אחד הסרטים שהכי אהבתי בתור ילד היה האלמנט החמישי. מעבר לעובדה שמדובר בסרט אקשן כיפי ומלא הומור, ישנה תמונה ספציפית ממנו שנצרבה בתודעתי: ניו יורק של המאה ה-23. רצף צפוף ובלתי נגמר של גורדי שחקים, כמה גשרים שמחברים ביניהם, ובעיקר – אינספור מכוניות מעופפות שטסות בתזזיתיות משוגעת במרחב העצום שבין הקרקע לבין צמרות הבניינים (כשחושבים על זה, אני מניח שזה דומה לחוויה של הרבה אנשים שהגיעו לניו יורק בפעם הראשונה). אבל בעוד שניו יורק של האלמנט החמישי מהווה רקע מושלם למרדפי מכוניות מעופפות, היא לא מצטיירת כעיר שנרצה לחיות בה. אדרבה, היא נראית כמו עיר שנרצה לברוח ממנה.
מאז ומעולם ערים נחשבו כמרכזים של צפיפות, זיהום, לכלוך ופשע. הדימוי הזה נוצר במידה רבה בעקבות המהפכה התעשייתית וההאצה של תהליך העיוּר שהגיעה בעקבותיה. בתרבות המערבית מוכרים במיוחד רשמיהם של יוצרים בריטיים מהתקופה הוויקטוריאנית כמו צ'ארלס דיקנס, שחי בלב ליבה של המהפכה וצפה כיצד כל עולמו משתנה לנגד עיניו.
מלונדון של דיקנס, דרך לוס אנג'לס של בלייד ראנר או היא, ועד לסי-הייבן של המופע של טרומן, העיר ממשיכה להוות לא רק את המרחב המרכזי בו מתרחשות עלילותיהן של ספרים, סרטים, וסדרות, אלא מעין דמות בפני עצמה; מצב עניינים שמגדיר ומעצב את תנאי הפתיחה והבחירות האפשריות של הדמויות בסיפור. כביטוי מרחבי של התרבות האנושית, העיר העתידית מציעה לנו הזדמנות לדמיין כיצד תראה האנושות בעתיד. האם הטכנולוגיה תשתלט על חיינו? האם משבר האקלים יימחק את האנושות? או, אולי, האם נחייה באוטופיה בלי מלחמות, מחלות, ועוני?
זירה מרכזית שבה מתקיים הדיון בבעיות חברתיות ובדרכים לפתרונן היא הקולנוע. בשיאו, הקולנוע, כמו כל צורת אמנות אחרת, מציב לנו מראה ומצביע על הבעיות ואי-הצדק שבחברה שלנו, ובה בעת גם את דרכי הפעולה האפשריות כדי לתקן אותם. מכיוון שרוב בני האדם בעולם חיים בסביבות אורבניות, אין זה מקרה שהעיר, כמרחב בנוי ומוחשי, הופכת לתפאורה שבה מתרחשות עלילותיהן של סרטים רבים. בטור זה אבקש לבחון את הדימוי של העיר העתידית בקולנוע באמצעות חמישה סרטים שעושים זאת בצורה מעוררת מחשבה.
https://www.youtube.com/watch?v=fQ9RqgcR24g
העיר כסיוט מודרניסטי
הסרט מטרופוליס של פריץ לאנג משנת 1927 הוא קלאסיקה על-זמנית, המציגה את אחד הדימויים העוצמתיים ביותר של עיר העתיד, ומהווה ככל הנראה אב-טיפוס לסרטים דיסטופיים. כאחד הסרטים האילמים הראשונים שהופקו באורך מלא, סרט זה נחשב לפורץ דרך בקולנוע בכלל, ובז'אנר המדע הבדיוני בפרט.
בשנת 2030, העיר מטרופוליס מחולקת בין תעשיינים עשירים ופועלים עניים. העלילה סובבת סביב בנו של מתכנן / מנהל העיר, המתאהב בנביאה ממעמד הפועלים. אותה נביאה חוזה את הגעתו הקרובה של גיבור שיציל את מעמד הפועלים מתנאי המחייה הנוראיים שלו. כפי שאפשר להבין מתיאור קצר זה, הסרט מציג ביקורת מרקסיסטית לא מתנצלת כלפי העיר.
תפקידה ואופייה הכלכלי של העיר נמצאים במרכז הסרט. בתפקידה כמרכז של ייצור, העיר מהווה את המקום שמייצג את הדיכוי והניצול של מעמד הפועלים, לצד היותה המקום שמאפשר צבירת הון וחיי מותרות על ידי המעמד הגבוה. ההבדלים בין המעמדות מוצגים בסרט הן דרך אורח חייהם והן דרך סביבות המגורים והפעילות שלהם. כך, בזמן שהפועלים עובדים בפרך במשך שעות במפעלים עצומים מתחת לאדמה, הבורגנים חוגגים ונהנים על גגותיהם הירוקים הרחק במעלה גורדי השחקים של העיר.
העיר מטרופוליס היא סיוט מודרניסטי: רצף אינסופי של מגדלים עצומים שמסתירים את השמיים ואוטוסטרדות רחבות עם אלפי כלי רכב שממהרים ממקום למקום. אין זכר בסרט לרחובות עירוניים או לאנשים שהולכים, רוכבים, משחקים, או נחים בהם. העיר היא מרכז ייצור ותו לא. אין חברה, אלא אוסף אינדיבידואלים מנוכרים מעבודתם ומסביבתם. שאלות רבות עולות מצפייה בסרט זה: מהי מטרתה של העיר? עבור מי העיר? האם העיצוב העירוני מיטיב עם כל תושביה? כיצד חלוקת העבודה באה לידי ביטוי במבנה הפיזי של העיר? מהו תפקידם של מתכננים עירוניים? ומהם הפרמטרים שבעזרתם אנחנו מגדירים מהי עיר טובה – ביצועיה הכלכליים של העיר או רווחת תושביה?
https://www.youtube.com/watch?v=gdtZv3XROnc
פרבר עתידני היפר-ריאליסטי
86 שנים אחרי הפרמיירה של מטרופוליס, העיר היא עדיין מרכז המאבק בין המעמד הגבוה לנמוך בסרט אליסיום של ניל בלומקאמפ מ-2018. במובן זה אליסיום הוא המשך ישיר של הנושאים שהועלו במטרופוליס. בשנת 2154, כדור הארץ מזוהם, מלא מחלות, ונמצא במצב של פיצוץ אוכלוסין. בזמן שהעניים חיים בערים ההרוסות ברחבי העולם, העשירים חיים בתחנת החלל 'אליסיום', בטוחים מכל סכנה. עלילת הסרט סובבת סביב מקס, אסיר משוחרר ופועל פשוט, שמנסה להגיע לאליסיום כדי להציל את חייו ואת חיי אהוביו.
כאשר הם שטים בחלל מסביב לכדור הארץ, העשירים חיים בסביבה שונה משאר האנושות. הם מנותקים פיזית מהעניים, ולא חולקים אותה עיר כמו במטרופוליס. גודלה העצום של תחנת החלל 'אליסיום' מאפשר לייצר סביבת מחייה פרברית עתידנית היפר-ריאליסטית, עם אחוזות גדולות, בריכות שחייה ושירותים יוקרתיים אחרים. העשירים ב'אליסיום' חיים באוטופיה – בלי עוני, מלחמות, או מחלות. מנגד, העניים בכדור הארץ – וספציפית, בלוס אנג'לס, שם מתרחשת עלילת הסרט – חיים בתנאים קשים ונלחמים באופן יומיומי על המעט שיש להם.
שלא כמו מטרופוליס, אליסיום צולם בערים אמיתיות ולא באולפן. עם שימוש מינימלי בגרפיקה ממוחשבת, ערי העתיד שאנחנו רואים בסרט הן למעשה ערי ההווה. לוס אנג'לס של 2154 היא למעשה רובע איצטפלפה (Iztapalapa) במקסיקו סיטי, ואילו 'איליסיום' צולמה בוונקובר ובאחד מהפרברים העשירים של מקסיקו סיטי. עובדה זו מזכירה את הציטוט המפורסם של הסופר וויליאם גיבסון: "העתיד כבר כאן – הוא פשוט לא מחולק באופן שוויוני".
איליסיום מוסיף לשאלות שעולות מהצפייה במטרופוליס תהיות לגבי נושאים עדכניים יותר כמו שינוי האקלים, הגירה, ועירוניות בלתי-פורמלית. בנוסף, הסרט עוסק בסוגיות יומיומיות כגון גישה לטיפול רפואי, אטימותה של מערכת המשפט, ותנאי ההעסקה של עובדים.
https://www.youtube.com/watch?v=oIBtePb-dGY
הקולנוע, כמו כל צורת אמנות אחרת, מציב לנו מראה ומצביע על הבעיות ואי-הצדק שבחברה שלנו, ובה בעת גם את דרכי הפעולה האפשריות כדי לתקן אותם.
העיר כטורף אקטיבי
בעוד ששני הסרטים הראשונים הציגו עתיד עירוני דיסטופי, הסרט ערי טרף של כריסטיאן ריברס מ-2018 מוסיף שכבה נוספת של מציאות פוסט-אפוקליפטית. כך, אם מטרופוליס ואיליסיום אמורים להציג תחזיות שמבוססות על מגמות כלכליות-חברתיות שהתקיימו בזמן צילומם והוו השראה עבורם, ערי טרף מציג בפנינו מצב עניינים מומצא לגמרי.
מתישהו במאה ה-21, קונפליקט עולמי בשם "מלחמת שישים הדקות" השמיד את מרבית האנושות, כאשר השורדים התארגנו מחדש לערים ניידות. אותן ערים ניידות משוטטות ברחבי מה שנקרא פעם אירופה בחיפוש אחר משאבים. לצורך כך, הן צדות ובולעות ערים קטנות יותר. העלילה סובבת סביב הֶסטר, מתנקשת במנוסה, וטום, שוליה של היסטוריון בעיר לונדון, במסעם לעצור את סגן ראש עיריית לונדון מלהשיג את הנשק שהשמיד את מרבית האנושות בתחילת המאה ה-21.
לטעמי, סרט זה, שנכשל בקופות ואצל המבקרים, מציג את הדימוי המקורי ביותר לעיר העתידית. במקום לצייר את העיר כמקום סטטי במרחב שמושך אליו אנשים, סחורות והון, הערים עצמן הפכו לטורפים אקטיביים וניידים שמחפשים אחר טרפם. גודלן וניידותן של הערים בסרט נותנים להן הילה צבאית שמזכירה נושאות מטוסים. זה לא מפתיע, אם כך, שלפילוסופיה הפנימית של המציאות בסרט קוראים "דרוויניזם מוניציפלי".
הסרט מעלה שאלות רבות ביחס למעמדן של "ערים גלובליות", וחשיבותן הגוברת אל מול מדינות בכלכלה העולמית במציאות של גלובליזציה. בזמן שהן מהוות מרכזים של הון ועושר, ערים אלו מחזיקות בנוסף גם "בטן רכה" של אוכלוסיות שוליים מועטות הכנסה, שמבצעות את העבודה הקשה שמאפשרת, בונה ומתחזקת את הדימוי הנוצץ והיוקרתי של אותן ערים.
ייתר על כן, אין זה מקרה שמכל הערים בעולם, לונדון נבחרה לגלם את הנבל בסרט. לונדון, העיר הגלובלית הראשונה, המטרופוליס של האימפריה הבריטית שבה "השמש לעולם אינה שוקעת", היא הסמל לכוחו של הקולוניאליזם, ולכן גם משמשת כמטרה של ביקורות פוסט-קולוניאליסטיות רבות.
https://www.youtube.com/watch?v=-MOSgmEjYU4
עיר טכנולוגית, מגוונת ותוססת – תחת הסוואה
כסרט ה-18 של היקום הקולנועי של מארוול, הפנתר השחור של ראיין קוגלר מ-2018 סובב סביב סיפורו של טצ'אלה, נסיך הכתר של הממלכה האפריקאית ואקאנדה, ומאבקו נגד בן דודו נג'אדקה על כס המלכות לאחר מותו של אביו של הראשטו. למרות שסרטי מארוול נחשבים על ידי רבים ליצירות "נמוכות" בעלות ערך בידורי בלבד, הפנתר השחור הוא דוגמה לסרט שהצליח לשבור את הסטיגמה הזו ולהעלות למודעות סוגיות חברתיות כבדות משקל. למרות שהסרט מתרחש בציר זמן מקביל למאה ה-21, עיר הבירה של וואקנדה, בירנין זאנה, היא עיר סופר-מתקדמת מבחינה טכנולוגית, המוסתרת מעיני העולם במעמקי הג'ונגלים של אפריקה.
העיצוב העירוני של בירנין זאנה שונה מאוד מכל תיאור אחר של ערים עתידניות שנבחנו עד כה. ממבט ראשון, דרך הצילומים האוויריים של העיר, אנחנו יכולים לחשוב שבירנין זאנה היא עוד דוגמה גנרית לעיר עתידנית: מבנים חלליים ופוסט-מודרניים המוקפים בירוק, כשלמעשה, ההפך הוא הנכון.
להבדיל מהערים בסרטים הקודמים, אנחנו רואים עיר חיה ותוססת, עם מספר סצנות שנערכות ברחובות העיר. הרחובות אינם מרוצפים, אין להם מדרכה או מִסעה, וכל משתמשי הדרך חולקים אותם. בנוסף, הרחוב הוא בקנה מידה אנושי, מלא בפעילויות כלכליות ואינטראקציות חברתיות; עם הולכי רגל ותחבורה ציבורית זה לצד זה, ובלי אף רכב פרטי באופק.
ביקום הקולנועי של מארוול, ממלכת ואקאנדה מסתירה מהעולם את זהותה האמיתית ואת הטכנולוגיה המתקדמת שברשותה. מבחוץ היא נדמית כמו עוד אומה אפריקאית כושלת, אך מבעד להולוגרמות הסוואה מתקדמות, מתקיימת בשלווה ובהרמוניה ציביליזציה מתקדמת. כך, בסאבטקסט, מתקיים דיון לגבי תפיסת העליונות של המערב / העולם הראשון / העולם המתועש כלפי מדינות בדרום הגלובלי. במקביל, בירנין זאנה מכילה ריבוי של סגנונות חיים ודרגות שונות של פיתוח טכנולוגי. החל באוהלים פשוטים של רועי צאן בשולי העיר, דרך מרכז העיר הצפוף עם בנייניו הנמוכים, וכלה בגורדי שחקים שמהווים בעצמם ערים אנכיות קטנות.
https://www.youtube.com/watch?v=ngFfsT-WnCs
עיר מזערית להצלת כדור הארץ
להבדיל מהפנתר השחור, הסרט לחיות בקטן של אלכסנדר פיין מ-2107 עבר מתחת לראדר ולא זכה להצלחה בקופות או לביקורות מהללות. לחיות בקטן הוא סרט מדע בדיוני שהוא גם סאטירה פוליטית חריפה. בבסיס הסרט עומד הרעיון שבעתיד הלא כל כך רחוק, מדענים נורווגים יפתחו דרך למזער אנשים לגודל של עשרים ס"מ. מטרת הכיווץ הוא הקטנה של כמות האנרגיה, המשאבים, והמרחב הפיזי שאנשים צורכים, והצלת העולם ממשבר שינוי האקלים.
העלילה סובבת סביב פול סאפרנק, מרפא בעיסוק במפעל לעיבוד בשר, שמחליט לעבור את הליך המזעור עם אשתו. החלטתם להתמזער הגיעה רק לאחר שהם גילו שהונם יהיה שווה פי עשרה יותר, וכך הם יוכלו להפסיק לעבוד ולחיות את חיי המותרות שתמיד חלמו עליהם. כמו בעולם "הרגיל", אנחנו רואים שקיימות צורות עירוניות שונות בעולם המזערי. המקום המבוקש ביותר לחיות בו הוא "עולם הפנאי" (“Leisure Land”) – שנראה כמו פרבר אמריקאי יוקרתי עם וילות גדולות, פארקים רחבים, קניונים, ושירותים יוקרתיים אחרים. צורת המחייה הזו מאפשרת לבורגנים לחיות את החלום האמריקאי מבלי לשלם את המחיר הסביבתי שלו.
עם זאת, ככל שאנשים מתכווצים והופכים עשירים (יותר), יש צורך במעגל נוסף של אנשים שיספק את כל השירותים שהם צורכים. כך, לצד הווילות המפוארות, קיימים ב"עולם הפנאי" גם צמודי-קרקע קטנים יותר בשולי העיר למעמד הפועלים, וגם שיכונים בלתי פורמליים למעמד הנמוך. צורות המגורים המוכרות האלה הן תוצאה של הכלכלה הניאו-ליברלית וכוחות ההסְחָרָה (קומודיפיקציה) שמעצבים כל פן בחיינו. זו לא הייתה מטרתם של המעדנים הנורווגים שהמציאו את התהליך הזה. הם, אגב, עדיין חיים בכפר המקורי שלהם באחד הפיורדים של הנורווגיה, הרחק משאר האנושות.
זהו סרט על משבר האקלים. הוא מציג ביקורת חריפה כנגד התגובה האיטית של האנושות אל מול המשבר הקיומי שהיא עומדת מולו. רמת החיים של העולם המתועש – החלום על הבית הפרטי בפרבר הירוק, מרכזיות הרכב הפרטי, ותרבות הצריכה שמקיפה את הכל – אינה בת קיימא, וחייבת להשתנות כדי לעצור את שינוי האקלים.
https://www.youtube.com/watch?v=0se_xAiVAm0
העיר העתידית מלמדת אותנו על ההווה
חמשת הסרטים הללו, לצד רבים אחרים, מדגימים שהקולנוע הוא מדיום יוצא דופן ביכולתו להציג חזיונות דמיוניים בצורה ויזואלית ומוחשית. כדימוי קולנועי, העיר מוצגת כמרחב כלכלי-חברתי-סביבתי קשוח, לא סלחן, ואף מסוכן. העיר העתידית בקולנוע מזקקת לתוכה את אותן מגמות שמטרידות אותנו כיום, לוקחת אותן לקצה ההגיוני, או הבדיוני, שלהן ונהפכת לתמרור אזהרה.
על ידי מיקום סיטואציות חברתיות ואישיות בקונטקסט שונה, אנחנו מקבלים פרספקטיבה אחרת לבחון את חיינו ואת המנגנונים החברתיים שמייצרים ומשכפלים אותם. העיר, כמרכז הראשי של הפעילות החברתית של האנושות, תמשיך כנראה לככב בסרטים, ודימויה יתפתח בהתאם למגמות השונות שיעצבו את חיינו.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 31.01.2021
יש מצב שיעניין אתכם
