ברגע בו הזמנתי כרטיס טיסה לרומא ידעתי שאתחיל לראות באתרים שונים פרסומות לבתי מלון באיטליה. הרי כבר מזמן כל כניסה לאתרי החדשות מלווה בדילוג קליל מעל פרסומות למחשבים ניידים שהופיעו אחרי שהמחשב שלי נפח את נשמתו, עקיפת פרסומות לחברת תקשורת שצצו לאחר ביקור באתר שלה, והתעלמות מפרסום לקניית רכב חדש אחרי שבטעות הקלקתי על פרסומת לסוזוקי בפייסבוק. כל רישום לכרטיס מועדון, אישור תנאי שימוש, שימוש במייל או חיפוש יעד לחופשה הבאה גוררים אחריהם איסוף מידע אישי, ניתוחו והצלבתו – כל זאת לצורך פרסום ממוקד והמלצה על שירותים מותאמים אישית.
ניתוח המידע שאנו הגולשים מייצרים הוא בעל ערך כספי אדיר. אם נדבר במספרים, אלפאבית (חברת-העל שמאגדת את חברת גוגל וחברות הבת שלה), פייסבוק ו-IBM סיימו את שנת 2017 עם ערך שוק משותף של 1.1 טריליון (!) דולר. בהשוואה לתקציבים של מדינות, הערך של אלפאבית שווה לתקציב ה-33 בעולם (שני מקומות מעל התקציב של מדינת ישראל). פלא שחברות אלה ודומות להן מתאמצות לשלוט במידע שמתרוצץ ברחבי הרשת?
ברוכים הבאים ל"עולם החדש"
נראה שכבר התרגלנו לשליטתן של חברות ענק במרחבי הרשת, וזה אפילו עשוי להיראות לנו "טבעי", אבל צריך לזכור ששליטה זו עומדת למעשה בניגוד מוחלט לאופן בו רשת האינטרנט הוצגה בתחילת דרכה. האינטרנט נועד להיות "עולם חדש", מרחב חופשי ודמוקרטי, שגדל ומתרחב תדיר על ידי משתמשים שונים ומגוונים היוצרים אתרים חדשים. האינטרנט נתפס כמתבסס על עקרונות של מרכזיות האדם, לימוד והגשמה עצמית ועל רעיונות ליברליים של חציית גבולות ורב-תרבותיות.
תפיסה אידאולוגית זו באה לידי ביטוי ב"הכרזת העצמאות של מרחב הסייבר" שפרסם המשורר והפעיל הפוליטי האמריקני, ג'ון פרי בארלו (John Perry Barlow), בשנת 1996. ההכרזה נפתחה בהצהרה פומפוזית למדי:
"ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות הבשר והפלדה, באתי מן הסייברספייס, משכנה החדש של הרוח. בשם העתיד, אני קורא לכן, נציגות העבר, להניח לנו. אינכן רצויות בקרבנו. אין לכן ריבונות במקומות בהם אנו מתכנסים."
בארלו מבקש מהממשלות באופן ישיר, ומאנשי התעשייה באופן עקיף, להניח לעתיד לנפשו. הוא מחליט להפריד את העולם הפיזי המיושן מעולם הסייבר – הבית החדש של התודעה. המשך "הכרזת העצמאות" מרתק לא פחות:
"הכוח של הממשלות נובע מהסכמתם של אלו עליהן הן מושלות… אתם אינכם מכירים אותנו, ולא את העולם שלנו. הסייברספייס אינו נמצא בתחום הגבולות שלכם. אל לכם לחשוב שאתם יכולים לבנות אותו… אינכם יכולים. זוהי פעולה של הטבע והוא גדל באמצעות המעשים המשותפים שלנו."
בראייה נאיבית, בארלו מבקש להפריד את השימוש ב המרחב הסייברנטי ל"אתם" (הממשלות) מול "אנחנו" (המשתמשים/יוצרים). אתם לא יכולים לבנות בעולם שלנו, העולם שלנו נבנה וגדל באמצעות תהליכים קולקטיביים.
אבל כאן בדיוק נעוצה נקודת התורפה של הרעיון כולו. אם עולם הסייבר נוצר בתהליכים קולקטיביים ורב-גוניים, אין דרך למנוע מממשלות, ארגונים מסחריים וחברות ענק לקחת בו חלק. האידאולוגיה לפיה התפתחה רשת האינטרנט היא ליברלית ביסודה, ולכן בשם חופש הפעולה וחופש הביטוי אין שום דרך לעצור ממשלות וארגונים שונים מלהצטרף לבניית עולם האינטרנט. חברות האינטרנט והתקשורת הגדולות ניצלו את נקודת התורפה הזו היטב לאחר שהבינו שללא שליטה ברשת רווחיהם יפגעו, וכך החל המאבק על "נייטרליות הרשת".
ענקיות האינטרנט, כדוגמת פייסבוק, יוצרות איי-מידע עצומים (המשמשים בעיקר את החברה עצמה לצרכים כלכליים), כך שחיפוש מידע לא יציג את כל התשובות האפשריות, ופרסום מסוים לאו דווקא יוצג לכל אלו העשויים להיות מעוניינים בו.
בין נייטרליות למניפולציות
לפי עקרון "נייטרליות הרשת", ספקי התקשורת חייבים להתייחס לכל מידע המוצג ומועבר ברשת באופן זהה ולאפשר גישה חופשית למידע מבלי להעדיף מידע מסוים באמצעות בקשות תשלום, האטת מהירות גלישה, חסימת אתרים וכדומה.
לאחרונה ביטלה נציבות התקשורת הפדראלי (ה-FCC) בארצות הברית את כללי נייטרליות הרשת עליהם הושם דגש תחת ממשל אובמה. כללים אלו נועדו לאפשר גישה לאתרים, אפליקציות ותוכן ברשת באופן בלתי תלוי בתשלום או קדימות. לביטול הכללים התנגדו, בין היתר, חברות כגון נטפליקס או אמזון, החוששות שיאלצו לשלם תשלום נוסף לספקיות האינטרנט עבור אספקת תוכן לצרכנים. בנוסף, התנגדו לכך צרכנים שחששו כי יאלצו לשלם עבור כל שירות בנפרד בסגנון חבילות תקשורת, וכן חברות האינטרנט הקטנות שחששו כי לא יוכלו לעמוד בתחרות הכוללת תשלומי "כופר" לספקיות כדי לעמוד בשורה אחת מול ענקיות כגוגל או פייסבוק.
איך עלולה להיראות הרשת ללא כללי נייטרליות? בזימבבואה ספקיות אינטרנט מאפשרות שימוש חופשי בכמה אפליקציות פופולריות שונות. לכן רבים רוכשים שני כרטיסי סים של ספקיות שונות, כך שניתן להשתמש חינם באפליקציות גם אם מוצתה חבילת הגלישה (הראשון לווטסאפ והשני לפייסבוק, למשל). כך למעשה מונעות הספקיות כניסת אפליקציות מתחרות (כי מי ירצה לשלם על מה שניתן בחינם?). בישראל דווחו בעבר כמה מקרים של האטת גלישה לצרכנים כבדים המשתמשים בתוכנות לשיתוף קבצים, ובפורטוגל הגלישה באינטרנט תלויה בחבילות גלישה. מעוניין בשליחת הודעות אדוני? שלם 4.99 אירו. מעוניינת בשליחת הודעות וגישה למייל גברתי? שלמי 4.99 אירו נוספים.
ביטול כללי נייטרליות הרשת פוגעת למעשה בשאיפות המוקדמות לאינטרנט חופשי. כדי להיאבק בתופעה הציע ב-2014 טים ברנרס-לי (Timothy Berners-Lee), הידוע כ"ממציא הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web), להכין "שטר זכויות" למשתמשי האינטרנט – אמנה שתקבע מהן זכויות משתמשי רשת האינטרנט מול השלטונות והחברות המסחריות ענקיות הרשת, שמתערבים באופן זרימת המידע ברשת. לדברי ברנרס-לי, התערבויות אלו מצד חברות או ממשלות פוגעות בזכויות אדם אינטרנטיות בסיסיות (basic human network rights).
באיזה אופן נפגעות זכויות הגולשים? פגיעה מובהקת למשל היא הטיית המידע המוצג בפנינו ברשת האינטרנט. הרי ענקיות האינטרנט, כדוגמת פייסבוק, יוצרות איי-מידע עצומים (המשמשים בעיקר את החברה עצמה לצרכים כלכליים), כך שחיפוש מידע לא יציג את כל התשובות האפשריות, ופרסום מסוים לאו דווקא יוצג לכל אלו העשויים להיות מעוניינים בו. דוגמה למניפולציית מידע אדירה שנעשתה על הגולשים היא פרשת "קיימברידג' אנליטיקה" שעלתה לאחרונה לכותרות. הפרשה סובבת סביב קשרים לכאורה של בכירים בממשל טראמפ ובקמפיין הבחירות שלו לנשיאות עם מומחי מחשבים רוסיים וסביב שימוש במידע פרטי של עשרות מיליוני משתמשי פייסבוק על ידי חברת ניתוח הנתונים "קיימברידג' אנליטיקה". ההערכות הן שמומחי המחשבים הרוסיים הציפו את הרשתות החברתיות בעשרות אלפי פוסטים וציוצים מזויפים התומכים בטראמפ ושנוצרו על ידי בוטים. "קיימברידג' אנליטיקה" ניתחה את כמות השיתופים להם זכו הפוסטים והציוצים (לרבות, היקף הדיון שנוצר סביבם, מיפוי גיאוגרפי שלו והחשוב מכל ניתוח האישיות של המשתמשים). בהתאם לתוצאות, נוצרו קמפיינים מותאמים אישית למדינה, מחוז, עיר או אדם.
אבל גם מדינות אינן חפות מהטיות מידע ברשת האינטרנט. דו"ח "Freedom on the net 2017" שסקר את חופש האינטרנט ב-65 מדינות, מצא כי בשלושים מהן הממשלות משתמשות באופן מניפולטיבי ברשתות חברתיות, וכן כי מספר גדל והולך של מדינות מגבילות את שירותי האינטרנט בטלפון הנייד מסיבות פוליטיות או ביטחוניות. הגבלות אלו באות לידי ביטוי בחסימת גישה לאתרים או טכנולוגיה, הגבלה וחסימת תוכן, ופגיעה במשתמשים המפרים הגבלות אלו.
מה יקרה ביום בו ניהול העיר החכמה כולה יתבסס על ניתוחי ביג דאטה? עם מי ייטיבו הפתרונות שימציאו לנו מפתחי מערכות המחשוב – רובם המוחלט גברים, לבנים, אקדמאיים והייטקיסטים? היכן יוכלו להשתלב מחוסרי דיור, הורים יחידנים ומהגרים?
הגישה למידע כחירות בסיסית
הדוגמאות הללו מדגישות את חשיבותו של הדיון התיאורטי אודות צדק ב"דמוקרטיה מרושתת" בת זמננו. בספרו "תיאוריה של צדק" (A Theory of Justice) משנת 1971 שוטח הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס (John Rawls) את התיאוריה שלו בדבר "הצדק כהוגנות". רולס טוען כי גם בחברה מודרנית ופלורליסטית שבה אנשים מחזיקים באמונות, ערכים ואינטרסים שונים ומתנגשים, ניתן להגיע לעקרונות צדק מוסכמים שיאפשרו לבני האדם לחיות יחדיו. לפי התיאוריה של רולס, חברי הקבוצה מסוגלים לנסח תפיסה מוסרית מוסכמת לגבי מהו הטוב – והחברה יכולה להיות מערכת שוויונית והוגנת של שיתופי פעולה, רגולציה חברתית ומענה לאינטרסים אישיים – כאשר חברי הקבוצה מכירים בצרכיו של האחר. הכרה בצרכים אלו באה לידי ביטוי בחירויות בסיסיות בחברה: הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי וההתכנסות, חופש מצפוני ומחשבתי, חופש ממעצר וחופש להחזקת רכוש פרטי בלי פחד מתפיסתו.
בשנים האחרונות נשמעת קריאה מצד ארגונים חברתיים ומדינות מסוימות לצרף את חופש המידע לרשימת החירויות הללו ולהגדיר את הגישה למידע כחירות בסיסית לכל אדם באשר הוא. כך למשל, בשנת 2015 הכריזה אונסק"ו על ה-28 בספטמבר כיום הגישה למידע (כמובן שיום זה זכה לתיוג משלו: #accesstoinfoday). בנוסף, ביולי 2016 העבירה מועצת זכויות האדם באו"ם החלטה המדגישה את החשיבות של אינטרנט פתוח, נגיש וניטרלי, ואף החליטה לגנות מדינות החוסמות גישה חופשית לאינטרנט כמפרות זכויות אדם.
בהתאם לכך, אם הגישה למידע היא חירות בסיסית, אז חייבים להחשיב את 'טכנולוגיות המידע' המאפשרות גישה, שמירה והפצה של מידע וידע כחלק מאותה חירות.
ואם נלך עם התיאוריה של "המידע הצודק" צעד נוסף, אז המשמעות היא שחברות מסחריות העוסקות במידע צריכות להיות "צודקות" על פי עקרונותיו של רולס. אך האם חברות אלו מסוגלות לכך? נראה שלא. לגוגל כחברה העוסקת בסחר במידע לטובת אינטרס כלכלי אין מנגנון המאפשר לציבור להשמיע את דעתו, פייסבוק מאפשרת חופש ביטוי התואם רק את תנאי הקהילה שהיא בעצמה קבעה, וקשה לומר שאפל מכירה בצרכיו של האחר בזמן שהיא מכריחה את משתמשיה לרכוש מכשיר חדש כל כמה שנים. אם כך, נראה שרעיון "המידע הצודק" נותר היפותטי ומיותם במרחבי הרשת של ימינו.
ערים חכמות: משליטה במידע לניהול העיר בידי המגזר הפרטי
בימים אלו נראה כי המאבקים והמתחים סביב השימוש במידע הפרטי הנמצא ברשת לא מתחילים ונגמרים במרחב האינטרנטי, אלא גולשים גם למרחב הממשי. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בעלייתה של "העיר החכמה", שמחברת בין עולם האינטרנט לבין ניהול המרחב הפיזי, ובהזדמנות שהיא מספקת לחברות מסחריות לשלוט בשני המרחבים גם יחד. במידה רבה, "העיר החכמה" מציגה ויתור של הממשל על ניהול המרחב הפיזי ומסירתו לידי חברות לניהול מידע.
כדי להבין זאת צריך לחזור אחורה לשינויים מבניים בפוליטיקה ובכלכלה העולמית. החל משנות השמונים של המאה העשרים, וביתר שאת בשנות התשעים, מדינות הפריטו שירותים, יוזמות ואחריות ועברו מממשל ריכוזי והיררכי לממשל מבוזר עם מוקדי כוח הנמצאים יותר ויותר בידי המגזר הפרטי. במקרה של "ערים חכמות", בהיעדר כוח אדם מיומן בשירות הציבורי, הממשל פנה אל המגזר הפרטי לצורך ביצוע מהלכים דיגיטליים וטכנולוגיים רחבי היקף לייעול ושכלול מערכות העיר השונות.
מצד אחד, מובן כי מהלכים דיגיטליים רחבי היקף לא היו יכולים להתקיים על ידי הממשל לבדו. מצד שני, המשמעות היא שהממשל מוותר על פעילותו במרחב האינטרנטי, ומכאן שבמידה רבה גם במרחב הממשי, לטובת מגזר פרטי עם אינטרסים מסחריים. ככל שעולה מורכבות הפיתוח הדיגיטלי, גדלה מעורבותם של גורמים חוץ שלטוניים בתהליך המשילות.
"העיר החכמה" מבקשת לשכלל ולייעל את השירותים העירוניים באמצעים טכנולוגיים ודיגיטליים. אחת הטכנולוגיות עם הפוטנציאל הגדול ביותר לשיפור שירותים אלו היא ניתוח נתוני ביג דאטה – מידע המיוצר על ידי תושבי העיר, באופן אקטיבי או פסיבי. השימוש של "העיר החכמה" בנתוני ביג דאטה מציג פרדוקס מסוים: כביכול הכוח עובר מידי הממשל לאזרחים, אך למעשה האזרחים מאבדים את השליטה לטובת חברות מסחריות.
ומה יקרה ביום בו ניהול העיר החכמה כולה יתבסס על ניתוחי ביג דאטה? עם מי ייטיבו הפתרונות שימציאו לנו מפתחי מערכות המחשוב – רובם המוחלט גברים, לבנים, אקדמאיים והייטקיסטים? היכן יוכלו להשתלב מחוסרי דיור, הורים יחידנים ומהגרים? האם האוכלוסיות שאינן תואמות לדגם התושב האידיאלי ושונות ממרבית מפתחי מערכות המחשוב עצמם, ישארו מחוץ לגבולות "העיר החכמה"? בתרחיש זה כל שינוי מרחבי יהיה חייב לההתאים למערכת הניהול המרחבית, ועל כן השונה, האחר, יהווה גורם מעכב ויתפס כמונע אפשרות לחדשנות עירונית. במצב כזה הערים יהפכו למרחבים "רובוטיים", מונעי ניתוחים סטטיסטיים. מקומות בהם ליצירתיות ולשונה אין מקום.
ואם נלך צעד אחד נוסף קדימה, כדאי לחשוב מה יקרה אם ביום מן הימים ניהול העיר החכמה יעבור כולו לידיים פרטיות ואנו נאלץ לרכוש חבילת שירותים מהחברה לניהול עירוני. מעוניין באיסוף אשפה דו-שבועי אדוני? שלם ₪49.90. מעוניינת באיסוף אשפה דו-שבועי ומנוי למוקד 106 גברתי? שלמי ₪49.90 נוספים.
יש לכם תלונה? צרו קשר עם מוקד Google (נראה אתכם מוצאים את הכתובת).
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.10.2018
יש מצב שיעניין אתכם
יש חשיבות להיות המתכננים 'גברים, לבנים'? מה עושה אשה שחורה למתכננת שונה (אם היא עובדת בגוגל למשל, שם יש אחוז ניכר של הודים).
יש בעיה בתפישה שגוזרת מחשבה לפי צבע העור והמיגדר. היפוך של הקריאה לשוויון… אבל זה לא חדש: סתירות פנימיות הן מאפיין מרכזי של האידיאולוגיה הזו.