רבות דובר, ורבות עוד ידובר, על המרחב הציבורי בהקשרים תכנוניים-אדריכליים. ובצדק. תופעת העיור המאסיבי הופכת את המרחב הציבורי לזירה מורכבת ומאתגרת מבחינת תכנונית, הקשורה להיבטים של תכנון ואתיקה, תכנון ורוח הזמן, ותכנון ודמוקרטיה. כשמתבוננים במרחב הציבורי דרך הפריזמה של העידן הדיגיטלי שבו אנו חיים, ברור שזוהי זירה בעלת פוטנציאל עצום לשינויים, בעיקר בכל הקשור בהרגלי למידה ועבודה.
מאז מהפכת המחשבים הניידים בתחילת המאה ה-21, האופן שבו אנשים עובדים ולומדים השתנה באופן רדיקלי. אם בעבר עיקר העבודה התרחש בתוך משרדים וחללים ייעודיים, הרי שהיום פגישות עבודה בבתי קפה או למידה למבחן בגינה הציבורית הן עניין שבשגרה. יותר ויותר אנשים נפגשים, עובדים ולומדים במרחב הציבורי ויוצרים תוך כדי כך עולם חדש של אפשרויות עבודה. השאלה המתבקשת היא האם – וכיצד – מגיב תכנון המרחב הציבורי למהפכה בתרבות העבודה.
90% מהזמן בחללים סגורים
בעבר, כאמור, מצב הדברים היה מוגדר: עורך דין עבד במשרד, מהנדס עבד במפעל, זבן עבד בחנות וכן הלאה. פחות או יותר לכל מקצוע או תחום עבודה היה חלל שמותאם לצרכיו, והמשותף לכולם היה עצם מיקומם בתוך חלל סגור. רוב המשרדים תוכננו כאסופת חדרים: חדרים המיועדים לעובד אחד או לכמה עובדים, מקושרים ביניהם במסדרונות.
באמצע המאה העשרים החלו לצוץ חללי עבודה פתוחים (Open Space) שיצרו מהפכה באדריכלות המשרדים ובהתאם – בתרבות העבודה. בהתחלה תוכננו תאים משרדיים (cubical) ועם השנים החללים נפתחו לחלוטין, ללא כל הפרדה ביניהם. אבל מה קורה עם השתלטות האינטרנט והטלפון החכם על חיי התקשורת והעבודה שלנו? מיקומו הפיזי של המשרד הופך לפחות ופחות חיוני ובמקרים מסוימים אפילו למיותר. אנשים עובדים בצורות, במקומות ובזמנים שונים ומגוונים.
מעבר לכך שאנחנו זמינים בכל שעה משעות היום – היבט מטריד בפני עצמו – מנקודת מבטו של "שולחן העבודה״ המצב מעולם לא היה מגוון ודינאמי כל כך: שליחת מייל דרך הטלפון הנייד בערב, מהבית או מהקולנוע, וקיום של פגישת עבודה בבית קפה או בשדרה, מתרחשים דרך קבע, לפחות בסקטורים מסוימים, ומגמות חדשות של עבודה מהבית בחלק מימי השבוע ועבודה בחללים א-פורמליים כמו מרחבי עבודה שיתופיים הולכות ומתרחבות.
ועכשיו, אחרי ההקדמה העתידנית הזו – חזרה לסטטיסטיקה: למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינוי בסביבת העבודה, באופני העבודה וגם בסוגי התעסוקה, מרבית האוכלוסייה העובדת עדיין מגיעה למבנה סגור כלשהו מדי בוקר ונמצאת בתוכו רוב שעות היום, עם גיחות החוצה לארוחת צהריים או רק בערב עם סיום יום העבודה. על פי נתונים של מועצת הבנייה הירוקה של ארצות הברית, רוב אזרחי ארצות הברית מבלים כ-90% מהזמן שלהם בחללים סגורים, כאשר חלק ניכר מהזמן הזה מוקדש לעבודה.
בין שני הקצוות הללו של עולם העבודה אנחנו עדים בשנים האחרונות לקיומה של תופעה חדשה בקרב חברות גדולות: תחת השם "אופסייט" (Off-Site) מתקיימת עבודה א-פורמלית מחוץ למרחב הקונבנציונלי של המשרד. ימי ״אופסייט״ אינם ימי צוות או ימים של גיבוש משרדי אלא ימי חשיבה המיועדים למפגשי הנהלה או לקבוצות קטנות שמחפשות מקומות יצירתיים להעביר בהם את היום. ההנחה היא שימי עבודה מחוץ למשרד מפתחים חשיבה יצירתית ומעלים את המוטיבציה לעבוד.
האם הצעד הבא הוא שימוש במרחב הציבורי כמשרד חלופי או משלים?
המעצב הספרדי אלפרדו הברלי (Alfredo Haeberli) עיצב סדרה של ספסלי רחוב שמאפשרים, מעבר לישיבה, גם אפשרויות שונות לעבודה, ללמידה ולאכילה על הספסל עצמו. אחד הספסלים נקרא המשורר, והוא מיועד לאנשים שמחפשים מקום לכתוב או לעבוד במרחב הציבורי באופן ספונטני.
דרוש: ספסל, צל וסיסמה ל-WiFi
סביבות עבודה שממוקמות במרחב הציבורי הפתוח לא יכולות להתחרות במשרדים הסגורים מבחינה טכנולוגית ומבחינת נוחות ומשאבים, ומטרתן, אכן, אינה להוציא מאפיינים של המשרד החוצה. יש להן פונקציה אחרת, ובכל זאת הן צריכות להיות מספיק נוחות ויעילות כדי שאנשים ישתמשו בהן. כדי שזה יקרה נדרש תכנון של מקום שלוקח בחשבון הצללה, רוח, טמפרטורות ובוהק של האור. בניגוד לחללי משרדים שמעוצבים לעיתים קרובות באופן כה גנרי כך שהיו יכולים להיות ממוקמים בתל אביב, ניו יורק או לונדון, תכנון של סביבות עבודה במרחב הציבורי חייב לקחת בחשבון את התנאים המקומיים. סביבות עבודה בצפון אירופה מן הסתם לא יתוכננו כמו אלה בישראל – ולכן העיצוב והתכנון המותאמים למקום חשובים במיוחד.
עיצוב המרחב הציבורי כך שיתאים לצרכי עבודה ולמידה יכול להיעשות בדרכים שונות, דרך עיצוב רהיטים ייעודיים ועד פלטפורמות ספציפיות. ישנם מרחבים או רהיטי רחוב שמיועדים לעבודה זריזה, בין חמש דקות לחצי שעה, ולעומתם ישנם מרחבים שמיועדים לעבודה ממושכת, בין שעה לכמה שעות. הההבדל בין משך זמן העבודה קריטי ומכתיב את התכנון. גורם משמעותי נוסף הוא המיקום, ולמעשה ההבנה איפה נדרשים מרחבי עבודה בעיר – במרכז העיר, במוקדי תחבורה מרכזיים או בפארקים.
פרויקט של ריהוט רחוב מעניין מגיע מספרד. המעצב הספרדי אלפרדו הברלי (Alfredo Haeberli) עיצב סדרה של ספסלי רחוב שמאפשרים, מעבר לישיבה, גם אפשרויות שונות לעבודה, ללמידה ולאכילה על הספסל עצמו. אחד הספסלים נקרא 'המשורר', והוא מיועד לאנשים שמחפשים מקום לכתוב או לעבוד במרחב הציבורי באופן ספונטני. הברלי עיצב את הספסלים כך שמצד אחד הם מאפשרים ישיבה סטנדרטית עם משענת, ומצד שני מהווים ספסל עם משטח עבודה למטרות שונות, כמו עבודה על מחשב נייד, קריאה ואכילה.
פרויקט נוסף של ריהוט רחוב הוא Nomad שעוצב על ידי חברת עיצוב צרפתית בשם Tolerie Forezienne שביקשה לתת תשובה לצורך בעבודה זריזה באמצע העיר, "על הדרך", ולטווח קצר (חמש דקות עד חצי שעה). המטרה העיקרית של הפרויקט הייתה להציע מגוון של רהיטים המיועדים לאזורי תעבורה מרכזיים (תחנה מרכזית, מרכזי קניות, אוניברסיטאות וכדומה), כך שעוברים ושבים יכולים לנוח, לעבוד ולאכול תוך כדי שהם ״מחוברים״ לרהיטים, שמשמשים להטענת הטלפון והמחשב ולתאורה.
פרויקט מעניין נוסף שמקורו בסאו-פאולו בברזיל עסק בפיתוח ביתן עבודה גנרי שיכול להיות מותקן בכל פארק עירוני. הביתן נקרא Green Coworking Space והוא מהווה מרחב עבודה פתוח וחינמי הכולל את כל התשתיות הדרושות לפגישת עבודה מאולתרת או מתוזמנת, מכונת קפה אוטומטית ו-Wifi חינם (מרכיבים שבלעדיהם זוהי סביבתעבודה שאינה ראויה לשמה), בנוסף לשולחנות, כסאות, ספקי כוח וכדומה. קונסטרוקציית הביתן מתוכננת מחומרים קלים המאפשרים הרכבה ופירוק מהירים ופשוטים. כל ביתן מתוכנן על גבי ״קביים״, כך שיהיה ניתן להרכיב אותו על סוגים שונים של משטחים ומצעים ולהימנע מגרימת נזק למרחב. ניתן גם להרכיב בביתן אביזרים נוספים כמו פאנלים סולאריים, איסוף מי גשמים, צמחייה ירוקה על הגג ועוד.
בין תכנון נוף לעיצוב פנים
כשהטכנולוגיה משחררת אותנו ממקומות עבודה פיזיים, תשומת לב צריכה להיות מכוונת לתכנון מרחבי עבודה חיצוניים. שדה אדריכלות הנוף כבר אינו מוגבל רק לעיסוק בעיצוב המרחבים העירוניים או בתכנון היחס שבין המבנים לקרקע ולנוף ובין האדם לסביבתו העירונית. במובנים מסוימים, אפשר להבחין בטשטוש בין תכנון נוף עירוני לעיצוב פנים. אדריכלות נוף נדרשת היום להתמודד עם האתגר החדש של מינוף המרחב הציבורי לשימוש הנוסף שנפתח בפניו – היותו פלטפורמת עבודה חופשית, בריאה וחינמית.
יש להודות: המודל הזה של סביבות עבודה ולמידה מתאים קודם כל למרחבים עירוניים אינטנסיביים, למרכזי ערים ולאזורי עבודה מובהקים. אבל בהחלט לא רק: מרחב מסוג כזה יכול להתאים גם למקומות אחרים ולקהלים שאינם נתפשים כ"בועות עירוניות פריבילגיות". אפשר לחשוב, לדוגמה, על הקמת מרחבי למידה בתוך חצרות בתי ספר, שם הם יכולים לשמש ללמידה א-פורמלית כמו הכנת שיעורי בית או ללמידה אישית עם מורה, אבל גם לשיעור רגיל שמתקיים בחוץ. ההצלחה של מרחב כזה היא בהתאמתו לצרכים של בתי הספר והתלמידים, מה שמוביל, שוב, למסקנה שסביבות העבודה אינן יכולות להיות אלמנטים טרומיים זהים שמוצבים בכל מקום כמו ריהוט רחוב – הן צריכות להיות מתוכננות לכל מרחב תוך מחשבה על השימוש, המיקום והגודל הספציפיים.
שאלה נוספת שעולה היא שאלת הניהול: מי יממן את המרחבים אלה ומי האחראי על תחזוקתם? כמו לגבי כל מה שקורה במרחב הציבורי וכל מה שקשור בתשתיות עירוניות, גם במקרה הזה, ללא ניהול ותחזוקה שוטפים גורלן של סביבות העבודה והלמידה מועד להזנחה ומשם הדרך קצרה לכישלון. העירייה היא הגוף המתבקש כלוקח חסות, מממן ודואג לתחזוקה שוטפת. אפשרות נוספת היא להקים מרחבי עבודה תחת חסותן של חברות מסחריות בעידוד העיריה ותוך שיתוף פעולה איתה. בכל מקרה, גם אם ממקמים את הסביבות בתוך ההקשרים הקפיטליסטיים הבלתי נמנעים, העיקרון של חינמיוּת ופתיחוּת לכולם חייב להישמר.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 02.12.2018
יש מצב שיעניין אתכם
