פעם, לא כל כך מזמן, כשעוד היה כאן משא ומתן והמילה 'שלום' עוד היתה קיימת בלקסיקון, שאלת ירושלים נדחקה תמיד הצידה. העיר ירושלים נחשבת לכל כך נפיצה, כך שמנהיגים הגיעו לפעמים למשא ומתן ללא עמדה רשמית לגביה. תצלומי אוויר מרוחקים שימשו כעזרים הטכניים לפתרון שאלות מפתח בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף מתכנן או אדריכל לא לקח חלק בתכנון מתווים להסדר טריטוריאלי בין הצדדים. קרן לי בר-סיני ויהודה גרינפלד-גילת מסטודיו SAYA מבקשים להפוך את התפיסה הזו על פיה. יחד עם חן פרקש ושלי ריבקינד, הם קוראים להתחיל מהנקודה המסובכת והנפיצה ביותר. יתרה מכך, כבר עשור, בר סיני וגרינפלד-גילת טוענים שכדי לפתור את שאלת ירושלים צריך לערב במשא ומתן אנשי מקצוע – מתכננים ואדריכלים – שיוכלו לספק תשובות מרחביות לבעיות מרחביות.
מה הצית את הפרויקט?
במקביל לתחילתו של פרויקט הגמר שלנו בפקולטה לאדריכלות בטכניון החלה בנייתה החד-צדדית של גדר ההפרדה כתגובה לאינתיפאדה השניה. לפרויקט השאפתני הזה היו משמעויות גיאופוליטיות מרחיקות לכת ולמרות זאת לא נשמעה אף תגובה לעניין מקרב האדריכלים בארץ. לאור השתיקה המדאיגה, החלטנו, יחד עם שותפתנו איה שפירא, לחפש דרך בה אדריכלים יכולים לתרום לשיח ולהביא את יכולותיהם לשולחנות המשא ומתן ולפתרון הסכסוך. לא חיפשנו משעול ביקורתי, לא פעלנו ממחאה או כהתרסה, אלא מרצון כן ומקצועי ולהציע פתרונות ברי-קיימא לגבול שלנו עם הפלסטינים. בתחילה הפרויקט עורר מחאה גם בקרב מורינו. עם הזמן, התבשל לכדי הדגמה של מקטע גבול המצוי בסמוך לשער שכם של העיר העתיקה. בחרנו אתר הממוקם על התפר העירוני ומתוכנן להיות חלק מכל גבול עתידי שיחצה את ירושלים. הפרויקט שלנו היה מעין זום-אין מרחבי להמחשת הסדר מדיני בעיר. בדקנו ההיתכנות של גבול עירוני מבחינה מרחבית והתעמקנו בסוגיות משנה שנגזרות מכך, למשל: איך אפשר לממש הפרדה בצורה טבעית במקום שקו הגבול עובר בו ממילא ולא במקום שהקו כפוי על המציאות? איך להפוך את מעבר הגבול לפעולה עירונית טבעית כמו כניסה לרכבת תחתית? ואיך לחבר מעברי גבול לתשתית של רכבת קלה שתשמש גם את מזרח העיר? פיתחנו מעבר גבול שבו ההפרדה היא פונקציונלית ולא רק מדינית, לדוגמה מעבר בין רכבות ישמש מעבר בין המדינות. גם מבחינה חזותית ומרחבית בדקנו איך אפשר להטמיע את הגבול כחלק מהפרדה עירונית שאנו מורגלים אליה ביום-יום, באמצעות שילוב הגבול באלמנטים בנויים, קיימים, שנראים לנו נייטרליים, כמו הפרדה בין שני צידי כביש שהיא טבעית לנו כבני אדם.
אנחנו עושים שימוש בכלי ייצוג אדריכליים, וממחישים בהדמיות את התכניות כדי לתת ממשות לרעיון, ומצד שני מפתחים אותו לכדי פרוט לא על מנת לבנות את המציאות אלא כדי לשנות את ההחלטה על המציאות. כדי לעצב את ההחלטות של ראשי הממשלה ומקבלי ההחלטות.
למה בחרתם דווקא בירושלים – המקום הכי קשה אולי, המקום שמשאירים אותו תמיד לסוף במשא ומתן?
אנחנו חשבנו כי נכון להתחיל בירושלים בגלל שתי סיבות: כי זוהי הסוגיה הקריטית ביותר של ההסכם, וכי הפוטנציאל של המקום הזה הוא הגדול ביותר. הסדר קבע שלא יוכל להתממש בירושלים עלול להוריד לטמיון הסכם שלום – והסדר קבע שמתוכנן במסמכי וורד, או תצלומי אויר, ולא לוקח בחשבון את המציאות בשטח, לא יוכל להצליח.
בנוסף, כעיר גדולה ומרכזית לישראלים ולפלסטינים גם יחד, ירושלים תהיה הזירה העיקרית בה יתחככו ישראלים ופלסטינים זה בזה ביום-יום שלאחר ההסכם. ההפרדה והחיבור, חד הם במקרה הזה. על כן מלאכתו של זה המתכנן הסדר קבע בירושלים מחייבת לתת את הדעת לא רק על הפרדה אלא על חיבוריות משמעותית ונכונה. המלאכה שלנו כמתכננים היא להמחיש ולתכנן איך לפרש מרחבית את הצורך הזה, וזוהי דרך מאד ייחודית לפרקטיקה אדריכלית. כדי להמחיש שלום, אנחנו מייצרים תכניות של רעיון, ולאו דווקא של בינוי. אנחנו עושים שימוש בכלי ייצוג אדריכליים, וממחישים בהדמיות את התכניות כדי לתת ממשות לרעיון, ומצד שני מפתחים אותו לכדי פרוט לא על מנת לבנות את המציאות אלא כדי לשנות את ההחלטה על המציאות. כדי לעצב את ההחלטות של ראשי הממשלה ומקבלי ההחלטות.
כלומר, במילים אחרות, אתם מנסים להפוך את העתיד הזה, של חלוקת העיר, לפחות מפחיד?
כן. אנו עוזרים לדמיין ולהמחיש את האפשרי. להרחיב בדמיונו של אדם, בליבו של אדם, את היכולת להגיד: אני יכול לראות הסדר קבע שנראה כך. אני רואה את הדימוי הזה, ואני אומר לעצמי: לשם צריך לכוון את הדברים, כך זה יוכל להראות. אך אנו סבורים שהתכנון המרחבי עושה עוד משהו מעבר להמחשה. תפקידו גם לשדר היתכנות, אך גם לזרוע תקווה במקום החשש, ולהרחיב את האפשרויות בדמיונו של הציבור. חלק מהקושי של הציבור להבין מדוע ההסדר הוא טוב הוא מה שהם מכירים עד עתה, שהוא באמת מאוד מדכא. יש כאן עבודה משמעותית לעשות.
הפרויקטים השונים שפיתחנו עם השנים, אגב, שימשו בעבר בתהליכי משא ומתן. הניו יורק טיימס פרסם כי אולמרט הראה לעבאס באנאפוליס תכניות שלנו לפתרון הגבול בירושלים, באזור צומת האמריקן קולוני לאורך כביש 60 (כביש 1). החשיפה הזו, הרגעים הללו בין מנהיגים בהם נולדת אפשרות להסדר מרחבי, היא מבחינתנו המוטיבציה להמשיך הלאה. כמה פעמים נפגשים שני מנהיגים לבדם במהלך משא ומתן? מעט מאד. ובפגישותיהם הנדירות, במה הם עוסקים? הם דנים במתווי ההסכמה כלליים, במשיחות גדולות מאוד. והנה מצא לו דימוי אדריכלי-מרחבי דרך לשולחן הזה. הדמיה של מעבר גבול, שכביכול שייכת לסוף התהליך, לבוקר אחרי החתימה, הנה, היא הדרך בה ממחיש מנהיג לעמיתו את חזונו לירושלים. זו המשימה שלנו. להביא את האדריכלים לעולם פתרון הסכסוכים, ולהפוך את המרחב לסוגיה משמעותית בפתרונם. לתפיסתנו, זה אבסורד, שמדובר בסכסוך מרחבי, המתרחש במרחב, מסתבך במרחב, ושהפתרון שלו יהיה במרחב, ועדיין – אין גיאוגרפים, אין מתכננים ואין אדריכלים שמעורבים בגיבוש ההסדר. יש עורכי דין לרוב, דיפלומטים ופוליטיקאים כמובן, אבל אין אדריכלים ומתכננים. זו פשוט שערוריה. אין שום סוגיה עקרונית אחרת שהיו מפקירים אותה ממומחים.
אז איך אתם, כמומחים, מסתכלים על הגבול בצורה אחרת? מה הקריאה שלכם הוסיפה, שלא היה קיים קודם לכן?
העבודה שלנו יצרה תשתית תכנונית ומאגר של תכניות ופתרונות ליישומו של הסדר קבע. מבחינת ההשקפה שלנו, חידשנו כמה דברים. ראשית, ההבנה הרבודה של המציאות. הקו העירוני בירושלים שורטט על בסיס קו עפרון לא מחודד במפה בקנה מידה מאד גדול. זה לא מאפשר הבנה של המציאות. מאז התקדמנו לשרטוט הגבול העתידי על גבי תצלום אוויר במקרה הטוב, ואולי על מפית נייר במקרה הפחות טוב. דבר שני, אנחנו רואים את הצורך במימוש גבול בירושלים כהזדמנות לעיצוב עירוני, כהזדמנות תכנונית. זה הופך את האילוץ הזה על פיו. זו מבחינתנו הזדמנות לפעול בעיר, לראות מה העיר צריכה, מה נכון לשני הצדדים. דבר נוסף שאנו עושים זה להנחיל את ההבנה שקו הגבול הוא לא סימטרי. גם אם מתווים קו גבול אחד, יש לו משמעויות אחרות לגמרי במזרח ובמערב העיר. התפקיד שלו אחר, כי הרצף האורבני הפלסטיני שונה מהישראלי. למשל בירושלים, הרצף האורבני הפלסטיני מרוכז בכיוון צפון-דרום (ציר רמאללה-בית לחם). לעומתו, הרצף הישראלי נשען על זיקתה של ירושלים מערבה לכיוון תל אביב.. כל פעולה מרחבית על הגבול אינה סימטרית, ולאור זה גם ההצעות שלנו שונות עבור כל אחד מהצדדים.
דבר נוסף שאנו מקדמים הוא אמצעים להטמיע ו"לנרמל" את הגבול לתוך העיר. דרך רהיטים עירוניים יותר קונבנציונליים, ובאמצעות פעילויות עירוניות יותר יומיומיות. למעשה איך הפרוגרמה יכולה להפוך לגבול ולצמצם את תפישתו.
אבל למה בכלל לנרמל את הגבול? למה לטשטש אקט פוליטי כל כך משמעותי?
משום שאם אנחנו מתייחסים להפרדה כמשהו פרקטי, כמו למשל בין רציפים של רכבת תחתית, היא פחות מפחידה, פחות מאיימת, ואפשר לממש אותה יותר בקלות. בשדה התעופה של באזל, בצד אחד נמכר הקפה בפרנקים שוויצרים, ובקומה שניה אחרי שעוברים קיר מסוים, כבר משלמים על הקרואסון ביורו, כי שם זוהי צרפת. בבאזל אין לגבול הזה קונוטציה רעה או מאיימת. להיפך. המקומיים חוגגים את הבינלאומיות של העיר הזאת והיא באמת מופלאה. אז למה שזה לא יקרה גם פה? אז מה אם זה גבול? הוא לא חייב להיות מאיים. הוא יכול להיות לגמרי פרגמטי. ויתרה מכך, כמה מופלא יהיה היום בו יהיה כה פשוט לעבור את הגבול בין פלסטין לישראל.
הגבול ומעבריו יתאימו למציאות של הפרדה, יוכלו להתנהל בדרגות שונות של סגירות ופתיחות, ויוכלו גם להיטמע חזרה במרקם העירוני ביום בו הגבול יהיה מציאות פחות מוחשית. יש מקומות, נגיד בין אוסטריה לגרמניה, שאפשר לראות בהם תחנות גבול קטנות ולא מאוישות, אבל הגבול במציאות שלהם כבר כמעט לא רלוונטי. אנחנו תמיד חושבים מה המעבר עצמו עשוי להפוך להיות עוד עשרים שנה, שלושים שנה, בתסריטים פוליטיים שונים.
התכנית שאתם מדמיינים מיועדת לזמן שלום או לזמן מלחמה, היא מציעה גבול סגור לגמרי או כזה שמאפשר מעבר ? האם יש כמה תסריטים
הנחת היסוד בבסיס העבודה שלנו היא שכל פתרון מרחבי חייב להתאים למצבים משתנים להתאים לאורך זמן. הגבול ומעבריו יתאימו למציאות של הפרדה, יוכלו להתנהל בדרגות שונות של סגירות ופתיחות, ויוכלו גם להיטמע חזרה במרקם העירוני ביום בו הגבול יהיה מציאות פחות מוחשית. יש מקומות, נגיד בין אוסטריה לגרמניה, שאפשר לראות בהם תחנות גבול קטנות ולא מאוישות, אבל הגבול במציאות שלהם כבר כמעט לא רלוונטי. אנחנו תמיד חושבים מה המעבר עצמו עשוי להפוך להיות עוד עשרים שנה, שלושים שנה, בתסריטים פוליטיים שונים.
באמריקן קולוני, למשל, תכננו מעבר להולכי רגל שכל צד שלו – הישראלי והפלסטיני – מעט שונה. אז בצד הישראלי, כביש 60, המקום הוא קצה עירוני, וכל המרחב סביב מעבר הגבול תוכנן לפי תפיסה של קצה, כמעין פארק, עם מסעדה, בתי קפה וכו'. בצד הפלסטיני המעבר ממוקם באופן מאד מרכזי לחיי היום-יום במזרח העיר בלב ירושלים הפלסטינית. באזור הזה קיים מחסור חמור מאוד בשטחי ציבור ובמקומות קהילתיים. על כן מעבר הגבול תוכנן לספק את אותם שירותים קהילתיים ופארק ציבורי. הגשר שמחבר בין שני הצדדים מייצר חיבור שלא קיים היום בין חלקי עיר המרוחקים שנות אור זה מזה מבחינה תרבותית.
אתם לוקחים בחשבון גם אופציה של נתק, אם המצב הביטחוני והפוליטי יסלים?
כמובן שמעברי הגבול שלנו יתנו מענה לכל מצב בטחוני. יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שאת שני צדיה של ירושלים לא יהיה ניתן לנתק היות שמבחינת תעסוקה ומסחר שני החלקים הם כל כך מחוברים, ארוגים אחד בשני שהנתק יהיה הרסני. מובן שמבחינה טכנית ניתן יהיה לסגור את המעבר, אך השאלה כאן היא בעצם איך אנו משלבים ביטחון בתוך העיר בצורה נכונה? מתוך הנחה שבגבול יהיו הרבה סידורי ביטחון, איך אנחנו יכולים להצניע את הביטחון, כך שהמעברים מתאפשרים בקלות, כך שהנוף ההיסטורי נשמר כמו שהוא.
בכל מקרה, אנחנו לא בעד התנהלות מתוך פחד וחרדה, בטח לא במרחבים עירוניים רגישים. כך לא מתווים חזון , היות שחרדה היא לא מדיניות. צריך להבין באופן יסודי ממה אנו חוששים ומה אנחנו מנסים למנוע, ויותר מכך- מה היינו רוצים לעודד ולאפשר, ולייצר תכנון שמתווה זאת.
ירושלים השתנתה מאז שהתחלתם את הפרויקט. העיר לא בדיוק מה שהיא היתה לפני עשר שנים. גם מבחינה פיזית, הרכבת הקלה יצאה לדרך, גדר ההפרדה היא כבר עובדה שטח, כבישים חדשים הוקמו. איך אתם מגיבים לזה? אתם מעדכנים את התכניות שלכם בהתאם למציאות המשתנה
נכון שכעת יש רכבת קלה, ושכשהתחלנו לעבוד היא עוד היתה בגדר תכנית. אין ספק שידרשו שינויים. אבל השאלה היא איך מתאימים את התשתיות הקיימות למצב הפוליטי תכנוני הרצוי, ולא ההיפך. ביום פקודה אפשר יהיה לחשוב לא רק איך מחברים את התשתיות אלא מעבר לכך – איך משתמשים בהן באופן יותר נכון כך ששני הצדדים ירוויחו. איך מזרח העיר תוכל ליהנות יותר מן הרכבת הקלה?
בנוסף לכך, מרבית העבודה שלנו לאורך השנים נעשתה בשיתוף עם אדריכלים ומתכננים פלסטינים. הם לא רוצים לחשוף בדרך כלל את שמותיהם, אבל בכל פרויקט תכנוני גדול יש שותפים פלסטינים שעמם אנו משתפים פעולה. כשדיון הופך למקצועי, יש פתרונות להכל. אם הסוגיה נשארת פוליטית אז היא נפיצה ואי אפשר לפרק אותה. אבל אם הבעיה היא מקצועית, וחושבים איפה נכון שהקו הזה יעבור, או מה נכון לעיר הפלסטינית, מה נכון לעיר המערבית, איפה נכונים החיבורים, אז אפשר להגיע להרבה מאוד הסכמות – והגענו אליהן. לא תמיד בדרך קלה אבל הגענו אליהן. זה מאוד מעודד, ואנחנו משוכנעים שברגע שתהיה נכונות פוליטית להגיע לפתרונות, הסכסוך יהפוך לרשימה של אלפי סוגיות בנות פתרון.
אתם אופטימיים או פסימיים בנוגע לעתיד?
המציאות באמת מאד מתסכלת לעיתים, אך אנחנו חייבים להיות אופטימיים. איך היינו קמים אחרת בבוקר ועושה את העבודה הזאת? כשהתחלנו את העבודה הזאת אנשים הסתכלו עלינו ואמרו: אתם עוסקים במדע בדיוני, וכמה שנים לאחר מכן חומרים שלנו משמשים בתהליכי משא ומתן. פחד אינו מדיניות וגם תקווה היא לא תכנית. צריך להגיע בפרגמטיות להישגים. אם רוצים שמשהו ייצא טוב, אז צריך לתכנן אותו, צריך לחזות איך הוא יהיה, ולהגיד איך הוא צריך לקרות, זה לא יקרה במקרה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 08.06.2015
יש מצב שיעניין אתכם
