כשהרחובות שותקים

הכל שקט בשכונה האמריקאית הזו. האנשים, הבתים, אפילו הכלבים, ושאלות אישיות מדי הן מחוץ לתחום. אבל החולצות? החולצות מבטאות את כל מה שלא נאמר בקול – איפה למדת, איזו מוזיקה אתה אוהב, מהם התחביבים ואפילו הנטייה המינית שלך

צילום: שרון שלוסברג-דינור

חברה שרון שלוסברג - דינור

Share on email
Share on print
Share on whatsapp
Share on facebook

Shhhh, Shhhh
It's, oh, so quiet
Shhhh Shhhh
It's, oh, so still
Shhhh Shhhh
You're all alone
Shhh Shhh
…And so peaceful until

מילים :ביורק

זהו תיאור די מדויק של הרחובות בהם אני מתגוררת בימים אלו: הם מאוד שקטים, אף-אחד לעולם לא יצפור לך כשהרמזור מתחלף לירוק, אפילו אם איבדת את תחושת הזמן. למדתי זאת על בשרי כיון שזה קרה לי לא פעם ולא פעמיים. אפילו הילדים פה שקטים. לא הילדים שלי חלילה, ילדים של אנשים אחרים, ילדים אמריקאים. אני חושדת שאפילו הכלבים כאן שקטים, כמו הבעלים שלהם. לא שמעתי אפילו נביחה אחת מאז שהגעתי.

במקום שממנו אני מגיעה התנים מייללים בלילה והאנשים מייללים ביום. בכל מקום אליו אתה הולך, אנשים מדברים בקול גבוה, מלווה בתנועות ידיים נמרצות. לעיתים קרובות הם כועסים או לחוצים.

פעם מישהו נדקר למוות בגלל שביקש מכמה נערים להנמיך את הקולות שלהם בפארק הציבורי הקרוב לביתו . הוא רק ניסה להרדים את התינוק שלו.

אבל כאן, בשכונה האמריקאית שלי אין סכנה שכזה דבר עלול לקרות. האנשים כאן לא צועקים. אני חושבת שבאופן כללי הם גם לא מדברים יותר מדי. לפני כמה ימים קיבלתי משלוח שהיה שייך לשכן שלי בטעות. מאחר ורק לאחרונה עברתי לדירה הזו ולארץ הזו, שאלתי אותו כשראיתי אותו :"הי ! אתה לא הבחור מהקומה השלישית? אני חושבת שקיבלתי את החבילה שלך בטעות". זו בהחלט היתה טעות. הוא אפילו לא ענה לי, רק לקח את החבילה ומלמל משהו לעצמו לאורך המסדרון. אני פלשתי למרחב הפרטי שלו שזה אחד הדברים הכי קדושים במדינה הזו. (ילדה של חברים שלנו שגדלה במערכת החינוך כאן, ביקשה מההורים שלה אחרי ארוחת ערב משותפת, לחזור לחדר שלה כי היא זקוקה למרחב אישי -מדובר בבת שמונה). כמובן שאפשר להבין אותו – אני זרה, אדם חשוד, רוצחת סדרתית פוטנציאלית שבמקרה יצא שהיא גם אם לשלושה, כי אף פעם אי אפשר באמת לדעת …כבר קרו מקרים בעבר.

אבל בחזרה לנקודה המקורית שלי – האנשים שקטים.

הרחובות שקטים גם הם.

זה לא רק טון דיבור העדין והשקט לאוזני המזרח-תיכוניות , אלא בעיקר בגלל שאין זיהום ויזואלי:

אין מודעות ופרסומות בלתי מפוקחות, אין שלטי חוצות מבהיקים ומרצדים, החודרים למרחב הציבורי והיישר לגזע המוח. הכל נקי, מעוצב , מגונן. הכל מפוקח ברגולציה עירונית משובחת וממושמעת.

הכל עומד במקום – הבתים חמודים להפליא, צבועים בצבעי פסטל. הגנים והעצים הם הירוקים ביותר שראיתי בחיי.

הכל עומד במקום – הבתים חמודים להפליא, צבועים בצבעי פסטל. צילום: שרון שלוסברג-דינור

בארץ שלי ובעיר שלי עד שאתה מקבל רישיון לבית או לדירה שלך, המשפחה כבר הספיקה להתרחב, והתברכה בילד נוסף, או שניים (מזל טוב!) וצריך כבר לערוך שנויים בבקשה המקורית. אנשים רבים בוחרים לבנות ללא רישיון. לפעמים העמודים של המרפסת שנבנתה בחריגה ממוקמים על המדרכה הציבורית. מערכות תשתית ממוקמות על חזיתות הפונות לרחוב, צינורות דולפים ומרזבים מטפטפים על ראשי ההולכים ברחוב. לא רק שהבניה אינה בטוחה ללא פיקוח הנדסי, מדובר באקט של אלימות מרחבית נגד העיר ותושביה. נדמה כמו העיר אימצה את טון הדיבור של האנשים ברחובות חזק ועצבני.

במפגש האוריינטציה הראשון שנערך לקבוצתנו הבינלאומית ב- MIT, התבקשנו לחתום על טופס הסכמה שלא להטריד מינית (האם כל הסטודנטים מתבקשים לחתום על מסמך כזה או רק הזרים?). הוזהרנו שלא לומר דבר על הדרך בה אנשים אחרים לבושים או נראים, שום הערה בכלל (עדיף להיות בטוחים איתנו הזרים) אפילו לא מחמאות. אל תתחילו שיחה כך – "את נראית נחמד היום".

כיצד אנשים בכלל מתחילים שיחה או קשר אישי כאן? תהיתי, ואז זה הכה בי! איך לא ראיתי את קודם ?! החולצות! חולצות טי-שירט כאילו רגילות, הן מודעות הרחוב שפספסתי. הן לוח-המודעות האנושי, ספר היסטוריה מהלך. אנא הסתכלו בקנקן, תתרכזו בקנקן הוא חשוב. קנקן שמופיע במערכה ראשונה בוודאות מוזג תוכן חם במערכות הבאות.

דבר ראשון בו הבחנתי היה שאנשים רבים סביבי לובשים חולצות עם כיתוב של MIT עליהן מופיע הכיתוב הבא: או HARVARD או BOSTON UNIVERSITY. למה בעצם? אני למדתי בבצלאל. חלום חיי היה ללמוד שם ואח"כ בטכניון, שבהחלט נחשב אחד מהמוסדות האקדמיים הכי טובים בארץ ואפילו בעולם. אך מעולם לא עלה על דעתי ללבוש חולצה עם סמל המוסד עליה.

שלא לדבר על זה שאת אמא שלי, שהיתה פאשניסטה לא הייתם תופסים חיה או מתה לבושה בחולצה שעליה כתוב "אמא של טכניון". כאן זה נקרא"MIT MOM". אבל פה יש מפעל שלם של מרצ'נדייס חולצות ואביזרים אחרים, הכוללים מסרים הנוגעים לכך שהגעת ללמוד במוסד הזה והזה ושסיימת את לימודיך בהצלחה בשנת כך וכך…

חולצה מודפסת מעבירה לנו מסר. מה המסר? ובכן, לדעתי הוא -דברו איתי, תשאלו אותי על החולצה שאני לובש.

הבת שלי חזרה מיומה הראשון ללימודים בבית הספר החדש שלה, מתלוננת על שלא לימדתי אותה שום דבר על החולצה שהיא לבשה בבוקר. מה לעזאזל יכולתי להגיד על החולצה שלה חוץ מזה שהיא נראית טוב עליה (זה מותר כשיש קשר משפחתי ). "יכולת לספר לי שזו להקה מפורסמת ! אני לא מכירה אפילו את השירים שלהם!" מסתבר שהבנות שבאו להתחבר איתה בקפטריה, שאלו אותה על הלהקה, רק שהיא באותו הרגע, בכלל לא שמה לב לכך שיש כיתוב על החולצה.

עכשיו אני נזכרת באדם שרדף אחרי לאורך כל שדה התעופה. הי! הוא קרא, גם את סיימת בקולג' של ניו מקסיקו בשנת 2000? הבת שלי גם סיימה באותה שנה! אולי אתן מכירות? רק כעת אני מבינה שמעצב החולצה שקניתי ב"פוקס" לפני כמה שנים, חיפש כנראה איזה לוגו אמריקאי מגניב לחולצה שתיראה אמריקאית ונתקל במקרה בקולג' הנידח הזה. החולצה הודפסה בסין, שולחה לישראל, נדדה איתי לאמריקה והנה אני במרדף חי בשדה תעופה. צירוף מקרים משעשע למדי. כמה חבל, האיש היה מאוד מאוכזב לגלות את הסיפור האמיתי (והמשעמם) על החולצה שלי.

אנשים מספרים את הסיפור האישי שלהם באמצעות מה שהם לובשים, זה לא חדש. צבע השיער, פירסינג, קעקועים, חליפות וחולצות טי-שירט. ההבדל הוא שכאן באמריקה, מה שכתוב לך על החולצה באמת חשוב. החולצה מספרת על האדם, האישיות שלו, איפה הוא למד, לאיזו מוזיקה הוא מקשיב, מהם התחביבים שלו ובמקרים מסוימים גם על דיעות פוליטיות והעדפות מיניות (כל מה שאסור לומר או לא ראוי לשאול ישר בפנים).

אפשר ללמוד הרבה על בן-אדם מלקרוא מה כתוב על החולצה שלו. אני למשל גיליתי שהשכן שלי מהקומה השלישי רץ במרתון בוסטון. אמנם זה היה לפני 20 שנה ועשרים קילו, אבל עובדה שהרגע הזה היה חשוב לו כי הוא שומר את הזיכרון ונוצר את החולצה. אולי בפעם הבאה שאני אראה את השכן אני אדאג לציין בשיחה שהפעילות הכי סדרתית שלי זו ריצה בבקרים.

חולצות יכולות לספר שאנשים מסוימים למדו באוניברסיטאות מסוימות. העובדה הזאת לבדה יכולה לגלות את המעמד החברי כלכלי של המשפחה, וזה בסיס טוב להתחלת שיחה בבר ואולי להגיע לגביע הקדוש של מוסדות הקודש ישר אחרי מרחב אישי: נטוורקינג!

אז מסתבר שלמרות הכל, הרחובות לא שקטים בכלל. המודעות החיות הולכות ביננו, מדברות על עצמן ללא הרף. רק צריך לדעת להקשיב.