם ריכוז גבוה של אוכלוסייה גאה ועסקים ליברליים. בדומה לקהילות עירוניות אחרות, חלק מאוכלוסיית הלהט״ב ניצלו את המרקם השכונתי כדי לשקף את הערכים התרבותיים והאידיאולוגים שלהם וכך לשרת את הצרכים המיוחדים של יחידים בתוך החברה.
בעשורים האחרונים, במקביל למהפכה הלהט״בית המתרחשת בעולם, השכונות הגאות הפכו לחלק בלתי נפרד מהערים הגדולות ואפילו לאטרקציה תיירותית. ביקור בשכונה להט״בית הופך חלק ממסלול התיירים לצד ביקור ב״רובע היהודי״, למשל, או ב״שכונה הסטודנטיאלית״. כך גם ״השכונה הגאה״ – בדרך כלל שכונה המאופיינות במרחב שוקק חיים, עמוס בברים ובתי קפה, חנויות מעצבים, חיי לילה ואנרגיות דינמיות. שכונת המארה בפריז, קאנל סטריט במנצ'סטר וגרין פוינט בקייפטאון הן דוגמאות לשכונות גאות מפורסמות אשר הופכות להיות מוקד תיירותי לכל דבר, בעיקר ללה״טבים אבל בהחלט לא רק להם.
וכמו תהליכים דומים שהתחילו מתוך צורך קיומי גם "השכונות הגאות" כבר הפכו לעניין כלכלי שמטרתו למשוך אנשים וכסף. על המורכבות של התהליך אפשר ללמוד מהמושג גייטריפיקציה (gaytrification) – משחק מילים על גייז וג'נטריפיקציה המתייחס לתהליך עירוני-חברתי-בורגני שבו נדחקים התושבים הוותיקים של שכונה חלשה על ידי אוכלוסייה מבוססת-להט״ב העוברת לגור בה ובהדרגה "כובשת" אותה. מחקרים מלפני 20 שנה הראו שהומואים הם חוד החנית בחיזוי תהליכים של ג'נטריפיקציה. חלק מהמחקרים טוענים כי מדובר ספציפית בהומואים, אבל חלקם מצביעים גם על התפקיד של לסביות בתהליך. בניו יורק, לדוגמה, השכונות שפעם היו ה״גיי וילג׳״ נחשבות היום לשכונות היפר ג'נטריפיקציה של בורגנים ועשירים במיוחד. המחקר הראה שלקהילת הלהט״ב יש כוח רב הקשור לנדל״ן ולחיזוי ״המקום החם הבא״.
.jpg)
האם שכונות להט״ביות הן נחלת העבר?
רובע קסטרו בסן פרנסיסקו הוא כנראה השכונה הלהט״בית הראשונה בעולם ובוודאי המפורסמת והגדולה ביותר. גם מי שבטעות מגיע לאזור לא יכול שלא להבחין בנראות המאוד ספציפית של השכונה – דגלי גאווה וסמלי להט״ב בכל פינה. כל החנויות – חנויות מין ואופנה, בתי קפה וברים – מאופיינות בצביון להט״בי. רובע קסטרו הפך לאתר עלייה לרגל עבור להט״בים מרחבי העולם, אבל הסתובבות בשכונה היום היא כמעט מגוחכת מכיוון שסן פרנסיסקו כולה היא עיר בעלת אוריינטציה להט״בית, וקסטרו נראית כמו תפאורה מלאכותית מימי הארווי מילק.
את הנחיצות במרחב להט״בי בערים אפשר היה להבין לפני 50 שנה – האזורים האלה נוצרו מסיבות היסטוריות, לרוב כתוצאה מאפליה, בין היתר אפליית דיור. עד שנות ה־80 להט"בים התרכזו באזורים מסוימים בערים כי ההתרכזות המרחבית חיזקה אותם ואפשרה הקמה של בתי עסק שונים ששירתו קהל מסוים. המרחבים האלה נתנו לקהילה הלהט״בית מקום שבו חבריה מרגישים בטוחים כדי לבטא את הזהות המגדרית והמינית שלהם – להתנשק ברחוב או ללכת יד ביד מבלי להיתקל בתגובות הומופוביות. אבל עולה השאלה מדוע בימינו זקוקה סן פרנסיסקו – עיר ליברלית וגאה – למרחב ספציפי של להט״ב? האם המטרה אינה דווקא ביטול ההפרדה הדיכוטומית וחיים בהרמוניה בכל שכונות העיר? האם שכונות להט״ביות אינן נחלת העבר?
מהבחינה הזאת תל אביב מהווה דוגמה מעניינת ובהחלט מוצלחת. מצד אחד היא נחשבת לאחת הערים ״הגיי פרנדלי״ הידועות בעולם, וזה אכן כך: עיר ליברלית ופתוחה שחורטת על דגלה את ערכי הגאווה ונמצאת בחזית ביחס לערים אחרות בארץ ואפילו בעולם. אבל מצד שני, זו עיר שמעולם לא הייתה בה שכונה גאה מובחנת ואפילו לא רחוב גאה אחד. יש בה ברים בודדים בלבד שמיועדים לקהילת הלהט״ב ולמעשה להט״בים חיים ומעורבבים בכל שכונות העיר ובחיי הלילה. למרות המציאות בישראל שעדיין אין בה שוויון זכויות ללהט״בים ועדיין יש בה גילויי הומופוביה לא מעטים, דווקא מבחינה עירונית היא מעולם לא נזקקה לאיגטובועה ייעודיים ללהט״בים.
תכנון ערים קוויריות לטובת כולם
בשיח התכנוני מדברים היום על מרחבים קווירים בערים בהקשר שונה מבעבר – לא עוד מקומות בטוחים רק לקהילת הלהט״ב אלא מרחבים שמעודדים יצירתיות ופתיחות לאוכלוסיות שונות באשר הן. תכנון גטאות גאות אינו המטרה, כמו שיצירת שכונות יוקרה לעשירים בלבד נתפס, בצדק, כתכנון שגוי. יש לשאוף לערים שבהן אנשים ירגישו בטוחים וחופשים לבטא את עצמם בכל מקום. ההישג של המרחב הקווירי, בעיני, הוא לא ביצירת בועות של סגנון חיים אלא בעובדה שהמושג חלחל לשיח האדריכלי והתפתח: שכונה בטוחה היא היום מושג בסיסי בחשיבה על תכנון ערים.
מה שהתחיל בצורך של קהילה מקופחת, נרדפת ופגיעה הפך לתשתית בחשיבה התכנונית. מה שאפשר ללמוד מההיסטוריה העירונית של הקהילה הלהט״בית היא כיצד להעביר הלאה את החשיבה על מקום עירוני בטוח, מכיל ונעים למחיה. מהבחינה הזאת נראה לי שהלקח של מהומות סטונוול בהקשר האדריכלי הוא ההזדמנות שיש לאדריכלות ועיצוב בתכנון ערים קוויריות לטובת כולם. בהחלט לא רק לקווירים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 14.06.2019
יש מצב שיעניין אתכם
