להתקדם תוך כדי תנועה
נתחיל בניו יורק. העיר שאולי הכי מזוהה עם עירוניות תוססת, אבל גם עיר שסובלת מלא מעט אתגרים, בין היתר בנושאי תחבורה ותנועה. קחו למשל את טיימס סקוור. 350 אלף בני אדם עוברים שם בכל יום ולמרות זאת המקום לא השתנה באופן משמעותי בחמישים השנה האחרונות – עד שעיריית ניו יורק החליטה לסגור את חלקו לתנועת כלי רכב והפכה את הצומת הסואנת למרחב ציבורי. ג'נט סאדיק קאן, נציבת התחבורה של העיר ניו יורק, מספרת על הפרויקט הזה ועל עוד יוזמות דומות ברחבי העיר שהופכות את הרחוב ממקום של תנועה מוטורית למקום עבור הולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית. את כל זה, היא מבטיחה, אפשר לעשות באופן מיידי וגם זול – כל מה שצריך לעשות זה להסתכל על הרחוב קצת אחרת (וגם קצת צבע, כסאות נוח ושמשיות).
לתפוס צבע
צבע הוא גם מילת המפתח בהרצאה של אדי ראמה, שמכהן כיום כראש ממשלת אלבניה אבל הגיע לטד כדי לדבר על התקופה שלו כראש עיריית טירניה. המוניטין של ראמה כראש עיר נקשר לשני דברים: הריסה של מבנים בלתי חוקיים ושימוש בצבע. המון צבע. כשהבניין המתפורר הראשון נצבע בכתום זוהר הוא גרם לפקקי תנועה בסביבתו ומאז נצבעו מבנים רבים נוספים באדום, ורוד וירוק. ראמה, אמן בעברו, טוען בהרצאה שהשימוש האינטנסיבי בצבע הוא לא רק בחירה אסתטית אלא פעולה פוליטית, שנועדה "להחיות את התקווה שהלכה לאיבוד". לטענתו, יחד עם צביעת הבתים ושידרוג המרחב הציבורי, אנשים הפסיקו להשליך פסולת, התחילו לשלם מיסים ואפילו נרשמה ירידה בשיעורי הפשע בעיר.
https://www.youtube.com/watch?v=oDNgnrt_D8w
עיר באפלה
ומה אם אתה לא יכול לראות צבע? איך מתכננים עיר נגישה ומתאימה גם לאוכלוסיית העיוורים? כריס דאוני הוא אדריכל שהתעוור בשנת 2008 לאחר ניתוח להוצאת גידול מוחי. כאדריכל – וכאדם עיוור שראה בעבר – דאוני בוחן את חייו בסן פרנסיסקו לפני ואחרי ומתאר בצורה ציורית את הפחדים ואת חוסר ההבנות שמלווים אדם עיוור כשהוא מנווט בסביבה העירונית. למרות הקשיים, הוא טוען שהעיר מספקת מענה לשפע של חושים א-ויזואלים, כמו קולות רקע עדינים, הטקסטורות של המדרכות וריחות המאפיינים שכונות ואזורים ספציפיים. החוויה העירונית כאדם עיוור, טוען דאוני, היא הרבה יותר עשירה מבחינה חושית וגם תחושת הניכור נעלמת לטובת אינספור הצעות לעזרה וברכות שלום (רק אל תתפסו לו את היד ותכריחו אותו לחצות את הכביש).
המקום הכי נמוך בניו יורק
גזע ומעמד הם אינדיקטורים מצויינים לזיהוי פערים של צדק סביבתי, או במילים אחרות: תגידו לי מה הצבע או המעמד הכלכלי שלכם, ואגיד לכם מה הסיכוי שלכם למצוא את עצמכם גרים ליד מתקן לטיהור שפכים או תחנת כוח. זוכרים את ניו יורק? העיר שתוארה קודם לכן כמעבדת ניסוי ליוזמות תחבורה ותנועה. אז הניו יורק הזו, המתקדמת, ה"מגניבה", לא בהכרח קיימת עבור כל תושבי המטרופולין הענק הזה. מג'ורה קארטר נולדה וגדלה בדרום ברונקס, באזור בו ממוקמים זה לצד זה מתקני טיהור שפכים, תחנות כוח ומפעלים נוספים. מפגעים אלו מביאים איתם מחלות כמו אסטמה, סכרת או השמנת יתר – כי למה שמישהו ייצא להליכה נמרצת בשכונה מלאת רעלים? באחת ההרצאות הראשונות של TED, קארטר מתארת בהרצאה אישית ("כן, אני ילדה ענייה מהגטו") את הסיפור שלה ושל דרום ברונקס, את המאבקים היום-יומיים וגם את התכניות לעתיד.
למלא את החלל
שאלות של צדק סביבתי מהדהדות גם לאורך ההרצאה הבאה, שעוסקת בניסיון לייצר חזון לעיר דטרויט, שהפכה לסמל של עירוניות במשבר. שוק המגורים התמוטט, תעשיית הרכב הדרדרה והאוכלוסיה הצטמצמה ב-25 אחוזים משנת 2000 לשנת 2010. בנקודת זמן זו נשכרה האדריכלית והמתכננת טוני גריפין להוביל מהלך ליצירת תכנית אסטרטגית לעיר. גריפין מתארת בהרצאה את התמודדות עם עיר שהולכת ומתכווצת, עם 80,000 בתים נטושים, עם פשע גואה ועם עלות מחייה שהולכת ועולה ככל שהעיר מתרוקנת מיושביה. אז מה עושים עם כל כך הרבה חלקות פנויות? גריפין מבטלת את הרעיון של חקלאות עירונית. במקומה, היא מציע תכנית אסטרטגית בדגש על יזמות וייצור בקנה מידה מקומי – למשל, יוזמה בשם Live-Make Neighborhood מאפשרת לתושבים לקבל לידיהם נכסים נטושים, לפתוח בהם בתי עסק וכך להתניע מחדש את הכלכלה המקומית.
https://www.youtube.com/watch?v=AegIbt2j0sU
גריפין מתארת בהרצאה את התמודדות עם עיר שהולכת ומתכווצת, עם 80,000 בתים נטושים, עם פשע גואה ועם עלות מחייה שהולכת ועולה ככל שהעיר מתרוקנת מיושביה. אז מה עושים עם כל כך הרבה חלקות פנויות?
חיים של אחרים
בעוד אנשי דטרויט מנסים לתכנן מחדש את העיר, הצלם איוואן באן מתעד את ההמצאה והחדשנות שמתלווה למגורים במקומות לא צפויים ולא מתוכננים. בהרצאה הוא מציג סדרה של צילומים מניו יורק ועד ניגריה, שחושפים את המציאות שנוצרת לאחר שהאדריכלים מסיימים את תפקידם וחוזרים הביתה. בין היתר הוא מציג צילומים מעיר הפועלים שנוצרה סביב מגדל CCTV שתכנן רם קולהאס בבייג'ין או סביב איצטדיון "קן הציפור" של הרצוג ודה-מרון באותה עיר. מקרה נוסף שנתפס בעדשת המצלמה הוא "מגדל דוד" (Torre David) גורד שחקים נטוש שבנייתו מעולם לא הושלמה ושממוקם במרכז העיר קרקאס שבוונצואלה. המגדל הפך לסלאם ורטיקלי שמאכלס מאות משפחות, שעיצבו אותו מחדש בהתאם לצורכיהם ויצרו בתוכו לא רק דירות מאולתרות אלא גם חללים ציבוריים ועסקים זעירים.
שרשרת המזון העירונית
פעם חשבתם מאיפה מגיע האוכל שלכם? ולא, "סופרמרקט" הוא לא תשובה מספקת. משום מה, מסלולי האוכל נמצאים בתחתית שרשרת המזון בהשוואה למערכות עירוניות אחרות כמו תחבורה, חשמל, מים, ביוב ופסולת. שאלות כמו מאיפה מגיע האוכל שאנחנו צורכים, איך מאכילים עיר של מיליוני בני אדם ואיך מסלולי האוכל מעצבים את הסביבה העירונית כמעט ולא עולים על סדר היום, ולא בצדק. בעיר בגודל של לונדון מוגשות בכל יום 30 מיליון ארוחות, מה שאומר שהמזון צריך להיות משונע, מעובד, מבושל, מוגש ומסולק. האדריכלית קרוליין לין מספקת הצצה לתהליכים היסטוריים בהם עירוניות וחקלאות הלכו יד ביד ומתארת את מסלולי המזון שעיצבו את הסביבה העירונית. הרכבת, ואחריה המכונית, אפשרו שינוע של מזון למרחקים ארוכים ו"שיחררו" לכאורה את העיר מהצורך להאכיל את עצמה. האוכל, שהיה בעבר במרכז העיר, הוגלה לשוליים הפיזיים והקונספטואלים של החברה. לין קוראת לשינוי תפיסה. לטענתה, אנחנו ממילא חיים בעולם שמעוצב על ידי מסלולי מזון, וברגע שנבין זאת, נוכל להחזיר אותו למקומות המרכזי בעיר ולהשתמש בו כלוגיקה מארגנת וככלי תכנוני.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 25.01.2016
יש מצב שיעניין אתכם
