"הבה נתפלל למען מועדון הכדורגל סנדרלנד ולמען העיר שלנו.
אלוהינו, עזור לנו להבין את משמעות הכדורגל לקהילה שלנו. […]
הדרך אותנו באהבתנו לעירנו ולמועדון שלנו. […]
כי הצלחת הקבוצה שלנו,
מובילה להצלחתה ולשגשוגה של העיר שלנו.
אמן"
התפילה הזו, אמיתית לגמרי, נישאה בדרשה בכנסייה בעיר סנדרלנד, אנגליה, ובסגנונה הדרמטי מלמדת על הקשר ההדוק בין מועדון הכדורגל המקומי לקהילה ולעיר (עוד על כך בסדרה התיעודית Sunderland 'Til I Die). אבל לא מדובר במקרה ייחודי. ספורט בכלל, וכדורגל בפרט, הם חלק בלתי נפרד מהתרבות והזהות המקומית בערים רבות ברחבי העולם. אבל איזה מקום הם תופסים במרחב העירוני? מה ניתן ללמוד ממיקומם של מגרשי הספורט ביחס למוקדים עירוניים אחרים? האם נעשה בהם שימוש נוסף מלבד לאימונים ומשחקים? ואיך כל זה משפיע על העיר, ועל האוהדים ועל הקבוצה?
ספר לי מהי עמדתך הפוליטית או דתך – ואומר לך מהו מועדון הכדורגל שלך
ספורט הוא לעולם לא רק ספורט. האנתרופולוג קליפורד גירץ טען שבמערכת תרבותית כמו ספורט, ובעיקר בכדורגל, ניתן לזהות הקשר דתי. ואכן בתרבויות מסוימות לא הותירו זאת ברמה הסמלית, והעניקו לכדורגל מעמד של דת – לא פחות. כך למשל במקרה של הכנסיה המרדוניאנית, שסוגדת לכוכב הארגנטינאי דייגו מראדונה, הזכור יותר מכל בזכות השער שהבקיע במונדיאל 1986 בעזרת ידו. אותו הגול זכה לכינוי "יד האלוהים" ובכנסייה שנושאת את שמו טקס החתונה נערך על מגרש דשא וכולל הבקעת שער עם היד.
ישנן מדינות בהן מועדוני כדורגל מזוהים עם דתות או זרמים דתיים מסוימים. זהות זו נובעת לרוב מתהליכים דמוגרפיים והיסטוריים באותה מדינה, או מזהותם של בעלי המועדון או שחקנים חשובים בו בעבר או בהווה. לדוגמה, אייאקס אמסטרדם החלה להיות מזוהה כ"קבוצה של היהודים" כששניים מכוכביה בשנות ה-50 היו יהודים, ומעט היהודים שנותרו במדינה אחרי המלחמה הזדהו עם המועדון. יש הגורסים שזהות זו טופחה כבר בשנות ה-30 עקב מיקומו של האצטדיון בסמוך לשכונה היהודית בעיר.
החוקר בנדיקט אנדרסון הגדיר "קהילה מדומיינת" כ"קבוצת אנשים גדולה המאוחדת סביב רעיון מלכד אשר גורם לה לפעול כקהילה, כאשר בפועל לא בהכרח קיים קשר בין החברים בקהילה ולעיתים הם אף אינם מכירים זה את זה". אנדרסון קשר בין קהילות אלו להולדת והתפשטות רעיונות לאומיים, ואוהדי כדורגל הם דוגמה טובה לכך. תחת שלטון פרנקו, הקטלונים לא הורשו לדבר בשפתם, ובמשחקים של ברצלונה נגד ריאל מדריד היו פרצי לאומיות בדמות דגלים, סמלים וקריאות בקטלאנית. משחק טעון בין הקבוצות דינמו זאגרב והכוכב האדום בלגרד במאי 1990 אף היה אחד הזרזים למלחמות הבלקן עם התפרקות יוגוסלביה (אוהדים קיצונים של הכוכב האדום בלגרד לקחו חלק בטיהורים אתניים במהלך המלחמה), וגם מהומות האביב הערבי במצרים קשורות ליריבות בין מחנות אוהדים ולמשחק כדורגל טעון בו נהרגו עשרות אוהדים.
בעיר בה יש שני מועדוני כדורגל או יותר, רווח שהתושבים מזדהים עם המועדון המייצג את השכונה או הרובע שלהם. כך בגלאזגו, סקוטלנד, קיים מאבק בן עשרות שנים בין שתי הקבוצות הגדולות בעיר, "סלטיק" הקתולים ו"ריינג'רס" הפרוטסטנטים. המאבק בין אוהדי הקבוצות השונות אף גבה אבדות בנפש במהלך השנים, ועד סוף שנות ה-90 היה נפוץ המנהג של פיזור אפר של אוהדים שנפטרו באצטדיוני הקבוצות.
בישראל באופן היסטורי ההזדהות עם מועדוני הכדורגל השונים הייתה בהתאם לשיוך האידיאולוגי-פוליטי שלהם. כך, הפועל היה משויך להסתדרות ולסוציאליסטים (הפועל ת"א הייתה שייכת להסתדרות העובדים עד שנות ה-90) ובית"ר לתנועה הרוויזיוניסטית. אך הקפיטליזם וההפרטה של מועדוני כדורגל רבים טשטשו את הזהות האידיאולוגית והפוליטית של המועדונים וכיום פחות בולט שיוך אוהדים למועדון על רקע זה.
מגרשים ואצטדיונים אף זוכים לא פעם להקבלה למוסדות דת. במאמרו Roger Federer as Religious Experience, הסופר דיוויד פוסטר וולאס מכנה את אצטדיון הטניס בווימבלדון כ"מכה של המשחק" ו"קתדרלת הטניס" – דימויים שגורים גם בהתייחס למגרשי ספורט אחרים.
לצפות במשחק ממרפסות הבתים
המשמעות החברתית והתרבותית של מועדוני הכדורגל ניכרת. אבל מה לגבי ההשפעה המרחבית שלהם?
כבר בתקופת יוון ורומא העתיקה נבנו היכלים גדולים לתחרויות ספורט ובידור. אלו כללו את ההיפודרום, התיאטרון והאמפיתיאטרון. האירועים שנערכו במבנים אלו כללו קרבות גלידיאטורים, ציד חיות בר, מירוצים, הצגות וכמובן הוצאות להורג. הם סיפקו בידור להמונים (מכאן מקור הביטוי "לחם ושעשועים"), וממיקומם של מבנים אלו במרכזי הערים העתיקות או בקרבתם, אפשר ללמוד על החשיבות שהייתה להם בחיי היומיום של התושבים.
הכדורגל המודרני התפתח במאה ה-19 בבתי הספר הפרטיים באנגליה (כגון אטון, אוקספורד וקיימברידג'), וככזה היה משחק של ג'נטלמנים, בו השתתפו העשירים שיכלו להרשות לעצמם ללמוד במוסדות אלו. המגרשים היו בשטחי בית הספר, ולשם היו מגיעים הצופים כשנערכו משחקים בין המוסדות. הפיתוח המהיר של מסילות הברזל בשנות ה-40 של המאה ה-19, הביא את המשחק למקומות רחוקים יותר, ומהר מאוד הוא התפשט והפך למשחק של מעמד הפועלים. המהפכה התעשייתית, שגרמה לעיור מהיר וקיבעה את שעות הפנאי של הפועלים, תרמה גם היא, ומועדוני הכדורגל שצצו קיימו משחקים במגרשי קריקט ואתלטיקה קיימים.
את מורשת הכדורגל המקומית קיבלנו מהמנדט הבריטי. טורנירים ומשחקי כדורגל נערכו תדיר בין שחקנים מקומיים לחיילים בריטים שהוצבו כאן ועם קום המדינה החלו להיבנות אצטדיונים חדשים. שמות כמו "הבאסה", "האורווה", ימק"א ו"הקופסה" הפכו שגורים בפי אוהדי כדורגל בעשורים הראשונים למדינה. ובדומה לעת העתיקה, גם אצטדיונים אלו נבנו בסמוך למרכזי הערים והיו מוקפים בשכונות מגורים. למעשה, ברבים מהם ניתן היה לצפות במשחקים ממרפסות הבתים שסביבם. הקירבה הפיזית יצרה את החיבור בין מועדוני הכדורגל לבסיסי האוהדים שלהם.
אך החל משנות האלפיים, האצטדיונים הישנים, שישבו על קרקעות יקרות ואטרקטיביות, החלו להיהרס והפכו לנדל"ן בדמות שכונות מגורים חדשות. במקומם הוקמו מגרשים חדשים ומודרניים, אלא שבניגוד לעבר, הם הוקמו בשולי הערים, רחוק ממרכז העיר ולעיתים רחוק מאזורי המגורים. אם בעבר ניתן היה ללכת ברגל אל האצטדיון (או לראות את המשחק מהמרפסת), הרי שהיום הם ממוקמים בקצה העיר, בסמוך לאזור תעשיה או פארק. ואם במקרה יש שכונת מגורים קרובה, לרוב מדובר בשכונה חדשה ופרברית שהוקמה בשולי העיר. כך לדוגמה, סביב אצטדיון נתניה ניתן למצוא אזור תעשיה, קניון ואת כביש מס' 2, אבל יש גם שכונת מגורים בסמוך לו. אך בשיא הניתוק מחזיק כנראה אצטדיון הברפלד בראשון לציון, הממוקם ליד אגם ופארק, הסופרלנד, מרכז מסחרי והרבה חול. שכונת המגורים הקרובה אליו נמצאת מצידם השני של נתיבי איילון.
מהר מאד הכדורגל התפשט והפך למשחק של מעמד הפועלים. צילום: כדורגל שפל
על חשיבותה של הקרבה לדשא
בספרו קדחת דשא מתאר ניק הורנבי איך בגיל 30 וקצת החליט שהוא הולך להיות סופר, ועבר לגור בקרבת האצטדיון של ארסנל, אותה הוא אוהד. ואכן אצטדיונים בכל העולם מהווים מוקד משיכה לאוהדים שמצטרפים לקהילה המתגוררת סביבם. בכל פעם שאצטדיון ותיק נהרס, משהו בשכונה ובמרקם העירוני סביבו מת איתו. לעיתים האצטדיון הוא חלק מהזהות של השכונה יותר משמזוהה עם העיר (לדוגמה קריית אליעזר בחיפה וצ'לסי בלונדון), והמראות של תושבים יוצאים מבתיהם ונוהרים למגרש הם שכיחים ברחבי העולם. העברתו של המגרש לשולי העיר מרחיקה אותו מבסיס האוהדים של הקבוצה המקומית, ועשויה לפגוע באוהדים הצעירים, שבהיעדר תחבורה ציבורית נאותה לא יכולים להגיע לצפות במשחקים. יותר מכך, עבור ילדים הגדלים בשכונות חלשות בקרבת האצטדיון המגרש מהווה תקווה לצאת מהעוני ומאפשר להם להתאמן ולשחק. כך לדוגמה, כל שחקני הקו הקדמי המפורסם של "אייאקס הגדולה" – קייזר, קרויף וסווארט – גדלו במרחק קילומטר וחצי מהאצטדיון.
כשחושבים על הסיבות להוצאת האצטדיונים ממרכזי הערים, מוזכרים מטרדי רעש ותאורה, אך נראה שהסיבה העיקרית היא תחבורתית. אם במדינות מפותחות אצטדיונים מוקמים בקרבה לתחנות רכבת, מטרו או מרכזי תחבורה, הרי שבארץ רק לאחרונה התחילו לחשוב בכיוון, ואצטדיונים שנבנו בשנים האחרונות מוקמו בסמוך לתחנת רכבת (סמי עופר בחיפה ואצטדיון נתניה, לדוגמה), או שתכנון מערכות תחבורה חדשות, כדוגמת הרכבת הקלה בגוש דן, התווה את הקווים בסמוך למגרשים קיימים (אצטדיון בלומפילד, לדוגמה).
ועדיין, קיומם של רוב משחקי הכדורגל בסופי השבוע מקשה על ההגעה אליהם בתחבורה ציבורית, ורבים מסתמכים על הרכב הפרטי. אפילו למשחקים המתקיימים במוצאי שבת לאו דווקא ניתן להגיע בתחבורה ציבורית בשל השעה בה חוזרים לפעול הרכבות והאוטובוסים. וכך, גם אצטדיונים חדשים מוקפים במאות רבות של מקומות חניה (יש לציין שזה נובע מתקן החניה הארצי שאושר ב-2016).
התוצאה היא שאותם מבנים גדולים, עומדים רוב הזמן נטושים, מוקפים בחניונים מיותמים ובשממה הפרברית הסובבת אותם. מבני ציבור אלו שמארחים משחק או הופעה פעם בשבועיים בערך, עומדים כפילים לבנים בשאר הזמן, ובמקום להיות סמל ומקור גאווה לעיר, הם מנציחים בעיקר את המוות הפרברי של סביבתם.
האצטדיון כמשאב עירוני
אבל אפשר גם אחרת. במקומות אחרים בעולם אצטדיונים הם מבנים רב תכליתיים, הכוללים מוזיאון, מסעדות, מסחר ועוד, ומקיימים פעילות מגוונת בתוך האצטדיון וסביבו. באצטדיונים באנגליה וספרד, לדוגמה, מוצעים סיורים מודרכים במבנים המושכים תיירים מכל העולם, והמסחר סביבם פורח. כך לדוגמה אצטדיון הסנטיאגו ברנבאו במדריד, שנמצא באזור שוקק חיים בו משרדים ומסעדות, אך גם מלונות וחיי לילה, או פיינוואי פארק האייקוני בבוסטון שנמצא בקרבת אחת השכונות המבוקשות בעיר. מחקרים אף מצביעים על כך שלמרות שאצטדיונים לא בהכרח מיטיבים עם כלכלת העיר או המחוז, ברמת השכונה בקרבת האצטדיון הם עשויים דווקא להביא לפיתוח כלכלי ולעליית ערך נכסים. דוגמאות להחייאת שכונות בעקבות הקמה של אצטדיונים ניתן למצוא בפיטסבורג, פנסליבניה ובסיאטל, וושיגנטון, שם בניית שני אצטדיונים תרמה להתחדשות אזור הדאונאטון של העיר.
ומשפט על הופעות: בעוד בכל העולם אצטדיוני ספורט משמשים גם לקונצרטים גדולים של עשרות אלפי צופים, ומספקים חוויה ויזואלית ואקוסטית נהדרת, בארץ רוב ההופעות הגדולות מתקיימות בפארק הירקון, בצפיפות גדולה ובזוויות צפייה בלתי אפשריות, ורק מיעוטן מתקיים באצטדיונים, ובטח שלא החדשים בהם. וחבל – סמי עופר או בלומפילד החדש יכולים לספק חווית קונצרט אדירה.
מבדיקה של 36 האצטדיונים הפעילים בישראל, עולה כי כמעט כולם הם בבעלות הרשויות המקומיות בתחומן הם ממוקמים, ורובם ככולם נבנו ושופצו בעיקר מכסף ציבורי. כך לדוגמה, עלות ההקמה של אצטדיון סמי עופר הסתכמה בכ-600 מיליון ₪, עלות בנייתו מחדש של אצטדיון בלומפילד הגיעה ל-500 מיליון ₪, והקמתו של אצטדיון טוטו טרנר הייתה כ-250 מיליון ₪ – כאשר חלק ניכר מכספים אלו מגיע מכיסה של הרשויות המקומיות. כמובן שלרשות המקומית יש אינטרס לממן את הקמתם של מבנים חדישים ומודרניים, שייתרמו גם למיתוג העיר וליוקרתה. "לחם ושעשועים", כבר אמרתי? נראה שהרשויות המקומיות מעדיפות לזרוק כסף ציבורי, שלא תמיד יש להן, על מבנים גרנדיוזיים שברוב הזמן עומדים כפילים לבנים, במקום (אולי) לתעל אותו לחינוך, תברואה ושיפור רווחת תושבי העיר.
עד מתי קורונה 2020?
משבר הקורונה השפיע על כלל ענפי הספורט באופן שחרג הרבה מעבר למגרשים ומתקני האימונים. בעקבות התפשטות המגיפה, הופסקו משחקי הכדורגל וכל פעילות של ספורט מאורגן ברחבי העולם. הליגות הושבתו ותחרויות שתוכננו לקיץ כמו אליפות אירופה והמשחקים האולימפיים נדחו ל-2021 (בפעם הראשונה בהיסטוריה שהמשחקים נדחים). בישראל כפתה הקורונה פגרה של שלושה חודשים בליגת העל, הפגרה הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. כך, עבור רבים מאיתנו, המשבר הבריאותי פגע בשני עוגנים מהותיים בחיים – העבודה והכדורגל – והותיר אותנו בחוסר ודאות לגבי העתיד.
עם זאת, עם חזרת הקבוצות לפעילות סדירה ניתן להניח שהאוהדים יצבאו על האצטדיונים, לא משנה באיזה מצב הם יהיו והיכן ימוקמו, כל עוד הקבוצה שלהם משחקת. ככה זה בספורט. עם זאת, יש לקוות כי הרשויות המקומיות וגורמים נוספים המעורבים בתכנון ובינוי אצטדיוני ספורט יראו את התפקיד הקהילתי, החברתי והכלכלי שלהם עבור השכונה והעיר כולה – וישנו את הגישה הרווחת למקמם הרחק הרחק מהלב הפועם של העיר. ובתקווה שהספורט, אצלנו וברחבי העולם, יחזור לשגרה במהרה. כי בסופו של דבר, הוא זה שמאפשר לנו להרגיש שאנו חלק מקהילה וממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. שמאפשר לנו להתרגש עד דמעות ולצעוק במלוא הריאות. ועד אז, יאללה מכבי!
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.06.2020
יש מצב שיעניין אתכם
אחלה נושא, רק חבל שאתם דוחפים סוציאליזם למוח של אנשים בלי שום קשר להקשר של המאמר