המרחב הציבורי מציע עצמו כמרחב נייטרלי לנשים ולגברים, כזה שהשימוש בו מוצע לכל דורש ודורשת, באשר יחפצו ובצורה שווה. גישה למרחב הציבורי לא הוגדרה עדיין כזכות-יסוד או כמשאב ציבורי שיש להקצותו בשוויון, אף שנקל היה לעשות זאת במונחים משפטיים. אולם, עוד הרבה לפני שתקום המשפטנית שתקדם עמדה זו של זכות-יסוד לנגישות שווה למרחב הציבורי, נדרש פיתוח של שלב מקדים שיהיה הזרז לגיבושה, שעניינו המודעות החסרה לנו כחברה באשר לכמות ולסוג הנזקים הנגרמים לנשים במרחב הציבורי במצבו הבלתי-שוויוני כיום. סיפור אחד שאירע לי לפני כעשור ימחיש תובנה בסיסית זו לקורא.ת.
בשנת 2010, בעודי מלמדת פמיניזם ומשפט בבית-ספר חדש למשפטים שנפתח בשנג'ן שבסין, החלטתי לקחת את תלמידותיי – שהיו, אגב, האמיצות הראשונות ללמוד קורס כזה במסגרת לימודי משפטים בסין! – לארוחת פרידה בסיום הקורס. קבענו להיפגש במסעדה מומלצת בקניון שוקק חיים, והעברנו לנו בנעימים זמן איכות משותף, אותו ליוו אוכל מצוין ואינטימיות של מרצה מנוסה במאבקים פמיניסטיים עם מנהיגות נשית סטודנטיאלית העושה את צעדיה הראשונים בתחום. השעות נקפו, ולסופן מצאנו עצמנו ישובות לבד במסעדה, ממנה גורשנו בנימוס סיני אופייני. עם צאתנו מהמסעדה, נפלטנו אל מרחב קניוני ענק, חשוך ונטוש. כמו בשפה שאינה נדרשת למילים, כזו שהיא אוניברסלית, הצטופפנו זו לצד זו, כשאנחנו מפוחדות מדבר מה שלא הגדרנו לנו, אבל הוא זה המגדיר את חיינו כנשים מימים ימימה. חוויה זו הבהירה כמה המרחב הציבורי אינו נייטרלי, אלא יש לו השפעה ייחודית עלינו כנשים. הוא יוצר אצלנו פחד אוניברסלי, ממשי – הפחד הנשי. פחד זה משפיע על הווייתנו וגובה מאיתנו מחיר שדורש שיום והמשגה ומחייב למצוא דרכים להיאבק בו, כך שלא יוטל כולו על כתפיהן של נשים.
התהליך של שיום (naming) של חוויה אנושית נדרש פעמים רבות כדי לזהות "תחושה" הנדמית כאישית, ככזו שהינה ציבורית או אפילו פוליטית. הנזקים הנגרמים לנשים בשל אי-הביטחון שלהן במרחב הציבורי הם כאלה. חובה לזהותם בשם, מסיבות שונות. ראשית, זיהוי הנזקים חיוני ליכולת להבין כיצד לפרק אותם ואת ההשפעה ההרסנית שלהם על חיי נשים. שנית, הוא חיוני כאמצעי לייצר מוטיבציה לאותו פירוק מיוחל, בעקבות הבנת המחיר שמשלמות נשים והזדהות פוטנציאלית עם מצבן. שלישית, הוא גורם לנשים להרגיש "נורמליות", להבין שזה לא שיש לכל אחת מהן "בעיה" משל עצמה, אלא שהנזקים הנגרמים להן הם תולדה של הבניית מציאות המציבה למולן אתגר הקשור בקשר הדוק בזהותן המינית. מסיבות אלה ואחרות חשוב מאד לפרק לגורמים את הנזקים האלה, ולהכיר את מרכיביהם השונים.
מהו אותו "פחד נשי" מהמרחב הציבורי?
סוציולוגיות חקרו את החשש שהביעו נשים מהמרחב הציבורי, וגילו כי נשים למעשה חוששות להיות מותקפות בו מינית. יתירה מכך, חששן של נשים להיות קורבנות לפגיעה במרחב הציבורי היה גדול לאין-שיעור מזה של הגברים. כשניסו החוקרות לפרוט לפרוטות את הפער הזה, התברר להן שחששן של נשים וגברים שונה מאד לא רק במידת האימה שהטיל על המינים השונים, אלא גם בתוכן שהזין אותו. בעוד גברים פרטו את חששם לסוגים שונים של פגיעות, כמו חשש משוד, מתקיפה פיזית או מקושי להתמצא במרחב, נשים תרגמו את רוב החששות שלהן למקור אחד פשוט: החשש להיות קורבן לתקיפה מינית. חשש זה מאתגר בשני מובנים: במובן הראשון, הוא מתקיים במציאות שבה רוב הנפגעים מעבירות במרחב הציבורי הם דווקא גברים. במובן השני, הוא מעיד על מיקוד החשש של נשים מתקיפה מינית דווקא במרחב הציבורי, בעוד שרובן המכריע של התקיפות המיניות מתרחשות במרחב הביתי.
האם משמעות הדבר היא שנשים אינן רציונליות בהבעת חשש זה? כלל וכלל לא. כאשר בוחנים את החשש מפני קורבנות לעבירות, מתוך רשימה של עבירות אפשריות, גברים ונשים כאחד מצביעים על החשש להיות קורבן לתקיפה מינית כחששם המרכזי. כעת, צרפו לכך את הנתון הבא: הקורבנות העיקריים של תקיפה מינית, בעיקר בבגרות, הן נשים. והנה, שב ההגיון באמצעות שתי עובדות אלה לקיומו של הפחד הנשי: תקיפה מינית נתפסת אצל כולם ככזו המותירה נזק רב במיוחד בקורבנותיה, ולכן, החשש להיות קורבן לה הוא גדול. עם זאת, נשים הן הקורבנות העיקריות של עבירה זו.
אם כך, נשים מסתובבות עם "פחד נשי" המלווה את חייהן כמו צל. מהם הביטויים של פחד זה? היכן הוא מועצם והיכן פחות? לאיזה נזקים הוא גורם?
מחקרים אמפיריים שנשענו על "תיאוריית הצל", גילו שבין הגורמים המשפיעים ביותר על העצמת הפחד הנשי, ניתן לזהות במובהק את הפחד ממרחבים חשוכים וממרחבים המבודדים מחלקים אחרים של המרחב הציבורי, בו נמצא מגוון של אנשים. כלומר, מה שעורר יותר מכל אצל נשים את הפחד להיאנס, היה החושך במרחב והיותו מרחב מבודד. במובן זה, ניכר שניתן להפחית מאוד את הפחד הנשי ונזקיו, באמצעות דאגה לתאורה איכותית במרחב ובאמצעות כלים שיבטלו ככל האפשר את בידודו.
https://www.youtube.com/watch?v=BMow3It1Xu8
מחקרים אמפיריים שנשענו על "תיאוריית הצל", גילו שבין הגורמים המשפיעים ביותר על העצמת הפחד הנשי, ניתן לזהות במובהק את הפחד ממרחבים חשוכים וממרחבים המבודדים מחלקים אחרים של המרחב הציבורי, בו נמצא מגוון של אנשים. כלומר, מה שעורר יותר מכל אצל נשים את הפחד להיאנס, היה החושך במרחב והיותו מרחב מבודד.
מהם הנזקים שגורם "הפחד הנשי" לנשים?
ניתן לזהות ראשי נזק שונים הנגרמים לנשים בשל המציאות של "הפחד הנשי" בה הן מתקיימות: ראשית, ישנו הנזק הנפשי/רגשי; שנית, ישנו הנזק הכלכלי, שלישית, ישנו הנזק הנגרם מהימנעות משימוש במרחב הציבורי ורביעי ואחרון ונובע מהנזק השלישי, הוא הנזק החברתי הנגרם לנשים.
1. הנזק הנפשי/רגשי –
נשים הנדרשות להסתובב במרחב הציבורי עשויות למצוא עצמן פעמים רבות עושות זאת תוך שהן חוות תחושות של פחד וחרדה. הן עלולות לחשוש מכל אוושה בלתי-מזוהה בסביבתן, להיות דרוכות מכל שינוי בסביבתן, לחפש סביבן מקור של תזוזה לא מוכרת ועוד. לחששות אלה, אגב, ניתן לצרף גם את החשש העלול להיגרם למי שיודעים שבת-אדם היקרה להן נדרשת להסתובב במרחב הציבורי לבדה, בחשיכה או באופן מבודד. "נזק למעגל-שני" זה יכול להסביר את המימרה העממית המוכרת: "בנות בבית – אור בבית", ממנה משתמע הנוהג שלפיו הורים אינם הולכים לישון עד לשעות הקטנות של הלילה, בציפייה מתוחה לבתם שתחזור מבילוייה בחוץ.
בהקשר של הנזק הרגשי, חשוב לציין כי מימים ימימה מתקשה המשפט להעניק הגנה למי שסובלים מנזקים אלה. בהיותם בלתי-מוחשיים או נראים לעין, זוכים רגשות של חרדה ודאגה למעט מאד הכרה במשפט הישראלי, כך שגם מי שחווים אותם, יידרשו לרוב למצוא מזור לכאבן באמצעים עצמיים, ותוך נשיאה במחיר עלותם לבדן.
2. הנזק הכלכלי –
כדי להתמודד עם הפחד הנשי אותו הן חוות, נשים מוציאות יותר כסף מגברים. יש שההוצאות שלהן נובעות מרצונן להימנע מהתמודדות עם חוויית הפחד, ויש שהן נובעות מרצונן להרגיש בטוחות יותר למול אותו פחד. אסביר: נשים משתמשות בשתי טקטיקות מרכזיות כדי להתמודד עם תחושת הפחד הנשי – הימנעות או עקיפה. ההימנעות, כשמה כן היא. היא גורמת לנשים להימנע מלהמצא במרחב שהן מזהות כמסוכן להן. בעקיפה, הן יפעלו כדי לנטרל את הפחד באמצעות השקעה כספית. פעמים רבות, הסלידה מתוצאותיה הכלכליות והאחרות של הימנעות היא שמובילה את האשה להשקיע אמצעים כספיים בעקיפת הפחד. כלומר, הימנעות בשל הפחד הנשי עלולה לגרום לאשה להפסד כלכלי, כשלעצמה. כך למשל, מחקר שביצעתי גילה כי נשים שיוזמנו לראיון עבודה בשעות הערב במקום מבודד, העידו כי יבחרו לוותר על ההזדמנות לתעסוקה שראיון כזה עשוי לתת להן. במקביל, נשים רבות העידו כי היו הולכות לראיון כזה רק אם יכולות היו להשתמש במונית שתביאן עד לפתח המשרד. גברים לעומת זאת, העידו כמעט כולם שילכו לראיון האמור, בלי קשר למיקומו.
אמצעי עקיפה נוספים ומוכרים שנשים משתמשות בהם הם אכן שכירת דירות מגורים בסביבות מוארות, גם אם הן יקרות יותר; רכישת מוצר במחיר גבוה יותר בשל מיקומו המבודד יחסית של מקום ממכר של מוצר זהה במחיר מוזל; שימוש מוגבר במוניות, גם אצל מי שהנן בעלות רכב פרטי; רכישת אמצעים להגנה עצמית כגון תרסיסי גז מדמיע וכיוצא באלה; לקיחת קורס יקר בהגנה עצמית ועוד ועוד.
3. נזק ההימנעות –
כדי להימנע מלהיות במצב של עירור הפחד הנשי, נשים רבות פשוט נמנעות מלהימצא במצב של שהות במרחב ציבורי חשוך או מבודד כשהן לבדן. הדרך הבולטת ביותר לעשות כן, היא פשוט לא לצאת למרחבים כאלה. דמיינו למשל אשה המוזמנת למסיבה שהדרך להגיע אליה דורשת הגעה לבד דרך מעבר במרחב כזה. היא פשוט תוותר על המסיבה. ניתן להעריך שהתנהגות דומה תתקיים אצל חלק מהנשים, כפי שתואר לעיל, בהזמנה לראיון עבודה המתקיים במרחב כזה.
4. הנזק החברתי –
בהינתן העלויות הרבות של הפחד הנשי, נשים פועלות כדי להימנע מעירור שלו. הן פעולות ההימנעות שלהן כשלעצמן והן ההימנעות בפועל, מובילות לתפיסה חברתית סטראוטיפית ומזיקה עבורן. בשל פעולות ההימנעות, נשים נתפסות כ"היסטריות ללא סיבה", שכן גברים פשוט אינם חווים את הפחד הנשי. דוגמא קרובה לבית יכול להיות אירוע שקרה במשפחתי ממש לאחרונה. עם קבלת רישיון הנהיגה שלו ומימון ההרשאה לו להשתמש ברכב המשפחתי להנאתו, בננו התחייב למולנו, הוריו, להסיע את בתנו בת ה-14 לכל מקום שתזדקק לו. במסגרת הסכמה זו, ביקשה ממנו בתנו לאסוף אותה מבית של חברה. בננו התעקש לקחת אותה מקצה הרחוב, כדי לחסוך לו סיבוב ארוך במיוחד שהיה נכפה עליו אילו אסף אותה מפתח הבניין. בתנו, שלא הצליחה לשכנע את אחיה, מצאה עצמה ברחוב חשוך לבדה, כשבסביבתה ראתה גבר שנראה לה חשוד. כשהגיעה לרכב, נכנסה פנימה כשהיא ממררת בבכי של חרדה ומאשימה אותו בבעתה שתקפה אותה. בננו, בעל מודעות פמיניסטית גבוהה מהממוצע, חש שהיא "הסטרית ומגזימה", והשניים נקלעו למריבה קשה. ניתן רק לשער עד כמה אירועים מעין אלה (אשר יושבו במקרה שלנו באמצעותנו הורים מודעים) עלולים לסמן נשים כהיסטריות ולגרום להן להימנע מכניסה למצבים כאלה – ובמקרה זה, להימנע מבילוי זמן איכות עם חברה טובה ובחירה להישאר בבית, בטוחה. דוגמא נוספת נוגעת לתופעה מוכרת אחרת: אין זה מחזה נדיר לראות נשים הולכות יחד לשירותים. התגובה המקובלת לכך היא חיזוק הסטראוטיפ שנשים הן תלותיות או ילדותיות. אלא שניתוח תופעה זו בראי חוויית-החיים של הפחד הנשי מוביל לזיהוי החשש של נשים מהשירותים כמקום מבודד שבו פגיעותן המינית גדלה, ולכן הדבר הרציונלי מבחינתן הוא להימנע מכך בשימוש בשירותים עם חברה נוספת.
מעבר לנזק הסימבולי הטמון בנקיטה בפעולות ההימנעות מהפחד הנשי, ברי כי עצם ההימנעות של נשים מהמרחב הזה אף היא פוגענית עבורן. נשים נראות ונמצאות פחות במרחב זה, וממילא, נתפסות כמי שנוכחותן אינה טבעית ומובנת-מאליה בו. מרגע שזו התפיסה, ממילא ייתפסו הנשים כמי שהמרחב הציבורי צריך להתאים עצמו לצרכיהם של מי שמשתמשים ונוכחים בו יותר מהן – הגברים. בכך, נוצר מעגל-כספים המזין את עצמו, ומתעצמת תחושת אי-השייכות של נשים למרחב הציבורי.
העיר וינה משמשת מודל לשימוש מודע-מגדר במרחביה הציבוריים מזה למעלה משני עשורים. שם למשל, ישנו דגש על הגברת תאורה במרחב, שימוש בנוכחות משטרתית-קהילתית, הנגשה של מדרכות לעגלות ילדים, ביזור גדול של מרחבים בהם ניתנים השירותים המשפחתיים המטופלים בעיקר על-ידי נשים, כגון: טיפת חלב, מרפאות ומוסדות חינוך לגיל הרך. כלים אלה, כולם, זוכים להכרה ציבורית חיובית ומרגע שיוקצבו להם משאבים, סביר שיתגבשו ללא התנגדויות מיוחדות.
כיצד תכנון ועיצוב המרחב יכולים לסייע במאבק ב"פחד הנשי"?
קיימות דרכים רבות לנסות ולמגר או לכל הפחות לצמצם ככל האפשר את עירור הפחד הנשי. מעבר לשימוש בכלים ציבוריים של חינוך, הבטחת טיפול הולם במי שתוקף במרחב כמו גם מתן סיוע למי שהותקפה במרחב ועוד, קיימים גם הכלים הפרסונליים יותר, של חיזוק תחושת הבטחון והשייכות של נשים במרחב הציבורי.
כלים תכנוניים רבים יכולים לשמש למטרה זו, ורבים מהם מופעלים במקומות שונים ברחבי העולם, כשהמובילה בתחום היא העיר וינה, המשמשת מודל לשימוש מודע-מגדר במרחביה הציבוריים, מזה למעלה משני עשורים. שם למשל, ישנו דגש על הגברת תאורה במרחב, שימוש בנוכחות משטרתית-קהילתית, הנגשה של מדרכות לעגלות ילדים, ביזור גדול של מרחבים בהם ניתנים השירותים המשפחתיים המטופלים בעיקר על-ידי נשים, כגון: טיפת חלב, מרפאות ומוסדות חינוך לגיל הרך. כלים אלה, כולם, זוכים להכרה ציבורית חיובית ומרגע שיוקצבו להם משאבים, סביר שיתגבשו ללא התנגדויות מיוחדות.
לעומת זאת, הכלי של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי גורר ביקורת לא קלה. לאחרונה למשל, הוגשה תביעה לפיצויים בגין הפליה נגד בית-עסק בישראל שהגדיר עצמו כמרחב עבודה לנשים בלבד. סערה נוספת עוררה הדרישה של נשים מוסלמיות ביפו להקדיש מרחב ציבורי של גינה ובה מתקני אימון כושר לשימושן של נשים בלבד. הטענה במקרים אלה היא שההפרדה המגדרית גורמת לנזק הן לגברים – בשל הדרתם מהמרחב, הן לנשים – בשל "סימונן" באופן מגדרי, במרחב האמור להיות נייטרלי. טענות אלה אינן עומדות במבחן הביקורת, וטענתי היא כי ישנה לגיטימיות מלאה להפרדה מגדרית במרחב הציבורי.
כפי שהראיתי עד כה, לנשים ולגברים אין גישה שווה למרחב הציבורי וההנאה של נשים ממנו מוגבלת בהרבה מזו של גברים. בתוך יחסי אי-שוויון אלה, הניסיון להתייחס לדרישה של נשים לייצר להן מרחב משלהן משולה לדרישה הפמיניסטית הקמאית שהעלתה ווירג'יניה וולף בכתיבתה – הן מבקשות להן "חדר משלהן". וולף כתבה בערגה ובנחרצות על הצורך של נשים במרחב משלהן בעולם היצירה הספרותי, בימים בהן בקושי הוכרה זכותן של נשים ברוב העולם להיות בחוץ, בוודאי שלא בהיעדר בן-לוויה "הולם" שימנע את הכתמתן כנשים זולות. כמעט מאה שנים לאחר מכן, נשים מסמנות שוב את הצורך שלהן במרחב לעצמן, בהינתן העובדה שהמרחב הציבורי אינו נחווה על-ידן כמרחב בטוח המעניק להן גישה שווה אליו, כלגברים.
מהלך של יצירת מרחב בטוח לנשים, אם כן, אינו דומה בשום צורה למהלך של "הדרה" פוגענית לגברים. המציאות שבה לגברים קיימת הנאה מוגברת מהמרחב הציבורי, מאפשרת פעולת תיקון עוול לטובת נשים בלבד. זאת ועוד, בעוד שהדרת נשים מהמרחב הציבורי – למשל, מספריות ציבוריות או ממדרכות הרחובות, בעיקר בשל דרישה לשימוש בהן בידי גברים חרדים – כרוכה בתפיסה שלהן כמי שהשימוש במרחב הציבורי אסור עליהן מטעמי צניעות הנכפית עליהן בידי גברים. לעומת זאת, כאשר נשים הן המבקשות לעצמן מרחב נטול גברים, הן אינן עושות כן באופן המסמן לגברים שנוכחותם במרחב הציבורי פסולה, אלא שהן זקוקות למרחב משלהן, דווקא לנוכח הנוכחות החופשית של גברים במרחב זה.
לחשוב מחדש על תכנון המרחב הציבורי
נושאים שלמים שנחשבו בעבר בלתי רלוונטיים ליחסי-הכוח המגדריים הולכים ומתבררים ככאלה שיש להם משמעות מגדרית נבדלת, משמע, הם כאלה שיש להם משמעות שונה לנשים ולגברים. בהקשר של תכנון המרחב הציבורי, עולה שהמשמעות אינה רק כזו של "הבדל" בין המגדרים, אלא גם מי שיש לה משמעות שמעמיקה עוד את הפער ביניהם. העובדה הנחשפת במאמר זה, שנשים משלמות מחיר גבוה על מה שנדמה היה כ"נייטרליות" של המרחב הציבורי, מחייבת חשיבה מחדש על תכנונו.
סוגיות של צדק חלוקתי אינן זרות עוד לעולם התכנון העירוני, והמבט המגדרי עליהן חייב גם הוא להילקח בחשבון. נוכח הבנתנו שלמבט זה יש מחיר אמיתי, רב ובעל פנים שונות, יש "לתכנן את התכנון" מתוך מטרה מדויקת של מיגור הנטל הבלתי-שוויוני שמייצר המרחב הציבורי כיום לנשים, והפיכתו למרחב שוויוני והוגן יותר לכלל האוכלוסיה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 27.05.2021
יש מצב שיעניין אתכם
