"אני חושב שהמודל של המינהלים הקהילתיים הוא חדשני, גם ביחס למודלים אחרים לניהול מקומי בעולם", מספר לי עובד קהילתי שעבד בשכונה במערב ירושלים, "אבל התחושה שלי היא שההשפעה שלו מוערכת עדיין רק על ידי כמה יודעי דבר. מחוץ לירושלים, כמעט ואין מי שמבין עד כמה המודל של המינהלים מסייע בעידוד מעורבות של תושבים". ואכן, על אף שכל עובד קהילתי, מתכנן או אקטיביסט במערב ירושלים יידע לספר על חלקם של המינהלים הקהילתיים בהתארגנויות תושבים, בפעילויות תרבות, ובתכנון בעשור האחרון, נדמה שאלה נשארו באופן בלעדי נחלתה של עיר הבירה. בירושלים פועלים כיום 28 מינהלים קהילתיים (ועוד שלושה בהקמה, שניים מהם במזרח העיר), על פי מודל שפותח ועוצב בהדרגה: בראש המינהל עומד דרג שנבחר על ידי תושבי השכונה, מתחתיו אנשי מקצוע הממונים ברובם על ידי העירייה, ולצד אלה תושבים שמתנדבים לפעילות בנושאים כמו תרבות, פעילות חברתית ותכנון.
מאחר ואחת ממטרותיו של המינהל הקהילתי הוא לעודד מעורבות תושבים בתכנון סביבות המגורים שלהם, המינהלים מעסיקים מתכנן אורבני (לרוב בחצי משרה), שתפקידו לגשר בין יחידות התכנון של העירייה לבין תושבי השכונות. כך למשל, המתכננים האורבניים במינהלים מקבלים מידע זמין ושוטף על תכניות המקודמות בשכונות שלהם ונדרשים ליידע את הציבור ונציגיו על המשמעויות הפרקטיות של תכניות אלה. הם גם אוספים באופן שוטף מידע מהתושבים על צרכים ובעיות באזור, מגבשים פעולות או התערבויות לפתרון יחד עם בעלי עניין, ומציגים את העמדות והאינטרסים השונים הקיימים בשכונה בישיבות תכנון רשמיות. העובדה כי המתכנן במינהל הקהילתי עובד לצד מגוון של שותפים אפשריים, בהם עובדים קהילתיים, ארגונים אזרחיים הפועלים בשכונה, מוסדות חינוך ותושבים, מאפשרת לו לגבש קואליציות של פעילים, לקדם תכניות ואפילו להניע תושבים לתהליכי התנגדויות.
יאירה ויזנטל אפרתי, אדריכלית בהכשרתה ומי שיזמה וניהלה במשך 15 שנים את השילוב של תחום התכנון במינהלים הקהילתיים, מציגה את המהלך שעיצב את תפקיד המתכנן האורבני. לטענתה, היכולת של המתכננים האורבניים להוביל מהלכים של התנגדות יחד עם תושבים היא אחת ההצדקות המרכזיות לתפקידם: "לפני עשור קידמו באזור מרכז העיר פרויקט מלונאות שתוכנן כמבנה גבוה, עם קיר חוסם לעמק רפאים. זו הייתה מסת בנייה אדירה שעוררה זעם בקרב התושבים בשכונה. המתכנן וקבוצת תושבים החלו להוביל מאבק בנושא מול מהנדס העיר, והגיעו לבסוף לדיון בכנסת עם מידע תכנוני מקצועי ותמיכה ציבורית רחבה. הם ניצחו במאבקם והתכנית נגנזה, אך העירייה הטיחה ביקורת במינהל על כך שקיבל ממנה כסף ואז העז לבקר אותה לא רק 'בבית', אלא גם בפני הכנסת. ראש העיר בזמנו אף ביקש לבדוק את האפשרות לבטל את המינהלים הקהילתיים כליל. אנחנו בחברה הירושלמית למתנ"סים (שהייתה באותה תקופה אחראית על המינהלים הקהילתיים) יצרנו רפורמה לעבודה שוטפת מול אגף התכנון בעירייה, והצלחנו להגיע להסכמה, לפיה המתכננים הקהילתיים והעירייה פועלים בשגרה בשיתוף פעולה. אבל, אם לאחר מיצוי כל הליכי משא ומתן וגישור, מגיעים לנקודת מחלוקת בה התושבים עומדים מול העירייה, המינהלים הקהילתיים יהיו נאמנים למאבק התושבים. המודל הזה הוכיח את עצמו, וממרחק השנים נראה שמרבית המאבקים וההתנגדויות שהמינהלים קידמו היו צודקים ותרמו לתכנון עיר טוב וצודק יותר. למעשה, כמעט כל ההתנגדויות האלה התקבלו מלבד מקרה אחד– הולילנד".
נראה שאפרתי ויזנטל מתגאה במיוחד בכך שהצליחה להטמיע במתכננים הקהילתיים את המוטיבציה להוביל מהלכים מלמטה-למעלה. היא מדגימה זאת באמצעות שכונת רוממה, הנמצאת בצפון-מערב ירושלים, בסמוך לכניסה לעיר: "כאשר המתכננת האורבנית הראשונה ברוממה נכנסה לתפקיד היא התחילה לשמוע על עוד ועוד תכניות למגורים בשכונה שעוברות אישור נקודתי, ללא ראייה כוללת. כאשת מקצוע בשירות תושבי השכונה, היא התחילה לספור ולמפות את התכניות. אחד הבניינים הראשונים היה בפרויקט 'גני גאולה', ובאותה תקופה פרצה מחלוקת בשכונה האם יבנו בו 10 או 12 קומות, מתוך דאגה שמבנים גבוהים ימשכו אוכלוסייה חרדית מתונה יותר, שעושה שימוש במעלית שבת".
"אך בעוד התושבים עסקו בגובה הבניין, המתכננת שאלה: בבניין כה גדול עם שש דירות בכל קומה, ועם משקי בית גדולים של משפחות חרדיות – איפה הילדים הולכים לשחק? והאם צריך את כל החנייה הזו, כשאחוז בעלות על רכב בקרב האוכלוסייה החרדית נמוך יחסית? ובאמת, חלק גדול משטחי החניונים הנרחבים שהוקצו אז בהתאם לנהוג, הוסב מאז לדירות מחניקות ללא חלונות, בהן מתגוררים ילדיהם הבוגרים של בעלי הדירות או משפחות חרדיות עניות. הפרספקטיבה המקצועית של המתכננת, שמתבססת על הכרות עמוקה עם תושבי האזור, הצליחה להביא בפני הוועדה המחוזית את ההכרח לקדם תכנית אב מסודרת, במקום להמשיך לאשר תכניות נקודתיות שלא נותנות מענה לצרכים בשטח".
החשיבות של תפקיד המתכנן הקהילתי עולה גם מתפקידו כגורם מתווך בין מוסדות התכנון ובין אוכלוסיות מקומיות מגוונות. גם הפעם, הדוגמה של רוממה ממחישה את תהליך הלמידה שעברו המתכננים בעבודה עם אוכלוסייה חרדית מגוונת, שסירבה להשתתף בתהליכים עירוניים בכלל – ובתכנון פיזי בפרט. במקרה של רוממה, העובדת הקהילתית צמצמה את ההתנגדות לפעילות המינהל הקהילתי, על ידי כך שגייסה רב המקובל על כל החצרות החרדיות בשכונה, שנעתר לבקשתה ללוות את פעילות המינהל. אפרתי ויזנטל מספרת: "פעולה כזו פתחה את הצוהר מצד אחד להעניק שירותי רווחה ותרבות לתושבים שעד אז לא הסכימו לשמוע על כך, ומצד שני, להתחיל לעורר תושבים ונציגי חצרות להגיע לוועדות התנדבותיות בנושאים פיזיים, ולקחת חלק בהצפת הצרכים של התושבים אל תוך תכנית האב ואל המנגנון העירוני. אין ספק שההבדל בין התושבים ובין מערכת התכנון העירונית מקשה, אך מתכנן עירוני שנמצא בשטח, ומפתח תהליכי עבודה ממושכים מול תושבים, נמצא במקום לפתח פתרונות יצירתיים שפותחים דלתות לתקשורת".
דוגמה קטנה נוספת היא מציגה דווקא מאחד האזורים בהם היא מודה כי המינהלים הקהילתיים מתקשים לקנות בו אחיזה – מזרח ירושלים. בשכונת בית חנינא, ועד תושבים ביקש לקדם תכנית בנייה, אך הוועדה המחוזית הביעה התנגדות. לטענתה, הנוכחות של המתכנן האורבני, שיכול היה לקשר בין השיח התכנוני ובין התנאים בשטח, אפשרו לקדם את התכנית ולמוסס את ההתנגדות של הוועדה. במקרה הזה, המתכנן האורבני הנחה סיור עבור חברי הוועדה, הציג את האתגרים המקומיים אליהם התכנית ביקשה להתייחס ושכנע את הוועדה בחיוניות של התכנית על סמך ניסיונו המתמשך בשכונה.
כך למשל, המתכננים האורבניים במינהלים מקבלים מידע זמין ושוטף על תכניות המקודמות בשכונות שלהם ונדרשים ליידע את הציבור ונציגיו על המשמעויות הפרקטיות של תכניות אלה. הם גם אוספים באופן שוטף מידע מהתושבים על צרכים ובעיות באזור, מגבשים פעולות או התערבויות לפתרון יחד עם בעלי עניין, ומציגים את העמדות והאינטרסים השונים הקיימים בשכונה בישיבות תכנון רשמיות.
מודל עירוני לשיתוף ציבור מתמשך
המינהלים הקהילתיים בירושלים הוקמו אחרי מלחמת 67', כאשר הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה היהודית בשכונות לוויין כמו רמות, גילה, תלפיות מזרח ונווה יעקב. בדומה להיום, גם אז אל השכונות המרוחקות הגיעו צעירים שחיפשו דיור מוזל. ללא מדרכות או טלפונים התושבים היו מנותקים לחלוטין ממוסדות העירייה, שישבה במרכז העיר. כפתרון, עיריית ירושלים החליטה להקים מינהלות שכונתיות עצמאיות עם שני נציגים – מנהל ומתכנן – שיבחרו על ידי התושבים ויתווכו בינם ובין העירייה. בשנות השבעים קמו המתנ"סים, שהעניקו שירותי תרבות וספורט, ושני המוסדות החלו להיאבק אלה באלה על תקציבים ותמיכה ציבורית. לבסוף הוחלט לאחד את המינהלות והמתנ"סים, וכך נוצר מוסד המינהל הקהילתי, אשר מצד אחד ירש את האחריות הציבורית לתכנון ואת הלגיטימציה הדמוקרטית, ומצד שני עסק באספקת שירותי תרבות ורווחה.
את הפוטנציאל הטמון במוסד אשר יכול ללוות תהליכים ארוכים של מעורבות תושבים בתכנון, ויזנטל אפרתי זיהתה דרך עבודתה בפרויקט שיקום שכונות, אולי הפרויקט הבולט ביותר בהיסטוריה של ישראל שקשר בין תכנון עירוני לבין פיתוח קהילתי. לפרויקט היא הגיעה בשיא פריחתו בשנות השמונים. "שיקום שכונות הוגדר מראש כפרויקט 'כניסה ויציאה'", היא מספרת, "במקור היינו אמורים לסיים תוך חמש שנים, שהוארכו לעשר שנים. אך היה צריך לאתר גוף שימשיך את התהליכים שהתחלנו עם התושבים. באותה תקופה שמעתי על העבודה של החברה הירושלמית למתנ"סים, שניהלה אז את המרכזים הקהילתיים בירושלים, וזיהיתי את הפוטנציאל שלה כגוף שיוכל לקחת אחריות על השילוב בין תכנון לפיתוח קהילתי".
עם החיבור בין השניים, ויזנטל אפרתי התמנתה לנהל את תחום התכנון ואת הכשרתם של המתכננים האורבניים. בין היתר, היא לקחה חלק בהסדרת פעילות המתכננים מול מחלקת התכנון בעירייה, יצרה את הבסיס לשילוב בין כלים קהילתיים ותכנוניים, ועיצבה מערכת תקשורת שוטפת שיודעת להכיל את המחלוקות בין הצדדים. מאז סיימה את תפקידה, וכיום אין איש המופקד על פיתוח מדיניות, הכשרה או חזון לתכנון קהילתי ברמה העירונית.
כי מציון תצא תורה?
"בסופו של יום", מסכמת ויזנטל אפרתי, "אני מקדמת את העבודה הזו כבר עשורים כי אני מאמינה שגם אם יש ביקורת על פעילות המינהלים הקהילתיים וצורך לשפר אותם בהיבטים מסוימים, דגם של ממשל שכונתי, עם דרג מינהלי נבחר שמתווה מדיניות ואנשי מקצוע שמלווים את התושבים, הוא הכלי היעיל והנכון ביותר לעודד מעורבות תושבים בתכנון. זה נכון גם לגבי אוכלוסיות חזקות אבל בעיקר, אולי, לעבודה עם אוכלוסיות שזקוקות לליווי המקצועי על מנת לקחת חלק בעיצוב הסביבה בה הן מתגוררות".
את התשובה לשאלה מדוע המודל לא אומץ עד כה בערים אחרות, היא קושרת להשפעה הפוליטית של המינהלים הקהילתיים. "במהלך השנים באו אנשי מקצוע ופוליטיקאים ללמוד על המודל הירושלמי שפיתחנו. היום כולם מדברים על שיתוף ציבור, אבל לפני עשרים שנה אנחנו היינו הניצוץ הראשון של עבודה עם תושבים על תכנון. אז הגיעו נציגים מכל הערים והביעו התלהבות רבה, וחזרו בהם לאחר שראו כמה עוצמה פוליטית המינהל הקהילתי יכול לצבור. בניסיון לעבוד עם התושבים, החליטו ערים אחרות לעבוד עם ועדי שכונה – אבל הסמכויות של ועד כזה הן מצומצמות ואין לו תקציבים או אנשי מקצוע שיכולים להפוך אותו לעוגן קבוע ואפקטיבי בחיי הקהילה. בתל אביב ערכו מהלך יפה מאוד בתהליך התכנון האסטרטגי ששילב עבודה עם הציבור לקראת תכנית המתאר. אבל לדעתי ההטמעה של פעילות מתמשכת על ידי אנשי המקצוע בשכונות היא הפתרון האמיתי. השטח הנרחב של ירושלים והגיוון של העיר הוא שהוליד את הפריחה בייצוג המקומי. כי בירושלים ברור שאם לא ניתן לכל אוכלוסייה להיות מעורבת בעיצוב הסביבה שלה, נחטוף פי 20 יותר מאבקים והתנגדויות".
כמו יוזמות אחרות שצמחו בירושלים בעשור האחרון (כשרות קהילתית, תחבורה ציבורית בסופי שבוע), גם המינהלים הקהילתיים עוצבו על רקע הניסיון של תושבי העיר לנסח מחדש את העשייה החברתית עבור עצמם ובהתאם לצרכיהם. כיוון שמדובר בבן כלאיים מקומי, אין להתפלא שלעיתים המתכנן האורבני משמש להנציח את הרעות החולות של העיר, בין אם מדובר בחיזוק ההיבדלות על בסיס זהות דתית או לאומית של קהילות או בהעמקת הפער בין קהילות שיכולות להרשות לעצמן להפעיל מתכנן פעיל וחזק, ובין אלו שאינן מצליחות או מעוניינות לעשות זאת. ועדיין, זהו כלי אמיץ וחתרני הרבה יותר מזה שאנחנו רגילים להכיר ביחס למעורבות הציבור בתכנון כפי שהיא מתנהלת בארץ כיום. מעניין איך יראה תפקיד המתכנן הקהילתי אם באר שבע, פתח תקווה או חיפה ירימו את הכפפה, ויעמידו מתכננים קהילתיים בשירות תושביהן.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.09.2016
יש מצב שיעניין אתכם
