חוק וסדר

רחובות פריז. צילום איתן אבירם

לפני כארבע שנים, נהרסה כיכר דיזנגוף המוגבהת, ובמקומה הוקמה כיכר חדשה-ישנה. החזרת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב מאפשרת לחוות אותה שוב וליהנות ממרחב ציבורי איכותי בלב העיר. ההצלחה של המהלך הודגמה בתקופת הקורונה, כשהכיכר הפכה למקום מפגש ושהות במרחב הפתוח, כאלטרנטיבה למפגשים בבתי קפה ובסלון הפרטי.

החזרת הכיכר למפלס הקרקע חשפה שוב את הבינוי המקיף אותה – בינוי רציף המלווה את הקו המעוגל של הכיכר ומגדיר כך את צורת החלל הציבורי. המבנים כולם בגובה יחסית דומה, עם מאפיינים ארכיטקטוניים דומים, קווים אופקיים מתעגלים של הסגנון הבין-לאומי וכמובן הלבן הבוהק של "העיר הלבנה". למרות השינויים שחלו עם השנים ולמרות המגוון שהמרחב מכיל, כל אלה מייצרים סדר מרחבי המאפשר לנו לקרוא את המרחב הציבורי של הכיכר כחלל עירוני אחד וכך גם להרגיש בו בנוח, כמו בסלון הבית – אבל של הבית העירוני.

הסדר המרחבי הזה הוא אלמנט הכרחי להצלחת המרחב העירוני.

אנחנו אוהבים מרחבים המכילים סדר, כאלו שבנויים לפי עקרונות המארגנים את המרחב כיצירה משותפת. למעשה, רוב המרחבים העירוניים האהובים ביותר בעולם התפתחו תחת קוד בינוי קפדני, וככלל, ככל שקוד הבינוי יותר "הרמטי" – כך המרחב יותר מצליח. הדוגמאות לכך רבות ומגוונות, בכל קני מידה ובהיקף רגולציה משתנה. די אם נזכיר את אמסטרדם, רומא או פריז, או כיצד גאודי מתאים עצמו אל הפרופורציות, המקצב, גובה הבינוי, חלוקת הקומות וקו הבניין המחייב של רובע האישמפלה בברצלונה. אפילו ניו-יורק, העיר המסמלת יותר מכל את חירות הפרט, התפתחה תחת קוד בינוי. אולם בעוד ברחובות פריז קיימת רגולציה מקיפה ביותר הכוללת בין היתר את חומרי הגמר, הצבע, בליטות, נסיגות, מקצבים ועוד, הרגולציה בניו-יורק של 1916 התפרסה על פני 18 עמודים בלבד וכללה בעיקר הוראות ליחס בין גובה הבינוי וחתך הרחוב ויחסי עומק הנסיגות הנדרשות ככל שעולים בגובה. באופן לא מפתיע, עיקר התפתחותה של העיר והתבססותה כמרכז עולמי התרחשה תחת הקוד של 1916 (שהיה בתוקף עד 1961).

כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם
האם היינו רוצים שסלון ביתנו יהיה מורכב מקיר אחד נמוך ואחד גבוה, אחד ישר ואחד עקום, אחד לבן ואחד שחור, וחלקו בכלל חסר? כדי לשמור על האינטרס הציבורי, הוראות הבינוי המשפיעות על המרחב הציבורי צריכות להיות מחייבות. בשלב זה, לחלקנו מתהפכת הבטן: ומה עם החופש האדריכלי? איפה המקום ליצירתיות? היכן הביטוי למגוון התרבותי? כל זה נכון, אבל צריך לזכור שמדובר ב"תכנון מסדיר", שמגדיר "חוקי התארגנות", ומלבדם, לא ניתן לדעת איך העתיד ייראה. הוא מפתיע, הוא מורכב, והוא מעניין. זו מערכת פתוחה. מערכת מורכבת, ספונטנית, בארגון עצמי. היצירתיות נמצאת בהתכתבות עם הסביבה הבנויה, והחופש היצירתי מתקיים ביחס ל"מסגרת" של הקוד המרחבי ובפרשנות הניתנת לו.

קביעת הקוד המרחבי מתחילה במטרות אותן רוצים להשיג. בעשורים האחרונים, מטרות של תנועה ונגישות קיבלו את מירב תשומת הלב בשדה התכנוני. אלו מטרות בעלות היגיון פשוט וברור. הן מדידות וניתנות לאבחנה אובייקטיבית פשוטה. המטרות הללו תורגמו להנחיות בעלות קריטריונים ברורים, ועל בסיסן מערכות התכנון בעולם המודרני בוחנות תכניות.

מטרות של תנועה ונגישות מכוונות את התכנון להתמקד באובייקט, שהרי התנועה, גם אם היא נעשית במרחב הציבורי, תכליתה הגעה ממקום אחד לשני. בדומה, בתכנון המודרני, התשריט והוראות הבנייה מתמקדים לרוב באובייקט, כשהמרחב הציבורי נותר כמעין תוצר לוואי. אפילו הוראות שמשפיעות על המרחב הציבורי, כדוגמת אלו הנוגעות לקווי בניין, הן הנחיות מקסימום בלבד, המוודאות שמירת מרחק בין בניינים למטרות תברואתיות ולשמירת הפרטיות.

התוצאה היא אובייקטים נפרדים פזורים במרחב וטובלים בירק או במגרשי חניה.

אולם, המרחב הציבורי, שנדד לאורך השנים אל שולי השיח, חזר שוב אל מרכז הבמה. גם בישראל נעשים מאמצים כנים לתיקון, ובכלל זאת נכתבו תדריכים, תבחינים ומדדים רבים וחשובים (כמו למשל הכלי "שכונה 360"). הכלים הללו מדגישים היבטים נדרשים בקישוריות, קיימות, צפיפות, חברתיות, תנועתיות וכדומה, ועדיין, חסרה התייחסות מספקת לבינוי הפיזי התלת-מימדי של המרחב הציבורי.

לכן, נדרש מפתח נוסף להערכת איכות, שממקד את מטרת התכנון למרחב הציבורי הנוצר מתוך הבינוי: במקום בינוי אובייקטים עצמאיים הפזורים במרחב, אובייקטים המבנים את המרחב הציבורי, ומגדירים אותו יחד כחלל קריא והרמוני בעל סדר ומגוון.

איכות אינה מילה גסה: קריטריונים לרחובות טובים
בינוי חלל עירוני כ"מקום" המאפשר הזדמנויות אנושיות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות ועוד, הינה משימה מורכבת ורגישה. מרחב ציבורי איכותי מכיל רכיבים רבים ומגוונים הדרושים להצלחתו, וקשה לתרגם עקרונות בינוי לקריטריונים ברורים. הספר "Great Streets" של אלן ג'ייקובס מציג חקירה של עשרות רחובות מוצלחים בעולם ו"פירוקם" לרכיבים. על בסיסו, בתוספת אדפטציה קלה לישראל, מוצעים להלן קריטריונים פיזיים בסיסיים המשפיעים על בינוי המרחב הציבורי. קריטריונים אלו אינם נוסחה להצלחה תכנונית, אינם תחליף ליצירתיות ולכישרון, ואינם מכסים את כל האספקטים הדרושים (לדוגמת קישוריות, היבטים תנועתיים, עירוב-שימושים, מטרות חברתיות ועוד), ואולם הם מהווים דרישה הכרחית להצלחת המרחב הציבורי.

1. הגדרה
הרחובות המוצלחים מוגדרים. יש להם גבולות, בדרך כלל בצורת קירות שמראים בבירור היכן קצוות הרחוב. ההגדרה מאפשרת לרחוב להיתפס כיחידה אחת והוא הופך להיות "מקום". המרחב מוגדר ורטיקלית והוריזונטלית, ונקודת המפגש ביניהם היא המעניינת ביותר: שם ממוקמים הבניינים, הקירות, העצים או אלמנטים מגדירים אחרים.

בעוד שצורת הרחוב ורוחבו עניינה אדריכלים ומתכנני ערים בכל התקופות, לרוב ההתייחסות היתה לקלות התנועה, בטיחות, שמש, רוח, נראות ואפילו נגישות צבאית. כמו כן, נעשה שימוש בהגדרת הרחוב ליצירת פרספקטיבות והנכחה של בניינים מסוימים, בדרך כלל מבנים בעלי חשיבות ציבורית. גם אם במשך דורות הגדרת הרחוב נלקחה כמובנת מאליה והתכנון נעשה בפרופורציות הרמוניות (לדוגמה, חתך הזהב – 1:1.618), לפחות מ-1784 הפרופורציות הפכו לרגולציה מרכזית בתכנון רחובות פריז, ופרופורציות הרמוניות של 2 : 3 (גובה המבנה : רוחב הרחוב) הפכו לפורמליות.

2. הרמוניה
הבניינים ברחובות המוצלחים "משלימים" אחד את השני. לכל מרחב מוצלח קיימת "מערכת חוקים" לבינוי בהיקף משתנה ובהתייחסות לנושאים שונים, כעין "נוסחה-מקומית" למרחב הרמוני הנקרא כמערכת אחת, ומשדרת התייחסות של כבוד לרקמה הבנויה בה הבניין שוכן ובעיקר לחלל הרחוב. אין הכוונה שכל הבניינים זהים זה לזה, אלא שהחופש הארכיטקטוני נשמר בתוך המסגרת הכללית, ומתקבלת פרשנות מעניינת ורגישה; יצירתיות עם קונטקסט.

בתוך המרחבים הללו קיימים גם חריגים, מבנים בעלי "זרות מרחבית", יוצאי-דופן המעידים על הכלל ומקיימים איתו יחסים – בעיצוב, בטכנולוגיה, בהצבה או בשימושים. אולם הם מתוכננים מראש כחלק מהארגון המרחבי, כנקודות ציון מרכזיות או בקרנות רחוב. לרוב, אלו מבנים בעלי ערך ציבורי לדוגמת מבנה דת או תרבות "בולט", הנמצא בזרות מרחבית ביחס לשטח.

ההרמוניה יכולה לבוא לידי ביטוי בחומריות, בצבעים, בקווי קרניז ו"חגורות-בינוי", בגודל הבניינים, במקצבים, במפתחי חלונות ודלתות, במרפסות, בפרטי-בניין, בהצללות, בחלוקות הפנימיות ועוד, אפילו עד לכדי הגדרת "פונט" לשילוט או סוג הצמחייה. ועם זאת, שני המאפיינים המרכזיים ביצירת ההרמוניה הם גובה הבינוי וקו בניין אחיד.

3. איכויות התופסות את העין
העיניים נמצאות בתנועה מתמדת (כ-100 פעמים בדקה), ורחובות מעולים מספקים לעיניים גירויים מעניינים מבלי ליצור כאוס. בכל הרחובות המעולים קיים בסיס סדור, ועל גביו מופיעה המורכבות: הצל מתנועע, הפסיפס האנושי, וגם הסיפור של הבניינים עצמם. רחובות עם חזיתות מורכבות יותר, נוטים להיות מוצלחים יותר. לדוגמה, בבניינים מסורתיים, בני שש קומות, קיימות כשש הפסקות מרכזיות בחזית (מרפסת, גגון, קרניז עליון, הבלטת המעברים בין הקומות, חלוקות פנימיות בתוך החזית או עיטורים סביב החלונות), והם אכן מעניינים יותר מאשר בניינים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה הנוטים לרוב להכיל שתי חלוקות בלבד (בקומת הכניסה ובגג). מורכבות בתוך הרקמה ההרמונית מספרת את הסיפור המרחבי בשפה המכילה סימנים ורמזים.

4. שקיפות
שקיפות מאפשרת מחשבות והצצה, ולו רק לכאורה על המתרחש בצד השני, בתווך שבין המרחב הציבורי לנכסים הפרטיים. אלו תחושות המייצרות ביטחון וסקרנות, ומביאות לתנועה רבה יותר בין-הצדדים. ברחובות "עיוורים" או כשהכניסות היחידות הן לחנייה, קיימת הרגשה שהאנשים התרחקו, וכך אכן קורה. שקיפות יכולה להיווצר בדרכים שונות, לדוגמה, במגורים, אין צורך במבט ישר ונקי פנימה, אך רמזים כמו גפן המשתרגת מתוך חצר לעבר סמטה כבר מייצרים סקרנות.

5. מגוון וריבוי בניינים במקטע נתון
הרחובות הטובים מתאפיינים בריבוי בניינים וככל הנראה גם בריבוי בעלים. בהינתן מקטע רחוב באורך נתון, ריבוי מבנים עדיף על פני מעט בניינים גדולים. ריבוי של מבנים קטנים יש כמה יתרונות: הוא מייצר מקצב (בזכות ההפסקות הוורטיקליות שבין המבנים), הוא מאפשר ליותר מבנים להיכנס למבט, הוא מייצר קנה מידה אנושי, ובעיקר, הוא מציג, גם אם לכאורה, מגוון אנושי ופלורליזם חברתי-תרבותי.

המגוון הפיזי והחברתי יכול להיות מוסבר גם בהיגיון פשוט: ככל שקיימים יותר מבנים, יותר אדריכלים תכננו את המקום, כל אדריכל מתכנן בגישה שונה את הקשר אל הרחוב, וכל גישה כזו מוסיפה עניין. מה גם, שריבוי בניינים לרוב תואם ריבוי בעלים, בעלי הכנסה שונה, דבר המייצר תמהיל פיזי ואנושי מגוון. בנוסף, ריבוי מבנים ובעלים מאפשר עירוב שימושים פלורליסטי בקלות רבה יותר, עירוב זה מושך אוכלוסיות מגוונות ומבקרים מכל רחבי העיר או השכונה, ומאפשר סטרוקטורה לבניית קהילה.

גם ברחובות שנבנו בהינף אחד, וכנראה על ידי יזם אחד, בזכות ריבוי הבניינים והבעלים נוצר מגוון לאורך הזמן. כל אחד הכניס את הסגנון הייחודי לו, ובחזית הפונה למרחב הציבורי הצטברו אלמנטים שונים, ברמת טיפוח שונה. גם השיפוצים והתיקונים נעשו בזמנים שונים ובאופן פרטני (לא ריכוזי). ריבוי הבעלויות מביא לכך שהעיצוב הארכיטקטוני מיועד לצרכי המשתמש, ולא נדרשת מחווה גרנדיוזית כדי לשווק את הפרויקט כ"ייחודי". זהו קריטריון הרלוונטי מאוד למאפייני השיווק והמעורבות השלטונית-יזמית בישראל, כשהתחדשות של מרקם מרובה בניינים נעשית בדרך המשכית, לאורך-השנים ולא בהינף-אחד ("פינוי-בינוי").

6. מקומות לאנשים המאפשרים הליכה מהנה
המטרה העיקרית של הרחוב הינה לספק הליכה אנושית נוחה, בטוחה ואולי אפילו מהנה. אמנם ברוב הרחובות המוצלחים מתאפשרת תנועת כלי רכב, אך הרכבים אינם הגורם להצלחה וליצירת העניין ברחוב. קיימים מדדים לרוחב רצועת ההליכה הנדרשת ביחס לספיקת האנשים העוברים, כזו שתאפשר תנועה נוחה לכל המקצבים (לממהרים ולהולכים לאיטם), באופן שלא תיווצר דחיסות יתר מחד, ומאידך שהרחוב לא ירגיש שומם.