מאז השביעי באוקטובר העיר הפכה למרחב זכרון, הנצחה ומחאה דינמי ומתרחב שזועק מכל כיכר, מכל רחוב ומכל רמזור וספסל את זעקת החטופים והחטופות, הנרצחים/ות והחללים/ות מאז אותו יום נורא. בכל ערב בכיכרות מודלקים נרות נשמה, מתנגנים צלילי גיטרה ושירה בציבור הנשמעת כתפילה חרישית.
ההליכה בעיר עם הילדים הפכה לאתגר הורי לא פשוט, כאשר ביתי בת ה-5 שואלת אותי – מה אמא, חטפו תינוק? איפה הוא ישן? ובני בן ה-8 מבקש להבין למה העיניים והידיים של הדובים הגדולים שישובים על הספסל הינן קשורות ויש עליהם סימני דם, ומהם הם כל השמות המתחלפים של החללים על תיאטרון הבימה, שהופיעו במיצג וידאו שיצרה כלת פרס ישראל, האמנית מיכל רובנר, ביום האבל האזרחי בו הוקרנו שמות הנרצחים והחללים על תמונת רקע נוף מדברי, אינסופי, וצל ברושים.
מה עונים על השאלות הללו, כשאני בתור מבוגרת אחראית לא יודעת לענות, אלא רק חשה את תחושת ההפקרה, העצב והזעם שמפעמים בגופי ומחליפים ביניהם מידי שעה?! מסרבת להתרגל לעובדה שישנם/ן אנשים שנלקחו בכח ובאכזריות מביתן/ם ואנחנו לא יודעים היכן הם/ן ומה מצבן/ם. ומצפה להתעורר לבוקר שהחטופים/ות יחזרו הביתה ואפשר יהיה לחזור ולנשום.
