"נגן לי את השיר שסבא שלי היה שר לי… איך הוא הולך?", אמרה בחורה צעירה לנגן אקורדיון ממוצא רוסי שניגן במרכז הכרמל בחיפה, וזמזמה שיר של פעם. הוא הקשיב לרגע והחל להפליא בנגינתו תוך שהוא מסתכל עליה. היא נסחפה לצלילים, עצמה עיניה והצטרפה בשירה לנגינה. עיניה הצטעפו ונמלאו דמעות וכשסיים אמרה לו "תודה" מרוגשת, הניחה כמה שקלים במזוודת האקורדיון שלו וחזרה להמולת הרחוב אחוזת סערת רגשות.
התבוננתי בהתרחשות מהצד, מתפלאת מהחיבור שנוצר בסביבה שבה כל אחד עסוק בענייניו. במציאות היום יומית ברחובות ישראל, לא מובן מאליו כי יווצר דיאלוג בין נגן רחוב לעוברת אורח אקראית, ואף העצירה להקשבה איננה עניין שבשגרה עבור רובנו. נגני הרחוב במרחב הציבורי פוגשים אותנו בתוך הדינמיות של החיים העירוניים, מבקשים תשומת לב לנגינתם שנבלעת בתוך שאון ההמון. העיר איננה מכוונת את תושביה להאזנה לנגני הרחוב ורק מעטים שמים לב אליהם ונעצרים. אם כן, מה גורם לנו להתייחס ולפנות מספר רגעים להאזנה לנגינתו של נגן הרחוב? איכות הנגינה אינה בהכרח הגורם המעודד עצירה והקשבה, כפי שמוכיח הניסוי המפורסם, זוכה הפוליצר, שנערך על ידי כתב ה"וושינגטון פוסט" ג'יין ווינגרטן. הוא ביקש לבדוק את תגובת הקהל בבוקרו של יום עבודה כשנגן הכינור האגדי ג'ושוע בל מנגן יצירות של באך בווירטואוזיות מדהימה בכניסה לאחת מתחנות הרכבת התחתית ההומות ביותר בוושינגטון. בל ניגן על כינור בשווי ארבעה מיליון דולרים כשהוא לבוש בבגדים פשוטים ומתוך יותר מאלף אנשים שחלפו על פניו, אישה אחת בלבד זיהתה אותו ומעטים עצרו להאזין. הניסוי הזה העלה את המסקנה, שגם כאשר הערך המוזיקלי בלתי ניתן לערעור, רוב עוברי האורח גילו אדישות מוחלטת ופירשו את הימצאותו של הנגן כסוג של מטרד שדורש נדיבות בזמן ובכסף. חדשות ערוץ 2 עשו ניסוי דומה בשנת 2012, כשהציבו את צ'לן הפילהרמונית אנריקה מלץ לנגן במקומות מרכזיים בתל אביב, ובחנו את היחס כלפי נגינתו, כמות העוצרים וסך כל הכספים שאסף בנרתיקו. הוא אסף סכומי כסף נאים, אולם לא הצליח לקבץ סביבו קהל. למרות זאת, חלק ניכר מהמעט שעצרו להאזין לקונצרט שנקרה בדרכם אכן הבחינו באיכות נגינתו ללא קשר למידת חיבתם למוזיקה קלאסית.
על אף ההיסטוריה הענפה של תרבות נגינת הרחוב והימצאותן של הופעות רחוב רבות בקרנות הרחובות, ניכר כי כיום קידום נגני הרחוב נעשה בעיקר מתחת לאדמה, במסדרונות האין סופיים של הרכבת התחתית. הפרויקט (Music Under New York (MUNY , פרויקט מוזיקה ואמנות שמנוהל על ה-MTA, רשות התחבורה שאחראית על הסאבוויי הניו יורקית, עורך יום אודישנים מרוכז במהלכו מוענקים אישורי הופעה לכמה עשרות אמני ונגני רחוב בעשרים נקודות הפזורות בתחנות השונות.
מתחת לקרקע: אודישנים ורישיונותמופעי רחוב הינם חלק מהמרקם האורבני כבר מאות שנים. בשפה העברית אנו חסרים את שם הפועל המגדיר נגן ואמן רחוב, אולם בשפה האנגלית המונח busker, המתייחס לאמני הרחוב למיניהם, הופיע לראשונה בלונדון ב-1860. שורשיו מגיעים מהמילה הספרדית buskor, שמשמעותה לתהות ולחפש את מזלך. פרשנותה דאז והיום בשפה הספרדית קשורה גם לזנות, אולם בשפה האנגלית המונח busking התבסס כמציג קשת רחבה של הופעות רחוב. במאה ה-19 ניתן היה לצפות במגוון הופעות של נגני רחוב – החל ממשפחות נוודים שמופיעות בחוצות הערים בשירה וריקודים, דרך נגן יחיד שעליו כלי נגינה רבים עליהם הוא מנגן סימולטנית, ועד הופעות המציגות טיפולים רפואיים באמצע העיר. על אף ההיסטוריה הענפה של תרבות נגינת הרחוב והימצאותן של הופעות רחוב רבות בקרנות הרחובות, ניכר כי כיום קידום נגני הרחוב נעשה בעיקר מתחת לאדמה, במסדרונות האין סופיים של הרכבת התחתית. הפרויקט (Music Under New York (MUNY , פרויקט מוזיקה ואמנות שמנוהל על ה-MTA, רשות התחבורה שאחראית על הסאבוויי הניו יורקית, עורך יום אודישנים מרוכז במהלכו מוענקים אישורי הופעה לכמה עשרות אמני ונגני רחוב בעשרים נקודות הפזורות בתחנות השונות. למטרו של פריז יש מנהל אמנותי, שאחראי להעניק רישיונות ל-300 נגנים המבקשים לבדר את חמשת מיליון העוברים מידי יום בתחנות הרכבת השונות. רמת ההופעה הנדרשת היא גבוהה מאוד, ולאורך תקופה של עשרה ימים נבחנים כאלפיים אמנים, שמתחרים האחד בשני על רישיון נכסף להופיע בתחנות הרכבת התחתית הנחשבות, ביניהן ה-Châtelet. רק כ-150 מהרישיונות ניתנים לאמנים חדשים. הרישומים של האנרדגראונד של לונדון מעידים על כך שנגני רחוב מופיעים בתחנות ובמנהרות בכמות מצטברת של יותר ממאה אלף שעות שנתיות מול 3.5 מיליון נוסעים. בהתבסס על הממצאים הללו, הוחלט לפני כ-12 שנים למסד את ההופעות ברכבת התחתית ולהעניק אחת לשנתיים רישיונות לאמני רחוב. גם הם, כמו חבריהם הצרפתים והאמריקאים, צריכים לעבור אודישנים שבהם נבחרים מתי מעט הזוכים להופיע בעמדות הפופולריות. כיום רשימת ההמתנה לאודישנים עומדת על כמה אלפים, ונערכים ניסיונות לשכפול המודל הזה ברכבת תחתיות אחרות בעולם. בלונדון, מיסוד התופעה מתבטא לא רק בבחירת נגני הרחוב אלא גם בסימון מרחבי של הסביבה בה מופיע הנגן, באמצעות חצי עיגול שעשוי ממדבקת ויניל. לכאורה זהו סימון פשוט אך הוא בפועל מעגן את נוכחות הנגן במרחב בין ההמון המתרוצץ מכיוון לכיוון, ומייצר עבורו לגיטימציה ותחימה נחוצים.
מעל לקרקע: קנסות והתנכלויותומה קורה ברחובות הערים, מעל לפני הקרקע? באופן פחות ממוסד ומאורגן, ערים מרכזיות אחרות בעולם, כמו למשל לוס אנג'לס, פראג ודבלין, מאשרות לנגני הרחוב שלהן להנעים את זמנם של התושבים ברישיון. לעיתים, הדבר נעשה תוך מגבלות שונות. כך, למשל, עיריית דבלין החליטה השנה על הגבלת הווליום ל-80 דציבלים, ואת אורך זמן הנגינה לשעתיים בלבד.היוזמות העירוניות הללו חשובות ומקדמות את מעמדם של אמני הרחוב, אך מביאות לכך שאלפי נגנים נותרים ללא רישיון או מקום נגינה, שתפיסתו היא כישרון בפני עצמו, והם נאלצים לכתת רגליהם מעל ומתחת לאדמה כדי למצוא קהל ולקושש מעות בעבור נגינתם, תוך כדי בריחה מהשוטרים והתמודדות עם התנכלויות מצד נגנים אחרים ותושבים. כתוצאה, המקומות בהם מופיעים נגני הרחוב חסרי זהות והגדרה ברורה ככאלו ה"שייכים" לאמנים. השינוי האמיתי ביחס לחשיבותם עבור המרחב הציבורי מגיע מכיוון הנגנים עצמם וקהל המאזינים המעריץ שלהם. בברלין לדוגמה, נגני הרחוב חווים קשיים רבים כשהם מנגנים בעיר – הם מודרים מהמרחב הציבורי על ידי הרשויות ונקנסים כדרך קבע. כמה מנגני הרחוב הקימו קבוצה בשם Berlin Street Music שמטרתה לאגד נגני ואמני רחוב, אנשי דעת קהל, פוליטיקאים מקומיים, אנשי עסקים ופעילים חברתיים שמעוניינים בשגשוג תרבות הופעות הרחוב בברלין. מנהלי הקבוצה מבקשים לשפר את התדמית של נגני הרחוב ולחזק את התקשורת ביניהם לרשויות, מתוך תפיסה כי התקנות העירוניות יכולות לשפר את מצבם של הנגנים, במידה והם ישולבו בתהליך קבלת ההחלטות. בקנה מידה גלובלי, ה- Busking Project פועל תחת הסיסמה: make money ,gain fans, avoid arrest. הפרויקט מאגד אמני רחוב ומעריצים, מתוך מטרה לעודד את הופעות הרחוב החינמיות. האתר של Busking Project משמש כמעין ארגז כלים מקוון: לאמנים, הוא מספק מידע לגבי אפשרויות הופעה בערים בעולם ומאפשר להירשם להופעה במקומות שונים. למעריצים, מהצד השני, האתר מספק מפת עולם בה רשומים כ-1500 אמני רחוב, כך שהם יכולים להכיר את האמנים הסמוכים אליהם גיאוגרפית וגם לפנות אליהם ישירות ולהזמין אותם להופעות. הפרויקט נולד מתוך החוויה האישית של מייסד הפרויקט, ניק ברואד, או יותר נכון של השותף שלו לדירה, צ'ן קונג, נגן כינור שניגן במשך 24 שנים בסאבוויי הניו יורקי. קונג היגר לארצות הברית עם הכשרה מוזיקלית ענפה, אבל בחר שלא לנגן בתזמורת, מאחר ולא רצה שיכתיבו לו מה לנגן ואיך, כמו בארץ מוצאו בסין. הוא ראה בנגינה בתחנות הרכבת התחתית כלי לתקשורת עם העוברים ושבים, אך נאלץ לעזוב את ניו יורק בגלל דוחות והטרדות מצד נוסעים ואמני רחוב אחרים. ברואד, ששאב השראה מסיפורו של קונג, ממידת המחויבות שלו לנגינה ברכבת התחתית ומעוצמות הקשרים האנושיים האקראיים שנוצרים כתוצאה מנגינתו המופלאה, החליט להקים את הפרויקט שמהווה עבור אמני הרחוב מקור מידע ותמיכה. בהתבסס על הרעיונות של ויליאם וויט, הוא טוען שלאמני רחוב יש את היכולת לשנות את הדרך בה אנשים מגיבים למרחב ותופסים אותו.
היוזמות העירוניות הללו חשובות ומקדמות את מעמדם של אמני הרחוב, אך מביאות לכך שאלפי נגנים נותרים ללא רישיון או מקום נגינה, שתפיסתו היא כישרון בפני עצמו, והם נאלצים לכתת רגליהם מעל ומתחת לאדמה כדי למצוא קהל ולקושש מעות בעבור נגינתם, תוך כדי בריחה מהשוטרים והתמודדות עם התנכלויות מצד נגנים אחרים ותושבים.
ברחובות שלנונגני הרחוב אינם חלק אינטגרלי ממערכת קבלת ההחלטות המוניציפלית בישראל. הסיפור שבתחילת הכתבה הינו רק דוגמה למאות סיטואציות אנושיות מרגשות ומעוררות מחשבה המתרחשות חדשות לבקרים בין נגני רחוב לקהל ארעי במרחב הציבורי. בערים הגדולות, חיפה, תל אביב וירושלים, מתחילים להפנים את חשיבותם של נגני הרחוב לסביבה אורבנית ידידותית ומזמינה, אולם יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שנגני הרחוב ייחשבו כנכס תרבותי ראשון במעלה. בחיפה לדוגמה, עורכים פסטיבלים המשלבים הופעות רחוב, אך כלפי נגני הרחוב הרבים הממלאים מידי יום את הכרמל, רחוב הרצל ומקומות נוספים בחיפה נותרים ללא חסות עירונית. באופן דומה, גם עיריית ירושלים עורכת הקיץ סדרה של מופעי רחוב במרכז העיר. זוהי התחלה טובה, אולם ירושלים מלאה באמני רחוב לאורך כל ימות השבוע וחודשי השנה, שלא מקבלים את תשומת הלב הראויה מבחינה מוניציפלית ולא משווקים כנכס תרבותי משמעותי שהם יכולים להיות עבור העיר. הנגנים מתפרסים באזורים שוקקים לפי עיקרון של "כל הקודם זוכה" ולא כחלק מגישה עירונית כוללת. לרוב, מאפשרים להם להופיע באין מפריע, אולם לא נפרסת עליהם חסות משמעותית של הרשויות, שתמצב אותם כמהותיים עבור המרחב הציבורי הירושלמי. בתל אביב הותקנו בשנים האחרונות תקנות המסדירות את הופעות הרחוב מתוך הכרה בתרומת אמני הרחוב ל"עושרה התרבותי של העיר ותושביה ולשמחת החיים בה". בתקנות הללו נמנים מקומות בהם מומלץ לנגני רחוב להופיע וכללים שעל פיהם הנגנים צריכים לנהוג בזמן הופעתם. זהו צעד חשוב, אך גם במקרה זה העירייה לא תומכת מספיק במיצובם של הנגנים כנכס ראשון במעלה שיכול להוסיף נופח רלוונטי ל "עיר ללא הפסקה". את המצב הזה מנסות לשנות יוזמות שתומכות בנגני הרחוב מגיעות מהנגנים ומקהל המעריצים. כך, לדוגמה, ZE.ZE, ארגון חברתי שמייצר תוכן ופרויקטים חברתיים-עסקיים ייחודים, הקים בשנת 2012 את פילהרמונית הרחוב, הרכב מוזיקלי שמאגד נגני רחוב מכל רחבי הארץ בניהולה של המוזיקאית תום דרום. ההרכב נולד לאחר שחברי הארגון הסתקרנו לגבי נגני הרחוב המנעימים את זמנם בהמולה העירונית וביקשו להכיר אותם ואת צרכיהם טוב יותר. כיום חברי ההרכב מוזמנים להופעות באירועים וחגיגות, ומופיעים יחד עם אמנים ישראלים מהשורה הראשונה.
ברמה האישית, כמעריצה גדולה של נגני רחוב וכחלק מרצון להפוך את נוכחותם ללגיטימית וכתורמת למרחב הציבורי, עיצבתי את TENUTO, מערכת שמבקשת להבליט את נגן הרחוב בחלל העירוני, להעלות מודעות כלפיו ולאפיין את אזור ההופעה שלו כבמה ראויה להתקבצות קהל מסביבה. מערכת ה-TENUTO (הוראה מוזיקלית המציינת החזקת תו במלואו) ניתנת להתאמה ערים שונות בהתאם למאפייניהן, מיתוגן ודרישותיהן. במקביל למערכת במרחב העירוני, עוצב גם אתר אינטרנט הקורא לנגנים להירשם במרחבי הנגינה השונים ומאפשר לתושבים ותיירים להכיר אותם טוב יותר.
מהלכים רבים נוספים צריכים להינקט על מנת שעיריות שונות בארץ ובעולם ימנפו את הפוטנציאל הגלום בנוכחותם של נגני הרחוב. בראש ובראשונה, יש לתת לגיטימציה ציבורית להופעתם במרחב הציבורי בכל ימות השנה, במקביל ליצירת אזורי הופעה מתאימים. מלבד מההנאה של העוברים ושבים, אזורים כאלו יגבירו את כבודם האישי ואת רווחתם הסביבתית והפיננסית של הנגנים, כמו גם יתרמו לתדמיתן של הערים. אלו רק ירוויחו מהפיכת מרחבים ציבוריים לבמה אחת גדולה ומכילה. ולסיום, מה קורה כשנגן הרחוב מופתע על ידי המבצע המקורי?
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב-24.08.2015
יש מצב שיעניין אתכם
