5
סמטאות התפתלו בין הכבישים המעגליים של בית הקברות, נשאו שמות כמו "נתיב השמיים", "החסד", "השחקים", "שערי הגאולה" ו"הרחמים". עיר אוטופית קטנה, אלקה חשבה, עשויה ממידות טובות ויקומים נשגבים. בספרים שמילאו את הארגזים בדירה הזמנית היו הרבה ערים כאלה, אוטופיות. חלק ניכר מהן, כמו בית הקברות, היו עגולות: אטלנטיס האבודה, האי המרחף לפּוּטָה, עיר השמש, נהלל, פלמנובה, אורוויל, כיפה גיאודזית (עוגה). שממית התפתלה על החול בשולי הסמטה, ואלקה נעצרה והרימה את העיניים לבדוק שעדיין היא משתרכת אחרי בעלה, ולא נצמדה בטעות לבעל אחר. לא. אותו אחד.
האוטופיות התאספו ובאו כמו חברות ותיקות בהתקפי הכתיבה שפקדו אותה אחת לאיזה זמן, נמשכו כמה שבועות או חודשים, ולמעט פרסום אחד או שניים במסגרות גבוליות, היו פעילוּת חסרת תוחלת, שאנשים נורמליים כבר מזמן היו מניחים לה ומתרכזים בדברים שבאמת צריך להתרכז בהם. זה היה בדיוק מה שאלקה התכוונה לעשות, אבל ההתקפים חזרו וכפו את עצמם. האחרון, למשל, התחיל כשנתקלה בפרסום של מגזין חדש בנושאי חברה ותרבות, שקרא להגשת יצירות כתובות בנושא המטבח. תושבי הערים האוטופיות, גם הדמיוניות וגם האמיתיות, כמעט תמיד אכלו במטבחים משותפים. לא תמיד היה ברור מאיפה האוכל הגיע למטבחים המשותפים האלה, ומי מבשל אותו, אבל זה, אלקה חשבה, עניין שאפשר לפתור. ובדידות היא צרה עולמית לא פחות חמורה ממשבר האקלים, הטעימה בפני הקהל הלא נראה שפתאום היה שם. ממשלות בכל העולם כבר ממנות שרים כדי לטפל בה. כמה שעות אחרי שראתה את הפרסום, פתחה קובץ חדש במחשב, בשם מטבח משותף בעידן הבדידות. בעלה אמר, הם מתכוונים לעיצוב המטבח, לחידושים טכנולוגיים, לחומרי חיפוי דברים כאלה, ואלקה אמרה, אבל זאת זווית חשובה, ומי אמר, באמת, שרק אחד הצדדים בוויכוח חייב להיות צודק. מכל מקום, רק עין לא בלתי מזוינת היתה שמה לב בשלב ההתחלתי הזה לערמות הספרים הקטנות שהתחילו להיערם בשולי שולחן האוכל, בסלון וליד המיטה. בעלה, כמובן, שֹם וניסה לפזר את הערמות ולסדר את הספרים במדפים, אבל הערמות חזרו ובכל יום גבהו קצת.
בעלה נעצר, ואלקה עקבה אחרי הקו הדמיוני שנמשך בין קצה האצבע שלו לקו האופק בזווית של עשרים ושמונה מעלות, שהן, דרך אגב, שיפוע תקני של גג רעפים. הקו נמשך עד שהגיע לנקודה שבה עמדה המכונית של אלקה ובעלה, בתוך כתם צל קטן שהטיל שלט ועליו הכיתוב: "גוש אתרוג".
מה פתאום אתרוג עכשיו, אלקה אמרה, עד עכשיו הכול היה חסד ורחמים. ובעלה אמר, לא יודע, זה מה שכתוב. ואלקה חשבה, כמו תמיד, בן אדם חושב שהבין איזה עיקרון בעולם, ואז מגיע פתאום אתרוג ומפיל את הכול, וכמו תמיד חלמתי בהליכה, ועכשיו אין שום סיכוי שאמצא את השלט הזה בעצמי ובלי בעלי לא תהיה לי אפילו אמא מתה, ובעלה הסתובב לאחור ואמר, מה? ואלקה אמרה, ובצדק, כלום.
6
אלקה נכנסה למכונית והתיישבה, ובעלה התניע והחליק לתוך המעגל שמכוניות של אלף אנשים עצובים אחרים הזדחלו בו. מבנים מטושטשים, חסרי משקל, דומים בדיוק לאולם ההספדים שעזבו לפני רגע, הופיעו בחלון והתמסמסו אחרי שהמכונית חלפה לידם (הילדים צחקו כשהתברר שהיא לא ידעה מה זה אפקט דופלר. זה הדבר שגורם לסירֶנות להתחזק כשהן מתקרבות ולהיחלש כשהן מתרחקות, הסבירו, ואלקה אמרה, ממילא זה היה נחלש, אבל עכשיו שהאפקט כבר כאן, חשבה שאפשר להחיל אותו גם על מבנים שחולפים בחלון בנסיעה).
היציאה מבית הקברות לא נראתה בשום מקום. בכביש המעגלי החיצוני טוסטוסים דהויים נשאו קברנים במעילים שחורים מתבדרים ברוח, ובמעגל הפנימי, זה שהמכונית נסעה בו, מגרשי חנייה וחנויות פרחים באו והלכו. גם מגרשי החנייה וגם חנויות הפרחים היו דומים אלו לאלו וגם מעברי החצייה שחיברו ביניהם לבין אולמות ההספדים. גברים כפופים בחגורות גבוהות התקדמו על הפסים הלבנים לצד נשים כפופות בגרביים עבים ובשיער חלוד, מלבין לקראת הקרקפת, מבוגרים שעוד לא הזקינו נשאו זרי פרחים וקקטוסים קטנים בעציצי פלסטיק, וילדים קופצניים דילגו ביניהם. אלקה התנמנמה והתעוררה בכל פעם שבעלה עצר לפני אחת הקבוצות, והאופניים של הילדים התרוממו ונחתו בחבטה ברצפת החלק האחורי של המכונית. הנשים הכפופות הלכו לאט ומדי פעם עצרו, הוציאו דברים מקומטים קטנים מהתיק, החזירו והמשיכו ללכת. אולי החביאו בתיקים שלהן בקבוקי קוקה קולה. לא מזמן, ביום חם, סופי הוציאה בקבוק קוקה קולה מהתיק ואמרה, אני לא יכולה יותר לשתות מים.
קבוצה שכולה אנשים צעירים, חלקם במדים, חיכתה בחזית אחת מחנויות הפרחים שקבוצה כפופה תסיים לחצות ותפנה את מעבר החצייה, ואלקה חשבה, סופי עוד לא הספיקה להיות כפופה. אחר כך עצמה עיניים וניסתה לדמיין את סופי ואחר כך את עצמה בתור אישה זקנה. כמו שהדברים נראים, את לא תספיקי להיות זקנה, מישהו איפשהו אמר, אבל אלקה התעלמה ממנו.
ואולי אני חולמת, אלקה חשבה פתאום מחשבה שהרבה פעמים חושבים אותה כשהעניינים מתחילים להסתבך. אולי כל הזמן שעבר מאז היום הראשון של סופי בבית החולים וכל הדברים המוזרים שקרו מאז היום ההוא, הם חלום. חלום מעיק שיהיה קשה לשכוח, אבל רק זה. סדרת תמונות קצרה שהמוח הופך לסיפור לקראת ההתעוררות. ובעצם, הוא כבר צריך להיות קרוב מאוד לסוף שלו. כמה עניין אפשר לעשות מארבע־חמש תמונות?
7
בחור בטנדר לבן פרק כמה דליי פרחים בחזית אחת החנויות ונסע לאחור, לתוך המכונית של אלקה ובעלה, ודברים התקמטו וחרקו. שמעת את זה? בעלה שאל, ואלקה הצביעה על הנהג שנבהל ונסע במהירות חזרה קדימה, הפיל שני דליים עמוסים בזרים ועיקם את מעקה הברזל שבקדמת החנות, לפני שעצר.
בסרט שאלקה ובעלה ראו יחד לפני כמה ימים, זוג גנבים נסע בכביש נידח, באיזה ערבה או מדבר, ואחריו, ברכב אחר, בחורה. אחד הגנבים זרק משהו מהחלון ופגע בשמשה הקדמית של הרכב שהבחורה נהגה בו, והבחורה איבדה שליטה והתנגשה ברכב של הגנבים. מעוצמת ההתנגשות כל המכוניות עפו לצדדים והתהפכו, ואחר כך כולם נחלצו מתוך הגרוטאות, התאספו באמצע הכביש שאף אחד חוץ מהם לא נסע בו והסתכלו על המכוניות ההרוסות ועל חלקי המתכת שהתפזרו במישור הצחיח. אלקה חשבה שזאת היתה תמונה יפה מאוד, בעיקר הקטע שבו אחד הגנבים, זה שזרק מהחלון, אמר באבירות, אני אשם, הייתי צריך להסתכל, אבל נהג הטנדר, בניגוד לגנבים, עצר, פתח את החלון וצעק בלי להסתכל על אלקה או על בעלה, אתה אשם. זה כמובן לא היה נכון, אבל משמאל למעקה העקום, הופיע פתאום שוב השלט שהיה כתוב עליו "גוש אתרוג". ולידו שלט נוסף, שלא ראתה קודם, ועליו הכיתוב: "יציאה". מצוין, אלקה חשבה, עכשיו לפחות יש לי סימן.
קטעים מתוך הספר "טסקה" של הסופרת אילנה רודשבסקי.
באדיבות הסופרת והוצאת שתיים.